על חינוך משמעותי. דברים שאמרתי בערב סיכום יב.

 ערב טוב.

הגענו ליעד. סיימנו יב.

לדעתי זו הפעם האחרונה שתהיה לי הזדמנות לראות את כולכם יחד. לעמוד, להמתין לשקט, להמתין עוד קצת... לתת לכם הזדמנות לבחור להקשיב לי. גם אם זה לוקח זמן ומצריך סבלנות. הבחירה היא עניין בסיסי בדרך החינוך שלי. לפי ההישגים שלכם , כנראה שברוב המקרים בחרתם נכון.

לקבל כיתה כזו זה אתגר לא פשוט. לאלו שלא עוסקים בחינוך זה נראה פשוט לקבל ילדים שמוגדרים כתלמידים טובים וללמד אותם. מי שעוסק בחינוך יודע שאתה צריך להביא להם משהו שאין להם. אחרת הם ישתעממו, ילמדו בבית מסיכומים או מהספר, ואתה כמורה מאבד את הערך של הלמידה המשמעותית, למידה שרלוונטית ושימושית לעתיד.

כשקיבלתי את הכיתה ביא' הצבתי לעצמי מספר יעדים: הראשון הוא להביא למצב בו הכיתה מגובשת חברתית. חושבת במושגים של אנחנו, של טובת הכיתה , ולא רק במושגים של אני. לדעתי הכישורים החברתיים שנרכשים בשנות התיכון חשובים יותר מהציונים בתעודת הבגרות. באסיפת ההורים הראשונה גם אמרתי שהציונים פחות חשובים לי, ויותר האווירה בכיתה. למרות שאולי העליתי חששות אצל מספר הורים. כשראיתי איך התלמידים לומדים לפני מבחן בוואטסאפ. שואלים ועונים אחד לשני, לומדים ביחד בקבוצות, מפרגנים אחד לשני בהצלחות וכבר לא עסוקים בהשוואת ציונים, יוצאים לבלות ביחד ומעלים אין סוף תמונות של ביחד, הבנתי שהיעד הושג. כשהאווירה טובה , כשיש תחושת שייכות, גם ההישגים עולים, והם אכן עלו.

היעד השני היה התמודדות עם הצלחות. עסקתי בכך בשיעורי החינוך . תלמידים שרגילים להצלחות ,ולוקחים אותן כמובן מאליו ,לא מצליחים להתמודד עם כישלונות. דיברנו על התמודדות עם הצלחה. השתדלתי להעצים כל הישג של כל תלמיד, וכמובן הישגים כיתתיים. תלמיד ששמח בהצלחותיו, אוהב את עצמו יותר, ואוהב את לימודיו ידע להצליח גם כשקשה. ידע להצליח לא רק בתחום הלימודי, אלא גם בתחומים אחרים בהם תיתקלו בעתיד, בצבא, בזוגיות, בחיי המשפחה וכדומה. החיים מזמנים גם משברים וכישלונות, וחשוב לדעת ליהנות מהצלחה כדי להצליח להתמודד עם כישלון.

יעד נוסף הוא אחריות חברתית ומנהיגות. ניתן לפרש את המילה הובלה בשתי דרכים. להוביל על מישהו, כלומר להשיג יותר ממנו, או להוביל מישהו, כלומר להביא אותו למצב בו הוא שותף שלך לדרך. אני מאמין בפירוש השני והשתדלתי להקנות זאת גם לכם. זה מתחיל בדוגמא אישית, בדברים הקטנים- להרים בעצמך נייר זרוק בכיתה ,ולא לבקש מתלמיד שירים אותו, או לשאול מי זרק אותו. לנקות ביחד אתכם את החצר בימי רביעי בשעה שמינית ואחר כך לתת לכם לשחק מחבואים. זה ממשיך בהובלה חברתית כמו להיות הכיתה שמסכימה ללמוד חודש בחטיבת ביניים, כי תלמיד שם שבר את רגלו, או להתחיל להיות אלו שמקיימים מכירות למימון המסע לפולין לטובת השכבה כולה. להיות מוביל זה מחייב לתת יותר מעצמך לטובת הכלל. גם לטובת אלו שבסוף מעכבים אותך, שמתנגדים לך או צוחקים עליך. הובלה למקום טוב יותר נעשית מתוך מטרה נאיבית, אך חשובה, שבעתיד הרחוק יותר גם האחרים יהפכו למובילים ביחד אתך. בתקופה זו שיש משבר מנהיגות חמור בחברה שלנו אני מקווה שמכאן יצאו חלק מהמובילים החברתיים העתידיים. כי בסופו של דבר בשביל מטרה זו הגעתי לחינוך, ולא בשביל אחוזי בגרות כאלו ואחרים.

בנושא של אחריות אחזור להתחלה של דבריי. אחריות היא לדעת לבחור, ולהבין את ההשלכות של הבחירה. במקרים רבים העדפתי לאפשר לתלמידים לבחור, גם כשלדעתי הבחירה הייתה לא נכונה או לא מספיק נכונה. אפשרתי לכם לבצע טעויות, לא מתוך חשש מעימות אלא מתוך אמונה שאדם לומד הכי טוב מטעויות של עצמו. יותר קל היה לכעוס , לאסור, להעניש עם סימני קריאה. יותר קשה היה להציב לכם סימן שאלה, לתת לכם קצת ליפול, ולהושיט לכם יד לקום ולהמשיך ללכת, חזקים יותר, חכמים יותר, מאמינים יותר בעצמכם.

בנוסף התמודדנו השנה עם תסמונת יב שהגיעה גם אליכם. בנושא זה חייב להזכיר לכם להיות צנועים. לזכור שוב שמי שנמצא בעמדה קדמית יותר ומשפיעה יותר משמש דוגמא לאלו שמאחוריו. לא אהבתי את הסטיגמה המוטעית שנוצרה כאילו כיתות יב מגיעים מתי שבא להם, הולכים מתי שבא להם ומתלבשים איך שבא להם. חייב לציין שלמרות שהתסמונת ביקרה אותנו, שמרתם ברוב המקרים על כבודכם ולא אפשרתם לתסמונת לפגוע בשמכם בצורה חמורה.

אני מקווה שעמדתי ביעדים אלו, שהצבתי לנו, בהצלחה. אני יכול להגיד שאתם עמדתם ביעדים שהצבתי לכם. הכיתה הייתה לי מקור גאווה עצום ומשמח. כל הצלחה שלכם שימחה אותי. שימח אותי לראות אתכם לוקחים חלק משמעותי בפעילויות החברתיות, בטקס סיכום המסע לפולין ובמסיבת הסיום, בטקס תעודות ההצטיינות ובמופע עצמו.

להורים אני רוצה להגיד תודה רבה על האמון שנתתם בי, להיות האחראי הראשי להצלחת ילדכם. ההתארגנות שלכם היום להרים את המסיבה הזו מראה על רמת המחויבות שלכם לבניכם ובנותיכם, וזו הסיבה העיקרית להצלחתם. אני רוצה להודות על הפרגון הנדיר והאהבה הרבה שקיבלתי מההורים , גם כשהיו חילוקי דעות וחיכוכים תמיד שמרתם על כבודי ועל כבודכם, והדברים תמיד נשארו ברמה העניינית מתוך ראייה של מטרה משותפת והיא טובת הילדים.

לאחר כל הנאום הרשמי הארוך. חייב להגיד מספר דברים נוספים, רשמיים פחות. מאוד אהבתי להיות בכיתה הזו. הרגשתי שייך, חלק מהתלמידים, עד שלפעמים שכחתי שבשנה שנולדתם כבר הייתי חייל. נהניתי לשוחח אתכם, לצחוק אתכם, לשמוע את השטויות שלכם, להתחכם ולחפור. לדבר אתכם על הרבה דברים שלא קשורים ללימודים ולבית הספר, אלא סתם, כי כיף לשוחח. הרבה פעמים מי שהפריע לשיעור זה אני , כי קרה לי משהו, או נזכרתי במשהו, ורציתי לספר לכם. אני מאוד מקווה שבכיתות הבאות שאקבל יהיה לי כזה חיבור וכזו אהבה ותחושת שייכות שמתקרבת לזו שהייתה לי כאן. בכל מקרה כיתה כזו לא תהיה לי.

לכן אתם מוזמנים להישאר בקשר. לבוא לבקר בקיץ, בקבוצות קטנות כי אין מקום לכולם ביחד, אבל לבוא. בכיף. להישאר כמובן בקשר בטלפונים, פייסבוקים וכל כלי התקשורת הקיימים. אפשר להתייעץ או לספר על משהו שקרה. אשמח להיות שותף ללבטים שלכם, לבחירות שלכם ולהצלחות העתידיות שלכם. אם כתבתם שאני מורה לחיים, אז החיים שלכם ממשיכים, ואשמח להיות בקשר עם כל אחת ואחד מכם בהמשך.  אוהב אתכם וגאה בכם. חי. 

בונוס מתוק: עוגת סיום י"ב בביצוע הצד הימני של הבלוזוגי. 

מתכון לכל המעוניין - של עוגת שוקולית כאן

אני טקסט פוליטי. לנפח או לדווח.

אמרתי בשיעור היסטוריה שתמונה של חייל מכוון נשק על פליטים מעלה רייטינג, ומגבירה את הלחץ על המדינה ששלחה את החייל. העובדה שהחייל מבצע את תפקידו ולא פוגע בפליט לא רלוונטית. אני דיברתי על "אקסודוס". אמרתי שזה נכון לא רק שאנחנו היהודים בצד של הפליטים. 

רגע, זו אמירה פוליטית? שאלתי. האם היא מקובלת? האם מישהו מצא סיבה להזמין תקשורת? או לכתוב בפייסבוק לשר החינוך? הדיון עבר לילד מוחמד א דורה ולפרשת המרמרה. לצערי או למזלי, הצלצול עצר את הדיון לפני שהגיע לשאלת הכיבוש וכדאיותו. 

מורה שמלמד היסטוריה או אזרחות ללא הקשרים פוליטיים אקטואליים במקרה הטוב משעמם את תלמידיו, ובמקרה הרע חוטא לתפקידו. 

קשה היה לקרוא על סתימת הפיות של המורה, ללא קשר לדעותיו. מצד שני קשה היה לי לקבל לחלוטין את עמדת המורה . לכל אמירה יש "מנגינה" משלה. כפי שראיתי את המורה בטלוויזיה המנגינה הכעיסה יותר מהתוכן. הוא נראה לי מהאנשים "הווכחנים והצודקים", ואני נזהר ומזהיר מאנשים הטוענים שבידם נמצאת האמת. מחובתו של מורה שתפקידו הוא להעניק ידע וכלים לחיים להציג נושאים פוליטיים בצורה הוגנת ומאוזנת. להציג לפחות שתי עמדות מנוגדות. להראות מורכבות של סיטואציות ולא לצאת בהצהרות הלובשות צורה של אמת מוחלטת. לעורר ספקנות ולא פרובוקציה. חשיבה ביקורתית ולא אנטגוניזם.

מורה שמתלונן על סתימת פיות חייב לרסן בעצמו את פיו. להגיד מול בני נוער שעומדים להתגייס שהצבא אליו הם הולכים מבצע מעשים לא מוסריים, זה חוסר הגינות, ובעיקר חוסר פרופורציות היסטוריות. אולי יש מעט חיילים חריגים שביצעו מעשה לא מוסרי פעם אחת, ונשפטו במסגרת הצבאית.

נראה לי שבמקרה הזה התלמידה טפסה על עץ גבוה מדי, ואחריה ההנהלה, וגם המורה אולץ לשחק את המשחק התקשורתי, ונראה כי לא היה צריך להכריח אותו. הזמינות של כל אחד לאמצעי תקשורת, חברי כנסת ושרים שינתה את כללי המשחק, ולא תמיד לטובה. 

בשיעור חינוך הצגתי את הנושא מול התלמידים. שאלתי אותם אילו שאלות יכולות לעלות מהמקרה. השאלות שעלו נעו מהשאלה לגבי המוסר של צה"ל, ומהו מוסר, ומהי דעה נסבלת בשיעור. החלק הזה עבר מהר הודות לשיעורי האזרחות. שאלתי איך מורה צריך להגיב לתלמיד שאומר שצריך להרוג את כל הערבים. התשובות נעו מהתעלמות, התנגדות תקיפה, הסבר משמעות הדבר וניסיון להשוות מעשה כזה לכוונות הנאצים כדי להדגיש את חומרת האמירה.

החלק השני היה לדעתי מעניין יותר. האם מורה או איש חינוך (חלק מתלמידי מדריכים בתנועות נוער) אמור להצהיר על דעותיו הפוליטיות. הדעות היו חלוקות. חלק חשבו שלא כי אז תלמידים ירצו לחקות את דעותיהם וזה ניצול תפקיד, חלק טענו שתלמידים יכולים לפתח התנגדות למורה ולא להקשיב לו בכלל בשיעורים בגלל דעות המנוגדות להם. חלק חשבו שעדיף שמורה יבצע גילוי נאות כי לימוד נושאים רבים לא יכול להיות אובייקטיבי. הייתה הסכמה שבכל מקרה מורה חייב להציג את שני הצדדים בוויכוח.

נקודה נוספת שהעליתי לדיון היא הקלות בה מגיע מקרה כזה לשר החינוך והתקשורת. דיברנו על המהירות בה שני הצדדים הגיעו לעיתונות. על כך שהכותרות היו פרובוקטיביות ולא מדויקות. יש הבדל בין דברי המורה על מעשים לא מוסריים לבין הכותרות "מורה אמר שצהל אינו מוסרי". כאן התלמידים קיבלו משימה להביא סיקור של נושא פוליטי משני גופי תקשורת שונים. לדעת לקבל עיתון כדעה במסווה של דיווח, ולפתח קריאה ביקורתית.

נקודה נוספת למחשבה היא שיש חסרונות בזה ששר החינוך מעלה כל מחשבה לפייסבוק ובכך עוקף את המורים דרך התקשורת וכל תלמיד יכול לפנות אליו ולתקשורת ולגרום יותר נזק מדיון רציני בליבוי תקשורתי. הזכירו לי את התלמידה שמחתה במקום לכתוב מבחן וזכתה מהשר בתחילה לכבוד מלכים.

כיאה לשיעור מלא סימני שאלה לא יצאנו עם תשובות מוחלטות אלא עם הרהורים. סיכמתי שכדי להימנע ממקרים כאלו על המורים והתלמידים לשמור על מערכת יחסים של כבוד הדדי. התלמידים טענו (ולדעתי בצדק) שלא כל המורים מאפשרים זאת מסיבות שונות. אמרתי שהרבה פעמים יותר חשוב איך אתה אומר משהו מאשר מה אתה אומר.

ואנחנו, אנשי החינוך, צריכים להשתדל להשאיר את האגו מחוץ לכיתה. לזכור שאנחנו המבוגרים האחראיים וכל ויכוח בינינו לבין התלמידים, לא רק בנושא פוליטי, חייב להתבצע מתוך הבנה שהמורה אינו תלמיד. תפקידו הוא לגרום לתלמידים לחשוב ולהציג יותר שאלות מתשובות, תוך מתן כלים וידע מתאים. מורים לא יכולים להביע עמדות נחרצות ומוחלטות בנושאים פוליטיים ולהציג את דעתם כאמת מוחלטת. עם זאת מורה חייב לבלום דעות קיצוניות החורגות מתחום המוסר הנורמטיבי. כאן נפתח נושא לדיון מהו מוסר נורמטיבי. זהו נושא לפילוסופיה.  אפרופו פילוסופיה, במהלך השיעור הדהדה לי אמירתו של ישעיהו ליבוביץ "יודונאצים" . אם כולנו נהיה קונפורמיסטים מי יצילנו מטעויות קשות?

בברכת המשך שנת לימודים משמעותית (ברשומות הבאות על הסיסמא הנוראית הזו). אכן החיים לא קלים בכפר, חיים קשים בכפר.

אוואנטי פופולו. המבחן כאמצעי או מטרה? מה מצופה משר החינוך?

הצלחתי להזדהות עם התלמידה שכתבה את דעתה על מבחנים בספרות במקום לכתוב אותו. צודקת. מעצבן ללמוד למבחן. מעצבן שמורים רבים מכתיבים את החומר יותר מאשר מסבירים אותו. מגדילים לעשות מורים שמפאת הקיצוצים בשעות ההוראה מחלקים דפים המסכמים את הנושא האחרון, שכנראה לא יספיקו ללמד לקראת הבגרות. העיקר ההצלחה בבחינה. מעצבן שיצירות ספרותיות הופכות למשהו שצריך לדעת ולא משהו שאנחנו נהנים לדעת. אותו הדבר בהיסטוריה, תנ"ך, ובעצם כמעט כל המקצועות. 

המבחנים מזמן איבדו את מטרתם המקורית. המבחן הפך מאמצעי לבדוק האם התלמיד הבין את החומר למטרה בפני עצמה - לעבור את המבחן בצורה הטובה ביותר. כשהמבחן הופך למטרה כל האמצעים כשרים. כשהמבחן הופך גם למדד העיקרי להצלחת המורה ובית הספר אז כל המערכת מגויסת לטובת השגת המטרה.

דוגמא בולטת היא ההכוונה של כל התלמידים לבגרות והשקעה גדולה של שעות בתלמידים שהמערכת חוששת שלא יעברו את המבחן, ופחות בתלמידים שלגביהם שאלת הציון החיובי שלהם לא עומדת בספק. יש מועדי חורף שמוציאים את המערכת משיווי משקלה, ומועדי קיץ בתכניות מיוחדות בקבלנות בחופש הגדול. יש מספר מבחני מתכונת על מנת לשפר את ציון ההגשה ובכיתות מסוימות מכריחים את המורה לבצע חמש מבחני מתכונת בהפרש קצר. ממליצים למורים ללמד את שאלות המבחן ולהכתיב את התשובות כדי שהתלמידים החלשים יותר יצליחו לעבור מבחן ולשכוח דקה אותו לאחר סיומו. יש תלמידים שמקריאים להם את השאלות, תלמידים שמכתיבים את המבחן לבוחן ניטרלי ותלמידים שמסבירים להם מה שואלים אותם, והכל באישור ועדות התאמה של משרד החינוך. העיקר שיעברו את הבגרות ובית הספר יוכל להתהדר באחוזיו. דוגמאות כאלו ואחרות כתבתי כבר במספר רשומות קודמות.

מורים רבים שאני מכיר מתעקשים עדיין לא ללמד רק למבחן. התוצאות לפי ניסיוני, בדרך כלל בכיתות עיוניות הן זהות. תלמיד שאוהב את הנושא שהוא לומד יצליח בו. הבעיה היא שמערכת החינוך החליטה שכולם צריכים ללמוד הכל, ולהיבחן באותה הצורה. המערכת מסמנת כמטרה ציון חיובי במבחן ועובדת לפי הצרכים של אלו שנמצאים בסכנה שלא ישיגו את המטרה, ולא של התלמידה הרהוטה יחסית שכתבה את המכתב במקום המבחן. יש מורים שכבר שכחו איך ללמד בהנאה תלמידים שמתעניינים בנושאי הלימוד ונאלצים ללמד את כל סוגי התלמידים רק למבחן.

הבעיה היא מהי החלופה למבחן? כיצד תבדוק מערכת החינוך את הידע של בוגריה? עבודות חקר? יש גוגל, ויקיפדיה והעתק הדבק. התרשמות כללית מהתלמיד? מתכון לפרוטקציות והערכות לא אובייקטיביות. לדעתי נשארנו עם המבחן. אבל יש לזכור שהוא אמצעי. יש לשנות את מבנה המערכת על מנת שתבחן כל תלמיד בהתאם לכישוריו ולרצונו. כלומר שיבחר מקצועות ונושאים עליהם יבחן ולפי בחירותיו והישגיו, ועם בחירותיו ילך ללמוד (או לא, לא חייב) לימודים גבוהים. אחוזי הבגרות אינם צריכים להיות יעד של מערכת החינוך. לא כולם צריכים תעודת בגרות. לא לכל עבודה דרוש ידע עיוני רחב. צריך שיהיו חלופות ברמה גבוהה. גם אין צורך לדרג בתי ספר. תרבות הרייטינג לא מתאימה למערכת החינוך.

עד כאן דבר ההגנה על התלמידה. היא ביטאה את הרגשתה בזמן העומס בתקופת הלימודים בתיכון. צודקת. ללמוד זה קשה ומעייף. בעיקר בשיטה הנוכחית כשהמערכת כולה בלחץ, נרקומנית של ציונים. נראה גם שהתלמידה מבינה דבר או שניים בשיווק. הרי המעשה שלה, המכתב שאותו כתבה במקום מבחן צולם ונשלח כנראה למערכת עיתון כלשהי ביוזמת התלמידה. רעיון פרסומי מבריק. הרבה יותר טוב מהשתתפות בתכנית מטופשת. אין תלונות לתלמידה, היא ביטאה את תחושותיה שקשורות היטב למציאות.

ההתרפסות של התקשורת, ובעיקר של שר החינוך היא בעייתית. מזכיר קצת את הפרסומת המטופשת לחטיף, שהילד עומד ואומר אתה לא תחליט עליי, וכל המבוגרים מתמוגגים מהילד כמה שהוא חמוד, מבלי לתת את הדעת לנזק שמייצרת הפרסומת. תפקיד התלמיד להתלונן שקצת קשה, תוך כדי תהליך הלימוד. תפקיד המבוגר האחראי הוא להוביל דרך. הורה לא יכול לוותר לילדיו לא לאכול ירקות כי זה לא כיף לו. שר החינוך לא יכול להצדיק בצורה כזו של הערצה את התלמידה.

היה צריך בתשובתו להדגיש את חשיבות הלימודים כערך. להתבונן בתכנית הלימודים ולהדגיש את מה שנראה לו רלוונטי לחיים בפני התלמידה והציבור. את חשיבות המאמץ הלימודי כערך. את הרעיון "יגעת ומצאת - תאמין". גם את חשיבות השינון כערך. הרי ללא שינון לא ניתן להביע דעות, כי אין על מה להביע אותן. את העובדה שאדם תרבותי לומד את נכסי התרבות. שישראלי לומד את תרבותו. כי זה אחד ההבדלים בין אדם תרבותי לסתם אדם. כפי שאמר סוקרטס: "עדיף להיות אדם לא מרוצה מחזיר מרוצה". ומעל הכל היה צריך שר החינוך לשלוח את התלמידה לבצע את המשימה שהוטלה עליה שהיא כתיבת מבחן בספרות, ולהביע את מחאתה בעתיד בדרכים אחרות. במקום זאת בחר שר החינוך להזמין את התלמידה להתייעצות, ובכך הופך את המורים, את מועצות התלמידים הנבחרות, למיותרים. בכך הוא גם מזמין עוד התנהגויות פופוליסטיות ומראה שהפופוליזם שולט במדינה.

כלומר אם ארצה ששר החינוך יקשיב לי עליי לקום ברגע זה מהמחשב ולחבר בחינה בה אבקש מתלמידיי לכתוב אילו נושאים לדעתם בתכנית הלימוד הם מיותרים, לשלוח את השאלון למספר מערכות עיתונים, ואם אפשר גם להוסיף כמה תשובות פרובוקטיביות של תלמידים (כמו למה ללמוד תנ"ך, ביאליק, שואה או המנון). הרבה יותר אפקטיבי מרשומה בבלוג.

שר החינוך במעשיו האחרונים מעודד פופוליזם לשם הפופוליזם. קורא לשינוי לשם השינוי, ומפריח כל שבוע רעיונות, חלקם טובים וחלקם הזויים, כבלוני ריגול של דעת קהל. כאילו מבקש לבדוק מה חושב הציבור ובהתאם לכך יחליט. אין דיונים מסודרים על רעיון. לא ניכרת מחשבה על ההשלכות של הרעיונות (אולי יש, אך זה לא נראה כך), על הנזקים שרעיונות שמועלים מביאים כבר עכשיו, על היכולות התקציביות לממש רעיונות אלו. נדמה שהכול נעשה לשם אהבת הקהל. להרוס את הקודם עוד לפני שברור מה הולכים לבנות במקום. להרוס ולא לשפץ. עד שיבוא שר חינוך אחר ויצטרך להיות עסוק בפינוי ההריסות שנוצרו. העיקר שיאהבו את שר החינוך. שיגידו שהוא בא לשנות.

בעצם למה לא? הרי הסיסמא "באנו לשנות" הביאה 19 מנדטים. הישג חסר תקדים. כל אותם אלו שחשבו שבא קוסם. כל אותם פעילי המחאה החברתית שמרביתם עכשיו מרגישים מרומים, כי לא חשבו צעד נוסף קדימה וניסו להבין איך משנים? ומה? ולמה? ומי? ומתי? וכמה זה יעלה לנו? שאלות שמקצועות כמו ספרות והיסטוריה מלמדים, או אמורים ללמד. ההבדל הוא שמפלגה באה ומפלגה הולכת. מערכת החינוך חשובה יותר מכל מפלגה.

ואנחנו. אני  עסוק בבגרויות החורף. במהלך חיבורן ובדיקתן של חמש מתכונות של תלמידים שבאמת קשה להם לימודית. של תלמידים שצברו שנים של תסכול כי העריכו אותם לפי ציוני מבחנים בלבד, תוך העלמת כישוריהם האחרים. עבודה קשה, ובעיקר מתסכלת. כי לא ברורה התכלית. ההישג אם יהיה, אז הוא יהיה מתוק יותר. את השאלה האם הוא ההישג הנכון נשאיר לאחר הבגרות.

בברכת שנת 2014 מוצלחת. שנה של לימוד, כערך, כמטרה בפני עצמה.

מעטפות וחורים במסננת. מחשבות לפני הנסיעה לפולין (חלק שני)

בחדר השינה מונחות להן מעל עשרים מעטפות בגדלים שונים. מעטפות שאספתי מהורי התלמידים שיוצאים לפולין, אותן נחלק בערב שבת בפולין. המעטפות הן הפתעה ולכן נאספו ביום ההורים הכיתתי, לאחר שהרמתי כמעט שלושים טלפונים לכל ההורים. רובם התרגשו מאוד. המעטפות סגורות אבל לפי משקלן הבנתי שהורים רבים הכינו יותר ממכתב של געגועים. אמא אחת הראתה לי תמונה של שולחן שישי בערב בבית. אחרת הניחה תמונה משפחתית. השאר לא שיתפו אותי, אבל מרגישים לפי מראה המעטפות השקעה והתרגשות. כמובן שיש מיעוט שלא הכין, והייתי צריך להזכיר להורים שהתנצלו אך ניכר היה שבשבילם זו מטלה. אותם הורים שכמובן הגיעו באיחור של יותר מרבע שעה להרצאת ההכנה, וכמובן שילדיהם מתנהגים בהתאם.

המפגש עם ההורים בהרצאה רק הגביר אצלי את הלחץ ואת גודל האחריות. הורים ניגשים אליי ומבקשים שאשמור להם על הבן או על הבת. מזל שלפני מבצע בלבנון לא היה מצעד פניות כזה, כי אז באמת היה קשה יותר לתפקד.(לפחות שם לא הובלתי כוח). בסוף שאמא אחת אמרה לי אתה תשמור על הבן שלי שם נכון? השבתי לא רק לראות את ההפתעה על פניה ומייד חייכנו שנינו.

בסוף ההרצאה ניגשו לראש המשלחת שלוש אמהות שביקשו להעביר את הבנות לקבוצת הדרכה אחרת (יוצא יותר מאוטובוס אחד). זה נושא רגיש אצלנו כי כבר שלושה חודשים ניסינו להטיל את מלאכת ההרכבה על התלמידים ותמיד זה נגמר בכעסים כלפינו. בסוף לקחנו את הנושא לידיים והודענו על חלוקה סופית. יומיים היו ויכוחים ואז נרגע. האמהות סיפרו על הצקות חוזרות ונשנות של מספר בנים בקבוצה של בנותיהם, עובדה שלא ידענו עליה לפני שחילקנו את הקבוצות. כאן הרגשתי יותר את הדאגה של הורים השולחים את ילדיהם לארץ אחרת וחוששים. בגלל העייפות של הצוות מול הלחץ של ההורים הויכוח היה קצת סוער, אך הסתיים בהבטחה שננסה לראות מה ניתן לעשות. עכשיו ננסה רק לראות איך אפשר להזיז מספר חלקים בפאזל בלי לפגוע בו, ולקוות שהתזוזה לא תגרור דרישות לתזוזות נוספות. ננסה, יש כבר רעיון טוב, ואם זה לא יצליח הבטחתי שהבנות ישארו צמודות אליי במהלך הנסיעות באוטובוס מקדימה ואילו הבנים יהיו מאחורה. 

העלתי את הנושא משתי סיבות. הראשונה להדגיש את כובד האחריות שאני מרגיש כרגע על הכתפיים. משקל שרק הולך וגדל עם התקרבות תאריך היציאה. השניה, היא התפיסה החינוכית איתה אנו ניגשים כשאנחנו מרכיבים את חברי המשלחת. במהלך הויכוח טענה כלפי אחת האמהות שאנחנו בכלל לא צריכים להוציא תלמידים שאנו צופים איתם בעיות התנהגות למשלחת לפולין. שצריכה להיות מסננת מסוימת מתוכה יצאו התלמידים הערכיים ביותר, אלו שהתנהגותם אינה מוטלת בספק. תפיסה אחרת היא שחשוב שכל תלמיד יצא למסע. לכן כדאי להוציא כמה שיותר, בעיקר את אלו שערכים כמו כבוד הדדי ואהבת הזולת, קצת חסרים להם בהתנהגותם במטרה שמסע עוצמתי רגשית יטיב עמם ועם החברה כולה. הרי זו לא חוכמה" לשכנע את המשוכנעים".

כעקרון בית הספר היה בעד דרך מאוזנת. כלומר את המקרים " הכבדים" ביותר יש להשאיר בארץ, ולדון כל תלמיד לגופו לגבי התאמתו למסע מסוג זה. כלומר צריכה להיות מסננת אבל עם חורים גדולים במיוחד. היו גם לחצים שונים לגבי מספר תלמידים, חלקם החתמנו על חוזה התנהגות ובו פירוט לגבי מעשים ותוצאותיהם. אני אישית בעד לצמצם את גודל החורים במסננת. מי שקרא רשומות אחרות שלי יודע שכוונתי היא לא רק בשאלת המסע לפולין. בעשרים השנים האחרונות החריג הפך לנורמלי. מדיניות ההכלה של משרד החינוך, המדיניות שכל תלמיד זכאי לתעודת בגרות, והמדד העיקרי הוא אחוזי הבגרות, יצרה מצב של התדרדרות בכל הקשור לנורמות ההתנהגות המקובלות בתיכונים. תלמיד שבעייתי בבית הספר יהיה לדעתי בעייתי גם בפולין. יאחר בהשכמות, לא יהיה קשוב להדרכות, ואלו הם רק הדברים הקלים. לא רוצה לחשוב על דברים חמורים מכך. לדעתי מקום שצריך להתאמץ כדי להגיע אליו הוא מקום טוב יותר. תלמידים חייבים לדעת שיציאתם למסע/ כניסתם לתיכון, כמו כניסתם לסיירת מסויימת אינה מובנת מאליה. הלוואי ואתבדה אך לדעתי צפויות לנו קצת בעיות עם מספר תלמידים.

כמובן שהמשלחת לא צריכה להיות מותנית לא בהישגים לימודיים ולא במצב כלכלי. אני זוכר כתלמיד שאפילו לא ביקשתי מהוריי לצאת למסע כי ידעתי שאנחנו לא יכולים לעמוד בעלויות. לשמחתי משרד החינוך נתן מלגות לתלמידים רבים שהגיעשו טפסי בקשה. אבל יש להעביר את התלמידים במסננת ערכית צפופה מאוד. הרגשתי היא שהרבה נוסעים מהסיבות הלא נכונות, והעיסוק המוגזם בקבוצות הנסיעה וברצון שכל אותם עשרים ומשהו חברים יהיו ביחד מגביר אצלי תחושה זו. כרגע הצוות בגישה שהדברים יראו אחרת כשנגיע. כבר בשבוע האחרון הרגשתי יותר את הרצינות של התלמידים, ככל שמועד היציאה מתקרב ופגישות ההכנה נמשכות. הלוואי והם צודקים.  

ואנחנו. נדמה כי קצת שכחנו את החששות האישיים שלנו, הצוות, מהמסע. מרוב העיסוקים הטכניים, בלרוץ אחרי אישורים רפואיים, צילומי דרכון, מכתבי הורים, שכחנו כי המסע הזה עומד להיות קשה פיזית ונפשית גם בשבילנו. גם אנשים מבוגרים הם בעלי רגשות. איך אגיב למראות הקשים, לסיפורים, לעייפות, למזג האויר, לריחוק מבת הזוג והילדים. זה לא הולך להיות קל.

בברכת המשך חגי תשרי שמחים. 

מה נרצה למצוא במנהרת הזמן? על תכנית הלימוד לבגרות בהיסטוריה

עכשיו אחרי שסיימנו ביום חמישי חלק א' של הבגרות בהיסטוריה אפשר להציץ שוב בבלוג. עדיין יש הרבה עבודה כי צפוייה להגיע אליי ערימה של מתכונות היסטוריה חלק ב'  שתערך מחר. עוד אתמול הייתי עסוק עד שבע בערב בלהכין עוד סיכומים מודפסים של נושאים שלימדתי והתאמצתי לבקשת שלושה תלמידים שומרי שבת לסיים לפני כניסתה, כך שיוכלו להדפיס. אחרי שהסתיימה המשימה התפנתי אפילו לצפות במשחק הפתיחה של היורו (היה משחק דרמטי), והצטערתי שהשני בתשלום. אבל עכשיו בשבת בבוקר הפוגה קצרה, ואפשר לכתוב על נושא שמטריד אותי בבחינה המקצועית והוא תכנית הלימודים בהיסטוריה המונהגת בחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

אני מבחין בשני סוגי בעיות  בתכנית הנוכחית. בעיות הנובעות פשוט מחוסר הגדרת מטרות ברורה. האחת היא בעייה באופן בחירת הנושאים  והשנייה בנושאים עצמם. (ניתן להגיש במנוע חיפוש "תכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה" ולצפות בה לפני או אחרי הקריאה ברשומה)

לאלו שאינם בעניינים (מניח שרוב הקוראים) בחינת הבגרות בהיסטוריה מחולקת לשני שאלונים. בתחילת שנת הלימודים מתפרסמת רשימת הנושאים הנבחרים שילמדו מתוך רשימת נושאים גדולה יותר, ולקראת בחינת הבגרות מתפרסם מיקוד שמוריד קצת מהסעיפים לקראת הבחינה. זו הבעייה באופן בחירת הנושאים. שיטת המיקוד בהיסטוריה חוטאת למקצוע. מתוך נושא שמחולק למספר סעיפים בוחרים כל שנה(השד יודע איך, לדעתי בפתקים מאחורי הגב או בתוך כובע)  ונוצר מצב בו איני יכול ללמד רצף ותהליך של נושא אלא פשוט להתמקד בלימוד לפי שאלות ותשובות, כלומר אני יכול לשער בהצלחה מרובה מה תהיה השאלה לפי המיקוד, וללמד את התלמידים כיצד בנויה התשובה. אין צורך ללמד לחשוב היסטוריה, פשוט מלמדים איך לעבור בגרות.

אתן דוגמא מנושא שרובכם מכירים. השנה במיקוד ירדו כל המהלכים של מלחמת העולם השנייה. השנה הודגשו רק נושאים הקשורים לשואה עצמה, בדגש על יהודי פולין וברה"מ, ללא התייחסות למהלך המלחמה עצמה. אם היה זמן היה ניתן ללמד גם את המלחמה אבל מורה שרוצה בסוף השנה לרשום הישגי בגרות יהיה חכם (ופחות צודק) וילמד את הנושאים שישאלו עליהם מבלי להתעכב יותר מדי על ההקשרים ההיסטוריים. כמובן שאחר כך ניתקל בבעיה כי בפרק הבא יש נושא של הצעת החלוקה באו"ם, שאחת הסיבות שעברה הוא הקשרים היסטוריים של המלחמה הקרה, שמי שלא לימד את המהלך הצבאי של סוף המלחמה, ושל כיבוש גרמניה, ועידת יאלטה, הטלת פצצות האטום(יש קשר) יתקשה להסביר לתלמידים מהי המלחמה הקרה.

ועדיין יש הרבה מורים המלמדים היסטוריה בדרך של שאלות ותשובות, כלומר מציגים מספר שאלות לפי המיקוד ומכתיבים תשובה כי זה קצר יותר ואין זמן להרבה דיונים. התלמידים הופכים לכלי קיבול, למשתתפים במשחק זיכרון מורכב, ולא למבינים תהליכים היסטוריים. הדבר נכון בעיקר בכיתות המוגדרות כחלשות יותר. כבר הכרתי מורה שסיכמה תשובות כאלו בחרוזים על מנת להקל על התלמידים את מלאכת השינון. אבל מה ישאר לאחר הבגרות? אילו לקחים יפיקו תלמידים מהחומר שלימדו? האם המטרה לפתח זיכרון? (אולי עדיף ללמד אותם את המנון סין). שאלות אלו פחות חשובות כנראה, העיקר שתהיה להם בגרות. הפשרה שאני מצאתי היא לקיים דיונים ולא להכתיב שאלות ותשובות. במקום זה לעבוד ולשלוח קבצים מודפסים לאחר כל סיום נושא ובהם שאלות ותשובות.

כמובן שהשחרתי את התמונה, על מנת להבליט את הבעייתיות בשיטה. אבל הקו המנחה של שינון ולא של הבנה נובע ישירות משיטת המיקוד לפי סעיפים, וכמובן מהצבת יעד השגת התעודה (כלומר ציון מעל 55) כיעד מרכזי, וכבר כתבתי על כך ברשומות קודמות. אם אתמקד במקצוע ההיסטוריה אגלה שהבעיה נובעת, כפי שציינתי בתחילת הרשומה, מחוסר הצבת מטרות. כלומר מה אנחנו רוצים מהתלמידים במקצוע זה? מה אנחנו רוצים שתלמיד בישראל יפיק מלימודי ההיסטוריה?

הדבר בולט יותר בבחירת הנושאים של תכנית הלימודים. בשאלון הראשון התלמידים נדרשים להבין את תופעת הלאומיות, את הגורמים לה ומאפייניה השונים. לאחר מכן לבחור מדינה מדגימה מתוך ארבע אפשרויות - יוון, איטליה, גרמניה ופולין. רוב בתי הספר בוחרים ביוון כי זה הכי קל וקצר, ולא בגרמניה למרות שזה הכי חשוב להבנת מלחמות העולם. לאחר מכן מתפנים לנושא המרכזי והוא הלאומיות היהודית. גורמים ובעיקר פעילות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. החלק השני בשאלון הוא בחירה בין לימודי תקופת בית שני - מכבים, בר כוכבא, או תקופת ימי הבביניים, בעיקר על היהודים בארצות האסלאם בדגש על בגדד, או יהודי אירופה בדגש על פראג. (אם כבר מלמדים ימי ביניים אז היכן יהודי ספרד?). בשני המקרים נושאים אלו כמעט ואינם רלוונטיים לתלמיד ישראלי כיום, אלא אם כן המקצוע מעניין אותו. להזכירכם זהו שאלון חובה, ולא בחירה. אז מה קיבלנו - את התלמיד הנדרש לזכור בפרטי פרטים כל צעד שעשה הרצל, כל מהלך שביצע יווני בשם אפסלנטי, ואת כל כתבי הרס"ג ומדוע בנה הח'ליף בבגדד ספריה ענקית. פרטים אלו ברובם אינם מרכזיים בהבנת העולם כיום.

השאלון השני מעניין ורלוונטי הרבה יותר. חלק ראשון הוא על השואה וחלק שני על מדינת ישראל. אבל בגלל חוסר בשעות היסטוריה נאלץ ללמד במהירות את כל הנושאים. בשנים הקודמות כמעט ולא הספיקו ללמד את החלק על מדינת ישראל בגלל הרצון של התלמידים ללמוד על נושא השואה, כך שהשנה יצאה הנחיה לסיים את לימודי השואה עוד לפני מחצית השנה. כדי שמורים יעמדו בכך הורידו נושאים מהשואה (ואת כל נושא הקומוניזם הטוטליטרי בברה"מ של סטלין) ובעיקר את מה שלא קשור ליהודים, והוסיפו נושאים לחלק של מדינת ישראל, נושאים כמו העליות, ועיצוב זיכרון השואה. הלימוד ההיסטורי נגמר במלחמת ששת הימים ולא ממשיך לאחר מכן, וחבל. תלמידים מתעניינים מאוד בנושאים אלו. שואלים שאלות, מביאים דוגמאות מסבים וסבתות, צופים בסרטים בנושאים הנלמדים (רק ביום שלישי שודרה סדרה מצוינת על מלחמת ששת הימים בערוץ ההיסטוריה, תלמידים צפו לפני השיעור לבקשתי והגיעו מוכנים אליו). הבעיה שאין זמן ללמד ולהשקיע בנושאים האלו שרלוונטיים יותר בייחוד שהשנה השנייה בתיכון היא עמוסה מאוד.

לדעתי בחירת הנושאים הבעייתית נובעת משלוש סיבות - האחת קיבעון, השניה פוליטית והשלישית פחד לעסוק בנושאים רלוונטיים. קיבעון, כלומר מורים חוששים לא ללמד את המאה ה-19 או את תקופת בית שני כי זה מה שהם למדו, לכן הנושאים הללו חוזרים על עצמם למרות שיש נושאים יותר רלוונטיים לתלמיד היום. פוליטית, כלומר התעסקות כמעט אך ורק בהיסטוריה היהודית וכמעט ללא התייחסות לנושאים עולמיים, המשמשים רק כתפאורה לנושא היהודי, וזאת בהתאם למפלגה השולטת. השלישית (שקצת קשורה לשנייה) היא העדפה לא לעסוק בנושאים בעייתיים ללימוד כמו מלחמת לבנון, הסכמי אוסלו, למרות שאלו הנושאים הרלוונטיים יותר לתלמיד כיום. כשסיפרתי ביום הזיכרון לרבין על ההפגנות שקדמו לרצח הופתעתי שהתלמידים דיקלמו שורות מטקסים ללא הבנה. כששאלתי על כך הבהיר לי תלמיד את עובדת הזדקנותי בצורה כואבת - עוד לא נולדתי אז, איך אני אזכור. תלמיד מסיים לימודי היסטוריה כשהוא יודע יותר על בר כוכבא והחליף לבית עבאס, יותר מאשר על בן גוריון ובגין, או על שרון ורבין.

הצבת המטרות ללימודי החובה בהיסטוריה צריכה להיות ברורה - על התלמיד ללמוד עובדות שיעזרו לו להבין את המציאות העולמית, האזורית והישראלית בצורה טובה יותר. את כל לימודי הדברים שהתרחשו לפני נפוליאון הייתי מבטל. גם את נושא המודרניזציה והשפעתה על האדם והתפיסה הלאומית והדתית שלו. זה כבר לא רלוונטי. חשוב יותר ללמוד על מדינות אחרות משפיעות, ללמוד הרבה יותר על המזרח התיכון כי זה האיזור בו אנו נמצאים (אולי כדאי להוסיף מקצוע כזה בנפרד) והכי חשוב ללמד היסטוריה כתהליך ולא כאוסף של עובדות. מי שרוצה ללמוד יותר לעומק, את כל העובדות וכל התקופות שיגביר את המקצוע. כמו כן רצוי להוסיף לחטיבת הביניים מקצוע - היסטוריה של מדינת ישראל המודרנית. כך שלימודי ההיסטוריה בתיכון יחזרו להתמקד יותר בהיסטוריה אזורית ועולמית. כיום בחטיבת הביניים לומדים את אותם נושאים שלומדים בתיכון. הייתי גם מוסיף למקצוע האזרחות יותר נגיעה באירועים משלושים השנים האחרונות במדינת ישראל. זה מתאים לנושא של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.

יש ללמד את התלמידים לחשוב. במאה ה-21 אין טעם בשינון עובדות אם יש מנוע חיפוש בגודל כף היד. יש ללמד תהליכים, סכנות הנובעות מחוסר דמוקרטיזציה (רוסיה, יפן), תגובה של חברות לאחר משבר (גרמניה), תיאוריות מוטעות המובילות למלחמה (הדומינו במלחמה הקרה)נסיונות שונים למדינות רב לאומיות (יוגוסלביה, סוריה, עיראק, ברה"מ), מלחמה של צבא באזרחים (וייטנאם, אפגניסטן) ועוד תופעות היסטוריות שמאוד רלוונטיות למדינתנו. זה חשוב יותר מלזכור את הנוסח המלא של תכנית באזל. לא פלא שאנו נתקלים בהצעות לבטל את בחינות הבגרות (פופוליזם לשמו, איזו חלופה טובה יותר שהיא מעשית), אבל בהחלט יש צורך ברענון.

עוד הערה קטנה. כדאי להשקיע ב"שולחן חכם" בכל כיתה. לימוד היסטוריה מודרנית חייב להיות מלווה בשימוש במדיה. להזמין חדר צפייה בשביל קטעים של שתי דקות הוא דבר מיותר. אם לכל מורה יהיה מחשב , מקרן וחיבור לאינטרנט בכיתה ניתן יהיה להפוך את לימוד העבר לרלוונטי מתמיד. בהיסטוריה מלמדים שלא ניתן לעצור את רוח הזמן ולהישאר מאחור, אך שיטות הלימוד עדיין ארכאיות.

ואנחנו, נאחל שהתלמידים יזכרו חלק מהדברים שלימדנו אותם. המחמאה הכי גדולה שניתן לקבל מבחינה מקצועית הוא תלמיד לשעבר, שכבר על מדים, מזכיר לך משפט שאמרת, או נושא שלימדת באחד השיעורים ואומר שזה מאוד השפיע עליו. הרי זו מטרת החינוך - ליצור אזרחים טובים יותר, חושבים יותר, לא רק אזרחים שזכרו את החומר לבגרות בזמן הבחינה. אגב זה לא סותר, תלמיד שמבין הוא גם זוכר. ההפך לא תמיד.

בברכת הצלחה לתלמידים הנבחנים.

נכנס אדר או עדר? על עודף חגיגות לפני פורים ובכלל

בבתי הספר היסודיים התפתח לו מנהג של שבוע פורים. למי שלא מעודכן שבוע לפני פורים מבקשים מהילדים לבוא בכל יום מחופשים למשהו אחר.פעם יום פיג'מות, פעם יום הפכים מגדריים (בנים לבנות ולהפך), יום כדורגל, וכל מיני המצאות במשך שבוע שלם, עד ליום התחפושות הרשמי בו סוף סוף יכול הילד להתחפש למה שהוא בחר (או שדורסני השיווק בחרו, נושא אחר...) הילד היה חולה במהלך השבוע אז נחסך מאיתנו חלק מהקרנבל. היום הוא הלך עם בנדנה, לפי יום תחפושות מהשנה שעברה (אז הוא התחפש לפיראט), ומחר יש יום מהאגדות והכיתה שלו מתחפשת לשלגיה ושבעת הגמדים. לאחר שהילד הכריז שהוא מסרב להתחפש לגמד (ובטוח שלא לשלגייה), החלטתי שזו ההזדמנות לפתוח במרד.

כבר שבוע ההורים רצים מחנות אביזרים אחת לשניה כדי למלא אחר המשימה היומית. במקום תחפושת אחת לילד בכל שנה יש לפחות חמש תחפושות שונות. מעבר לעלות הכספית באמת שאין סבלנות וזמן לארגן בכל יום כחצי שעה את הילד, כשצריך להגיע לעבודה בזמן, לארגן גם תיק שלנו ושלו, להלביש את הקטנה, להחליף לה ולארגן אותה לגן, חורף אז יש הרבה שכבות לבוש, להכין סנדויצ'ים, ועוד בלי להזכיר שגם אנחנו הורים צריכים להתארגן. יום אחד זה בסדר ונחמד, שבוע? למה? בשביל מה? בשביל מי?

כמובן שהילדים גם לחוצים. הם לא רוצים להגיע רק עם כובע כשיש ילדים שמשקיעים בכל יום בשבוע (אולי ההורים לא עובדים?אולי יש להם מקורות אנרגיה שלנו אין?). גם אנחנו לא רוצים שיחשבו בטעות שאנחנו לא משקיעים, ורוצים כמובן שהילד יהיה הכי מוצלח. כל ההורים נכנסים לסחרור הזה בלי שמישהו יעז להגיד שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם הקרקס הזה. הילדים לרוב לא נהנים מזה. פורים מאבד את הייחוד וכך גם התחפושת הנבחרת. המורה (שכבר סיפרתי על החוכמות שלה) איימה שחובה על כולם להתחפש בכל יום (או לפחות כך הילד תפס את דבריה והילד די חשש כשאמרתי לו שאם מישהו יכעס הוא מוזמן להגיד שאמא ואבא עובדים קשה, עסוקים ואין להם זמן כל יום להכין תחפושת אחרת. יש יום אחד שמתחפשים וזהו. אם רוצים שיאפשרו לילדים להגיע עם קצת איפור או כובע מצחיק וזהו. אני קורא מעל מקלדת זו לכל ההורים ביסודי להציב גבול לתעלול המתמשך. עוד לא הזכרתי את העובדה שכבר שבוע הם בקושי לומדים (עוד פחות מהרגיל) והופכים את בית הספר במשך שבוע לגן ילדים.

זה מצטרף לתרבות החגיגות שהשתלטה על החברה בשנים האחרונות. חגיגות ללא גבול וללא פרופורציה. כל יום הולדת חמש הופך להפקה. כל בת/בר מצוה לפרק טלויזיוני של ריאליטי-טראש. מסיבת סיום תיכון לנשף בפאר של טקס האוסקר. על חתונות אין מה לדבר - רצף של חגיגות הזויות כמו בהרמון ביזנטי - מסיבת מקווה, רווקים/רווקות, חינה באולם אירועים, חתונה עם עשרים נגנים, חמש מצלמות ומסך וידאו ענק, קליפ חתונה של כל החברים באולפן, שלוש שמלות כלה, אפטר פארטי כל הלילה, ושבוע חגיגות לאחר מכן. ממש משתה אחשוורוש, רק שאנחנו לא עשירים כמו מלכים, וצריכים גם לעבוד לפעמים. כשאני התחתנתי (בשבוע הבא עשר שנים, לא עבר הרבה זמן) נערך אירוע אחד, עם פחות ממאתיים משתתפים, רק משפחה וחברים קרובים. לשאר מכרינו הודענו שזו חתונה מצומצמת והזמנו אותם לדירת החדר שלנו באוניברסיטה לארוחה קטנה וביתית. אם היו כאלו שנעלבו (לא זכור לי) אז הם כנראה לא ממש חברים שלנו. החתונה זכורה כאירוע משמח, ולא הורגש מחסור בשופרות, זיקוקים או מפלי מים סינתטיים. חיי המשפחה מאושרים גם ללא כל אלו. בכלל דעתי היא שככל שהחתונה מפוארת יותר אז יש יותר צורך לטשטש בעיות בזוגיות או במשפחה.וחזרה לנושא הפותח גם לא זכור לי שבוע תחפושות שונות ביסודי, אלא יום תחפושות אחד מאושר במיוחד, לו חיכינו כל השנה.

לא יודע מהיכן הגיעה כל התופעה הזו, של תרבות החגיגות המוגזמת. יודע רק זה חור בראש וחור בכיס. ההרגשה שהתחילו עם זה אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך והשאר כמו אבני דומינו, נופלים. כמו עדר מתיישרים כל פעם לפי הסטנדרט מבלי לעצור את ההגזמה הזו. על הנזקים הפסיכולוגיים מעדיף לא להרחיב. יש, והרבה. נרקסיזם, ריקנות, פינוק, חוסר יכולת בדחיית סיפוקים, תחרות שגורמת לקנאה, ובעיקר התעסקות בתפל ולא בעיקר. חוסר יכולת להנות מהרגע ויותר התעסקות באיך הרגע ייראה.

ואנחנו, נראה מחר בבוקר מה נעשה עם הילד. הרי לנהל את המאבק העקרוני שלנו על כתפיו הקטנות בגיל שבע זה לא חכם ולא הוגן כלפיו. מצד שני כך ימשיך ללמוד לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. מה שבטוח ביום שלישי, יום התחפושות מחכה לו תחפושת נחמדה של קאובוי. הקטנה מתחפשת לפיית תותים. את היכולות המדהימות שלו יראה בערכים ובציונים, לא בפלסטיק ריקני.

בברכת חג פורים שמח.

אלוהים- עובדה או דעה?

את השאלה בכותרת הציג לי בני הבכור לפני כשבוע. וכמו יהודי טוב עניתי בשאלה- מאיפה הבאת את השאלה הזו? על אחד הדיונים בנושא כתבתי לפני כשנה וחצי. ובכל פעם שעולה הנושא אני משתדל לעורר אצלו סוג של ספקנות, סוג של הססנות מחשבתית, שהרי הקיצוניות והמוחלטות עלולות להוביל למעשים קיצוניים בשם האל או בשם מתנגדיו. ועדיין לדעת מחקרים רבים (ואבא שלי) ילד בגיל שבע צריך עוגנים יציבים(אבא שלי השתמש ב-לא צריך יותר מדי שאלות בנושא, ככה עושים יהודים וזהו). לדעתי אלוהים לא צריך להיות אחד מהם. יש לו אמא ואבא.

הילד אמר שבכיתה לימדו על ההבדלים בין עובדה לדעה, והוא טען שאלוהים זו דעה. ואז הילדים בכיתה התחילו להתווכח האם אלוהים זה דעה או עובדה(בלי לשים לב שאם יש ויכוח אז זה דעה). כמובן שהויכוח עבר למי מאמין באלוהים ומי לא. ואז הגיע הילד הכי מופרע בכיתה (כמובן עם כיסוי על הראש) ודחף ילד שאמר שאלוהים זה המצאה והוא קרא בספר על המפץ הגדול (למה יש קורלציה בין כיפה ואלימות, בתקופתי זה היה להפך). כאן המורה התערבה ואמרה שאסור להיגרר לאלימות והילד שלי הוסיף שאת זה אומר גם אלוהים" ואהבת לרעך כמוך". עד כאן סיפור מפי בני הבכור.

מה אתה חושב? שאלתי. אני חושב שאולי הייתי צריך להתערב ולא לתת לילד לדחוף את החבר הטוב שלי. עשית טוב שלא התערבת, זה התפקיד של המורה, ומה אתה חושב בקשר לדעה או עובדה? הילד שתק לרגע. שאלתי את סבא, והוא אמר לי שאלוהים זה עובדה ומי שיהודי צריך להאמין באלוהים, ואני כבר לא בטוח אם זה נכון, כי אני יהודי אבל לא כל כך מאמין לאלוהים, בטוח שלא בסיפורים על גן עדן, כי זה כמו סיפורים לילדים קטנים. אל תדאג, אמרתי לו, אתה יהודי כי ככה נולדת, בלי קשר לדברים שאתה מאמין בהם. אבל אל תדבר עם סבא על הנושא הזה, יש לו דעה אחרת ובגיל שלו כבר לא משנים דעות. יש לך הרבה דברים אחרים לדבר איתו.

וכאילו שהנושא סרב לעזוב אותי, לאחר יומיים בשיעור הסטוריה לכיתות י' ציינתי שהמוסלמים מאמינים שירושלים היא קדושה להם. תארתי את הסיפור על הסוס עם הכנפיים של מוחמד ועל ההתגלות האלוהית שחווה בהר הבית. איך יכול להיות שהמוסלמים חושבים שירושלים שלהם אם היא לא מופיעה אפילו פעם אחת בקוראן, שאל תלמיד. עניתי שהעובדות אינן חשובות, האמת היא שולית, מה שקובע הוא מה שאנשים מאמינים שזה נכון. כמובן שקיבלתי הערה מתלמיד אחר - איזה דפוקים הערבים האלה, מאמינים בסוס עם כנפיים. כמובן שהחזרתי ששאר הדתות לא טובות יותר, ובכל דת יש סיפורים לא הגיוניים. מיד זכיתי לחיזוק מאחד התלמידים חילוניים בגלל זה אני לא מאמין בכלל באלוהים כי הדתיים מנצלים אותו לטובתם. כמובן שהתקיפו אותו (מילולית, אבל התקיפו) מספר תלמידים שבעצמם לא בדיוק דתיים אך כנראה הנושא אצלם הוא טאבו.  ושוב הכנסתי את עצמי לרעש בכיתה. התיישבתי, הרי אין טעם לנסות להשתיק את הרוחות הסוערות. השגחתי שהכול בשליטה, ונתתי להם קצת להתווכח...

אתה מאמין באלוהים? שאלה תלמידה והצליחה לגרום לכיתה לחזור להקשיב. יופי יש שקט בואו נמשיך בשיעור, עניתי. אל תתחמק, היא כעסה, עשית כאן בלאגן אז לפחות תתן תשובה. הילדה צודקת. חשבתי. הרי בעצמי אני לא סגור עד הסוף בשאלה הזו. קשה לי לקבל את הפרשנויות שנותנים לאלוהים. עניתי בהתחמקות. אנשים משתמשים באלוהים להצדקת מעשיהם - טובים או רעים, וזה מסוכן. הרי אי אפשר להתווכח עם אלוהים אלא רק עם הפרשנויות שלו, ולכן הגעתי עוד מזמן למסקנה שאין לי טעם לדון בשאלה הזו יותר. נראה היה שהתשובה ריצתה את כולם כי היה שקט, והמשכתי בשיעור (יותר נכון בשתי הדקות שנותרו ממנו).

מה יש באלוהים שמוציא את האמוציות הכי גדולות גם מבני אדם צעירים ולא רק ממבוגרים שהתקלקלו? בכל גיל הדיונים על הנושא הם אמוציונליים וחסרי כל היגיון. ויכוח א-סימטרי בו כל צד מציג טענות שלא ניתנות להפרכה. פעילי ימין אומרים שהם מתכננים לעלות להר הבית (לא שמעו שאלוהים נמצא בכל מקום?) וישר המוסלמים בהר מפגינים באלימות, מתוך ידיעה שזה יוביל למותם. אנשים נאבקים למען הדת, או בשם הדת, יותר מאשר הם נאבקים למען חירויותיהם וזכויותיהם. אולי עדיף היה לו היו עוזבים בני האדם את אלוהים בשקט כמו שהוא, כך נדמה, כבר מזמן עזב אותנו בשקט, ונתן לנו את התבונה (לפעמים נדמה לי שלא לכולם...) והזכות לבחור בדרך חיינו המתאימה לנו, מבלי לפגוע באחר.

ואנחנו, ננסה להימנע ממסקנות נחרצות וחדות בנושא. לפחות כך אני מחנך את ילדיי. לנסות לראות דברים יותר כדעות ולא כעובדות. לדעות יש זכות קיום, גם שלך וגם אחרות. עובדות ניתנות להפרכה, דעות נשארות. דעות קשורות גם לתחושות. עם תחושות בטוח שאי אפשר להתווכח. אפשר לנסות להבין, אפשר לדבר, אפשר לשכנע לשנות. כך יוצרים בני אדם חושבים. אנשים שלא מאמינים לכל דבר, שרואים מורכב ולא פשטני. כך מונעים מהם להפוך לעדר ולבצע מעשים נוראיים שגורמים לך לאבד את האמונה באלוהים. ועדיין טוב לדעת שיש היגיון בדברים, שמישהו למעלה מסדר את העניינים בהיגיון מסוים. בעיקר שנתקלים בכניסה או יציאה מעולמנו. דברים שלא תלויים בנו. אלוהים כנראה הוא צורך פסיכולוגי, ואם הוא לא ממש קיים אז צריך להמציא אותו.

בברכת מעשים טובים רבים בין בני האדם- ציווי אלוהי ואנושי כאחד.

עז ללא תמורה? על הרפורמה בחינוך העל היסודי

השנה בית הספר בו אני מלמד נכנס לפיילוט של רפורמת "עוז לתמורה" לשמחתי הרבה. הרי על מנת להגיע למשכורת נורמלית(לא גבוהה, נורמלית) אני עבדתי בשני בתי ספר, בהיקף משרה וחצי, ששה ימים בשבוע כולל יום בו הייתי צריך לצאת בריצה משיעור אחד ולנסוע חצי שעה כדי להספיק לשיעור בבית הספר השני. בתחילת השנה הובטחה לי אותה רמת שכר רק בהיקף של משרה אחת, מספר שעות פרטניות, שגם כך הייתי מעביר על חשבוני בחינם, וביצוע כל המטלות כמו הכנת מערכים, מבחנים, בדיקת מבחנים, ישיבות צוות ושיחות עם הורים ותלמידים, בזמן העבודה ובשטח בית הספר. ברפורמה דובר על ארבעים שעות שבועיות, גם כך עבדתי אותן. נשמע מבטיח ביותר, עד שהקדשתי לכך רשומה בעבר, שנושאה הציפיות והחששות מהרפורמה.

גאה להגיש סיכום ביניים לגבי הרפורמה:

נתחיל מהשורה התחתונה בתלוש- אין תוספת של חמישים אחוזים כפי שהובטח. אולי של שלושים.  מנסים להסביר את זה בתוספת לברוטו, מדרגות מס שעברנו, תוספת ריאלית , מלווים שונים ומענקים משונים. כבר כתבתי שמורים חייבים להיות אופטימיים, אז מישהו היה כאן אופטימי ולא קרא את האותיות הקטנות. כרנאה חיכו עם חוק איסור האותיות הקטנות עד לאחר ההסכם.

אם כבר אותיות קטנות. ההסכם התייחס לשעה שלמה ולא לשעה אקדמית(45 או חמישים דקות). כך ששמונה שעות ביום הן עד ארבע ולא עד שלוש שלושים וחמש, תשע שעות ביום הן עד חמש ולא עד ארבע ועשרים. יום שישי הוא עד שתיים ולא עד אחת שלושים וחמש. קריטי ביותר להוצאת ילדים ממסגרות חינוכיות, להכנת השבת בימי החורף, וכמובן תחושה שעבדו עליך. בקטנה, אבל עבדו .

הרפורמה החלה רק בחטיבה העליונה. מורים רבים מלמדים גם בחטיבת הביניים, שם הרפורמה לא בתוקף. נוצר מצב ששעות אלו נותרו ללא תוספת של שעות תומכות הוראה, וללא תוספת משכורת, אך עדיין יש ללמד בהן, להכין מערכים, לקיים ישיבות ולבדוק מבחנים.רק שעכשיו יש פחות זמן לבצע את זה.

אין פינות עבודה. בספק גדול אם אי פעם ייבנו. אין מספיק שטח בבית הספר. נסו לבדוק מבחן או לקיים ישיבה בחדר אחד גדול בו מתקיימות עוד מספר פעילויות, מורים נכנסים ויוצאים כל הזמן,תלמידים שואלים כל הזמן איפה זו והיכן ההוא, ובכלל לא תמיד יש מספיק כסאות לשבת. הפתרון בינתיים אוזניות המחוברות לטלפון שפותר רק חלק מהבעיות, התזוזה התמידית מול העיניים והשאלות והבקשות התכופות מאטות מאוד את קצב העבודה. ישיבות קשה מאוד לקיים, אין חדרי מקצוע בכלל ולא לכל רכז שכבתי יש חדר.

יש דברים שאי אפשר לבצע בשעות היום- שיחות עם הורים ואסיפות הורים. יש גם השתלמויות שנערכות בשעות הערב ומחויבים להיות בהן. הרפורמה מבטיחה להתקזז בשעות אלו על חשבון שעות תומכות הוראה. בהשתלמויות יש הגבלת קיזוז של ארבע שעות חודשיות(בדרך כלל יש יותר שעות ואז זה על חשבון המורים). בתקופות של אסיפות הורים מצאתי עצמי יוצא מהבית בשבע וחצי וחוזר בתשע או עשר בערב. כמובן שגם אין זמן לבצע את המטלות השוטפות.

חלק גדול מהמטלות מצריכות מחשב וגישה לרשת. רישום נוכחות, התנהגות וציונים של התלמידים נעשה ברשת. יש אתרים של משרד החינוך ובהן חומר עזר לבניית מערכי שיעור. בבית הספר יש שני מחשבים לרשות מאה וחמישים מורים. גם הם עובדים באופן איטי מאוד. אין גישה לרשת אלחוטית כך שגם מחשב נייד לא תמיד עוזר.

הכל מוביל לדבר אחד- רוב העבודה נעשית שוב בבית, רק שעכשיו יש פחות זמן בית. הפכתי את היום החופשי ליום עבודה מהבית. בתקופות העומס גם שבתות וכמובן שלפני הבגרויות יהיו לילות לבנים.

בינתיים המשכורת קצת עלתה, אך הגמישות בזמן ביצוע המטלות ירדה מאוד. המטלות הפכו ללחוצות יותר. נושא שעון הנוכחות מגוחך, ויוצר תחושה של בזבוז זמן. כל אדם יעבוד טוב יותר בסביבה שקטה ולאחר ארוחה טובה. בבית ,המקום בו אני מבצע את רוב המטלות, לא מותקן שעון נוכחות. גם לנושא הארוחות אין מקום ואין פתרון. מקרר קטן שלא מספיק אפילו לרבע מהמורים הרוצים להביא מזון מהבית. בגלל השעון לא ניתן לצאת ולקנות. כמובן שאין גם זמן המוקצה לארוחות במערכת, מעבר להפסקות התלמידים בבוקר שהן עמוסות ביותר, בהן לא ניתן אפילו לגשת לשירותים(שוב שני תאים בלבד בזמנים של שתי הפסקות בנות עשרים דקות) אם דורשים ממורים להישאר עד חמש אחר הצהריים כדאי לדאוג גם לתנאים פיזיים מתאימים.

משרד החינוך גם חסך כסף ברפורמה. מורים לבגרות היו מקיימים פרוייקטים אחר הצהריים(לאחר מנוחה של שעה בבית) לתלמידים שנכשלו בבגרות וניגשים שוב. כעת השעות הפרטניות מוקדשות לכך.שעות המבוצעות כשהמורים והתלמידים עייפים יותר. למורים משלמים פחות על שעות פרטניות לעומת התשלום למורים בפרוייקטים אלו שהיה גבוה יותר כדי למשוך מורים לעבוד בשעות הערב. כך שמאזן היתרונות והחסרונות לא השתנה בהרבה בנושא זה.

 כרגיל, הרעיון הוא טוב, אך הבעיה היא בביצוע. אני בהחלט מעוניין לעבוד עד חמש אחה"צ בתנאי שידאגו לתנאי עבודה ותנאי שהות הולמים, ומבלי שאאלץ להביא עבודה הביתה באופן קבוע.  ניסיתי לא להביא ניירת ועבודה לבית אך ללא הצלחה. לכל אלו שחושבים ששוב המורים מקטרים אני קורא לבוא ולהצטרף למשימה החשובה הזו של החינוך. זה סוג עבודה אחר, הדורש ממך להיות בכל שניה ובכל רגע במיטבך. מורה לא יכול לבוא לכיתה עייף או חולה, הוא לא יצליח לנהל שיעור, בניגוד לעבודה משרדית בו אם לא מרגישים טוב אז יוצאים לנוח כמה דקות,או מאטים בקצב העבודה, ועובדים בישיבה עם כוס שתיה וכריך ליד. זו עבודה מעייפת יותר מרוב העבודות, פיזית ומנטלית. חלק גדול מהמורים עוזבים בשלוש השנים הראשונות. כמובן שלהוראה יש הרבה יתרונות- פיזיים(חופשת קיץ,שלמעשה  קצרה יותר ממה שחושבים) ונפשיים(הצלחה של תלמידים שלך היא הרגשה מופלאה) .כמובן גם שחלקים מהמורים לא מתאימים למקצוע ופוגעים בתדמית של המקצוע(גם על כך כתבתי:http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2057766)אך עדיין תגובות נגד ציבור המורים שמצביע על הבעיות ברפורמה על כך שהמורים הם בכיינים שיתחילו לעבוד הן שגויות במקרה הטוב ומזיקות לחברה במקרה הפחות טוב.

למרות זאת,יש להמשיך ברפורמה כי היא טובה ונכונה מבחינת העקרון. היא תמשוך אנשים טובים יותר למקצוע. היא תשפר את תדמית המקצוע. היא תשפר את הקשר בין המורים לתלמידים, היא תיצור יותר מחויבות של המורים למקצוע. אבל יש לשפר את הביצוע של הרפורמה בצורה משמעותית.חדרי עבודה צוותיים ממוזגים המצוידים במחשב ומדפסת, כסאות, שולחן מקרר,מיקרוגל. לאפשר יותר גמישות בשעות העבודה(למשל לאפשר תחילת יום עבודה בשבע וחצי למי שרוצה) לסגור את נושא הרפורמה בחטיבות הביניים,לשלם הוגן ובזמן, בצורה שקופה וללא התחכמויות, ולהפסיק את הקטנוניות כלפי המורים. אם המדינה רוצה חינוך טוב היא צריכה להשקיע.

צריך להפוך חלקים גדולים במערכת החינוך. החל ממבנה פיזי של בתי הספר- בניית חדרים וניצולם בצורה אופטימלית, שינוי במבנה הארגוני(מתכנן על כך רשומה נפרדת) ועד לניפוי מורים לא מתאימים שזכו לקביעות בזמנים קשים במערכת וטובים שלהם ומוצבים בבתי הספר כאבן שאין לה הופכין. מותר וצריך לדרוש מהמורים יותר, אך גם לתת יותר תנאים לעמוד בדרישות אלו,וכמובן יותר שכר.ולהבין עוד דבר, ללא מהפכה במערכת החינוך היסודי(אופק חדש זו בדיחה עצובה) יהיה קשה לשפר את מערכת החינוך בתיכונים. והכי חשוב לזכור שעתיד המדינה תלוי בחינוך. זהו היתרון האמיתי שלנו על סביבתנו העוינת. מצפה מהמדינה להיות סוג בוס שדורש אך גם נותן. בוס שרואה את המטרה האמיתית ולא מנסה לנצח את עובדיו במאבק קטנוני על אחוז במשכורת.לדרוש ולטפח בעת ובעונה אחת.

ואנחנו נמשיך להיות עסוקים באלו בלי החינוך. בלי חינוך לערכים אנושיים, ערכים סביבתיים וערכים דמוקרטיים. נמשיך להזדעזע ממקרי אלימות, מתאונות הדרכים, מצפצוף בוטה על החוק,מאדישות לקשיי הזולת, מאי קבלת האחר והשונה, מתכניות מטופשות וריקניות בטלויזיה, ובכלל על הבהמתיות מסביבנו.  במקום להיות עסוקים בחינוך עצמו אנו עסוקים בתוצאות של החוסר שלו. העיקר שהכנסנו למורים. הכנסנו להם עז, בוא נראה האם ללא הרבה תנאים הם יצליחו להוציא ממנה חלב. 

בברכת חג אורים שמח. כי כל אחד הוא אור קטן... 

רק האהבה תנצח. מחשבות על טיול "מסע ישראלי מבראשית".

תחיל מהסוף. נהניתי. מאוד. כמו כן תרומתו של המסע מורגשת אצל חלקים גדולים מהתלמידים גם בשבוע הלימודים שלאחר המסע. נקווה שהפנמת הערכים החברתיים תימשך לטווח ארוך. אולי לכל חייהם. החשיבות גדולה. החיבור בן ילדי שנות האלפיים לערכים הוא הכרחי. לפני שנאבד כולנו במערביות או חרדיות. המסע אכן מדבר  "ישראלית" של פעם. כמובן שיש ביקורות, גם על המסע, גם על עצמנו, נגיע גם לכך.

אז על מה מדובר? מסע ישראלי מבראשית הוא טיול של שבוע שלם (כולל שישי ושבת) שמוצע לבתי ספר תיכוניים, בדרך כלל בכיתה יא'. המסע אינו טיול שנתי. הא יותר אבן קטנה הנזרקת למים ווהשפעתה מתרחבת בהדרגה למעגלים גדולים יותר. זה מתחיל ביום הליכה מפרך, לאחר לילה של נסיעה. בערב הגעה ללינת שטח, ובישול שטח, ללא מקלחות אך עם הרבה זיעה ועייפות. המטרה היא הכרת העצמי והיכולת להתמודד עם קשיים. כמו טירונות מקוצרת רק בלי התיזוזים והיחס המשפיל. הליכה ארוכה, ועצירה לשיחות על הכרת עצמך פנימה.

היום השני כבר מדבר על הקבוצה. יום חשוב ביותר. לדעתי המשמעותי ביותר לטווח ארוך. כאן התמודדו התלמידים עם משימות קבוצתיות שונות. בסדנת ההדרכה שלוותה בהפעלות מרתקות, הם התעמתו על סוגי האופי של אדם בקבוצה. מה הוא תורם? מדוע? מתי הוא מעדיף את עצמו על הקבוצה? מתי הוא תופס טרמפ על אחרים שעובדים בשבילו? מתי הוא מוביל חיובי? מתי מובל? התעמתו על ההשתתפות בבישול ובניקיון של אתמול, כשכולם היו עייפים אך היה צריך לבצע משימות בישול וניקיון לקבוצה. למרות החששות מפיצוץ יצאו מכאן רק דברים טובים. השפעה ישירה - לא היה צריך לבקש לנקות אחרינו לאורך כל המשך המסע. הרוב הבינו מהי אחריות אישית בקבוצה.

היום השלישי היה מרגש. הנושא - אני והקהילה. הקבוצה שלי התנדבה בבית אבות. לא האמנתי כשראיתי את החיבור בין הילדים למבוגרים. שיחות נפש עמוקות על החיים. ריקודים משותפים והנאה מהנתינה. ערך שהחברה שכחה מזמן. אדם נותן יותר בשביל עצמו ופחות בשביל אחר. בימים שהנתינה תופסת כיוון של צדקה כספית, שוכחים הרבה את נתינת האהבה ותשומת הלב. הילדים לא רצו לעזוב ונפרדו בדמעות. בסדנת המדריך דיברנו על האנשים השקופים. שלא מודים להם: נותני השירות של האבטחה, התחבורה, הניקיון. להבין שחיים בחברה לא חייבים להיות ניכור הדדי. אפשר לחייך, לשאול ולהתעניין באחר. זה גורם לנותן תשומת הלב תחושת אושר. בערב כל אחד סיפר על עצמו, על דברים שריגשו אותו. על כאבים וחסכים. הרבה בעקבות זאת פורסמה הרשומה האישית (ולא אופיינית בבלוג)הקודמת. אנשים יצאו אחרים. מחוברים אחד לשני. מחוברים לעצמם.

היום הבא כבר עסק בשאלות גדולות יותר. היינו בגוש עציון. הלכנו במסלול שנקרא דרך האבות, עם חשש תמידי שלי לגבי הבטחון. הורגלתי ללכת עם אם.16 ומספר חברים ברמת תחמושת כזו או אחרת באזורים בהם לוחיות הרישוי הן בצבע ירוק. לרוב התלמידים זה פחות הפריע. המדריכים התנהגו כדגים במים. אולי הבעיה היא אצלי? השריטות מהשירות הצבאי? האם אני זה שנושא עיניים רק דרך כוונות? סיפרו על גוש עציון, על שיירת הל"ה, על נפילת הגוש. קצת פחות על כיבושו ב1967. כמלווה הזכרתי שזה "שטחים" והתגובה הייתה שאלו שטחים בקונצנזוס של רוב העם ואפילו בתכניות שלום כשמדובר על חילופי שטחים, זה בראש ובראשונה גוש עציון. חבל שזה לא תלוי רק ברוב העם היהודי, ויש גם צד אחר...

ביום שישי המסע הגיע להר הרצל. כאן המשמעות של ההקרבה. סיפורים אישיים של החיילים. המון דמעות. המון משמעות. וגם מחשבה שעוד שנתיים הם גם מתגייסים. איך אנחנו רוצים לחנך אותם? להקרבה עד אין סוף כמו רועי קליין ז"ל שקפץ על רימון בקריאה "שמע ישראל" כדי להציל את חייליו? אני זוכר שקצת כעסתי עליו באותו רגע. הרי יש לו ילדים משלו. אחר כך הערכתי עד מאוד. אחר כך שוב התבלבלתי, ונשארתי כזה. אין ספק שזהו אומץ לב נדיר, אך האם הייתי רוצה שהקרובים אליי ינהגו כמותו? שאלות גדולות גם בשבילי. אולי בגיל שש עשרה זה נראה פשוט יותר. את קבלת השבת ערכנו בכותל עם אלפי אנשים. אחר כך הלכנו ברגל לאכסניה עם מעבר באוהל של הוריו של גלעד שליט. הליכה ארוכה אבל כבר אף אחד לא התלונן. פעילות "עין טובה" בלילה ריגשה מאוד. כל אחד היה צריך להגיד דברים טובים על חבר לקבוצה. התלמידים הגיעו לרמות פרגון וקבלה מדהימות.

ביום שבת דיון על היהדות. האם היא דת? איזה סוג של דת? האם היא לאום? רק לאום? שאלות גדולות שגורמות לחשוב. אין תשובה אחת. המדריכה טענה שבזמן האחרון לוקחים לנו את הדת גורמים קיצוניים חרדים. שמים דגש על הדתיות ופחות על הערכים. מזכיר מאוד את פרשת שירת החיילות בקורס קצינים. מזכיר הרבה דברים שכבר כתבתי ברשומות נוספות. היפה בדיונים שאין כאן נכון או צודק. בדיון הסופי ראיתי שהתלמידים למדו להקשיב אחד לשני. לענות לעניין ולא להיגרר להשמצות אישיות. להעלות טיעונים באופן הגיוני יותר.

מובילי המסע הם מהציונות הדתית. המדריכים מגיעים משם. למרות זאת רובם יצרו חיבור עם הילדים העירוניים והלא-דתיים. המסע מראה שיש מי שעובד נכון עם בני הנוער. הם מבצעים ערכים ולא רק מדברים עליהם במצגות של יעדי משרד החינוך. עבודת שטח חשובה ומועילה. עבודה שפעם הייתה שייכת לתנועות הנוער שכפי שמשתקף בעיניי שמות היום יותר דגש על מסיבות וכיף ופחות על משמעויות רחבות יותר בתחום האישי הערכי ובתחום הלאומי. צרם לי בחלק מהמקרים ההבדלים הפוליטיים. בתצפית על ירושלים, העיר האהובה עליי, לא הייתה התייחסות למחלוקת על העיר. גם  בגוש עציון הצניעו אותה. אך הדבר נעשה ללא סוג של אינדוקטרינציה. הדגש היה על ההיסטוריה של המקום, ולא על המחלוקת. הייתה בקשה לכבד את השבת. לא היו כעסים על אלו שלא. הכל נעשה  באהבה וסובלנות, תוך הצגת דרך חיים מקבלת ומחבקת.

אני שמח על הדרך שהציונות הדתית ניצחה בנקודה זו, בדרך של אהבה. שמח לראות שהקיצוניים שהיא הצמיחה לא העלימו את הערכים עליהם הוקמה. כל אלו שרצים על כל גבעה וגובים תג מחיר עלוב ופאשיסטי המזכיר את הסיקריקיים ואת שנאת החינם בימי חורבן הבית, אלו שמוכנים להיות מודחים מצבא הגנה לישראל בגלל חיילת ששרה (המדריכות שרו יפה עם התלמידים) כאילו שאישה היא אובייקט ולא אדם, אלו שהקימו אנדרטה לזכר רוצח המונים בקריית ארבע, השפעתם של כל אלו לא הייתה שם, אלא להפך. חבל שהקיצוניים האלו השכיחו את היופי שהמגזר הזה תורם למדינת ישראל. הוויכוח היה וישאר בגבולות הלגיטימי, כוויכוח בתוך משפחה, מתוך מטרה משותפת וללא אלימות. ראיה פלורליסטית התואמת את ערכי היהדות האמיתיים שנשכחו - ואהבת לרעך כמוך.

 למרות שאני חלוק עליהם במספר דברים. המסע חשוב ומומלץ. עדיף שבתי הספר ייקחו אותו למרות העבודה הקשה(מאוד) של הצוות החינוכי. גם לא צריך להרתיע אם יש אנשי חינוך בעלי תפיסה אידיאולוגית שונה (כמוני). עבודת החינוך נעשית כאן באהבת חינם, בערכים שהחברה העירונית והלא דתית שכחה כבר. התלמידים לא חזרו דתיים/ימניים יותר. הם חזרו אנשים טובים יותר ובוגרים יותר. אוהבי אדם ואוהבי ארץ ישראל.

בברכת שנה טובה לכל בית ישראל.

בבית ספר ממלכתי לא צריך ממ"ד. על הפער בין חינוך למסורת ובין כפיה דתית

חזרתי ממסיבת סיום כיתה א' של הילד. היה לא משהו אבל זה לא הנושא... ניגשה אליי שותפתי לועד ההורים. "שמעת שהם מתפללים כל בוקר כבר חודש?" מה זאת אומרת מתפללים? "כן, מאז שבועות שהיה טקס מתן תורה בבית הכנסת, חילקו להם סידורים והם כבר חודש מתפללים שחרית כל בוקר בשעה הראשונה. כבר דיברתי עם המורה והמנהלת היא אמרה שיפסיקו, וכששאלתי את הילד הוא אמר שעכשיו הם רק אומרים מודה אני וקריאת שמע, ואני ביקשתי שיפסיקו לגמרי". לקחתי אויר. לא שלחתי את הילד לבית ספר דתי, הילדים בכיתתו חילוניים, לא ראיתי גם הורים עם כיפה. אין שום סיבה שהילד יתפלל כל בוקר. אם הייתי רוצה בזאת הייתי שולח אותו למסגרת מתאימה.

בתחילת השנה שמחתי שהמנהלת דתיה. בחלק גדול מהמקרים המורות הדתיות ביסודי הן בעלות ערכים ,מוסר עבודה גבוה, ותחושת שליחות חברתית. הילד שלי היה כבר כמה פעמים בבתי כנסת. באירועים משפחתיים וחגים לפעמים. אין לי את מה שראיתי שיש לאמא שדיווחה לי על הנושא - אנטי דת. היא הגדירה דת כאמונות תפלות. אני מגדיר זאת כצורך אנושי, וכשמירה על מסורת. שמחתי כשלקחו אותם לבית הכנסת בחג השבועות והסבירו להם על מתן התורה. זה יפה, אנחנו מדינה יהודית, וקצת מסורת לא תזיק. נכון שהיו לי השגות על כמה מהדברים שהילד סיפר לי על הטקס (עדיין אירגנו את זה מיסיונרים של חב"ד, עם החסרונות בגישתם) אבל שוחחתי איתו על התורה ועל התפילות ושמתי את הסידור שקיבלו בספריה, בין ספר התנ"ך ל"1984" של אורוול. כשהוא אמר שהמורה ביקשה להחזיר את הסידור התאכזבתי. חשבתי שכנראה בית הכנסת חילק רק לשם הטקס. רציתי שלילד יהיה סידור משלו.

אז למה הכעס? מה שהכעיס זה הכפיה והחשאיות. אי אפשר להכריח ילד במסגרת ממלכתית להתפלל כל בוקר. אפשר להציג תכנים מסורתיים בטקס רלוונטי, לחנך למסורת יהודית והיסטוריה יהודית, אך לא להפוך את זה לסדר יום. כשהחליטו לקיים כל חודש עברי טקס ראש חודש אפילו קצת שמחתי. רעיון יפה. אבל כפי שכבר ציינתי, אם הייתי רוצה בכך יש בעירי מספיק מסגרות ממלכתיות דתיות וחרדיות. בית ספר זה ללימוד, לחינוך וערכים, ומי שירצה להתפלל יש בית כנסת. הילד שייך להוריו ולא למורה. כל הורה יחנך את ילדיו לפי השקפתו, כל עוד הוא לא פוגע באחר. זה עקרון ראשון. זכות לחינוך, זכות לשיויון, חופש דת וחופש מדת. אלו עקרונות בסיסיים בדמוקרטיה שכל אזרח אמור להכיר.

מה שיותר הכעיס זה החשאיות. לא הודיעו להורים כמו שהודיעו למשל על טקס ראש חודש או מבחנים לחוג מצוינות במתמטיקה. יש אתר לבית הספר, יש ישיבות ועד. כלום. לא הודיעו לי על מקצוע חדש שיהיה בכל יום - מקצוע תפילה, כמו שהודיעו על שיעורי מוזיקה. נכון שכבר חודשיים מאז פסח מחפשים איך להעביר את הזמן ומורידים דפי צביעה מהאינטרנט ברמה של גן טרום חובה. אפילו הילד כבר מתלונן שבית הספר כמו גן. אבל לקחת את הילדים וללא ידיעת הוריהם להטיף להם לשנות את אורח חייהם. מה אני אמור לעשות בחופש הגדול, לקחת אותו כל בוקר לבית הכנסת? עוד מעט יגידו לילדים שצריך להגיד להורים להפריד כלים חלביים ובשריים, ומי שלא עושה את זה יקבל עונש מאלוהים.

בערב כשחזרנו שאלתי את הילד על הנושא. כן, הוא אמר ולא הבין על מה המהומה. המורה אמרה שאם נתפלל כל יום טוב טוב זה יחזיר הביתה את גלעד שליט, ואני מאוד רוצה שהוא יחזור. אני כבר יודע את התפילה בעל פה ואפילו לא צריך ספר. אמר והדגים. חייב לצין שכמעט בכיתי מהתרגשות כשאמר את כל קריאת שמע בעל פה. הזכיר לי שבגיל חמש סבא שלי לימד אותי. לפני המסיבה הייתי באזכרה שלו, מה שתפס אותי יותר במצב רוח רגשני. וכאן ההבדל. אני באתי ממשפחה מסורתית. הורי רצו שאלמד במסגרת ממלכתית ולא דתית. סיבותיהם עמם. בבית קיבלתי חינוך דתי יותר. הם החליטו איזו מידה של דת ואילו ערכים של דת להעביר לילדיהם.

להאמין שאם כל ילד יתפלל כל יום אז גלעד שליט יחזור זו לא יהדות. זו סחיטה רגשית של הילדים. זה אמצעי פסול לחינוך לדת. אחרי שסיימתי להתרגש מהילד כעסתי עוד יותר על הנושא. שוב הופכים את הדת למה שהיא לא אמורה להיות. הילד הרגיע אותי. "אבא, נכון שאלוהים זה רק אגדה שכבר נגמרה?" לא עניתי, והוא המשיך(אוהב לחפור יותר מאבא שלו). אם אלוהים היה רוצה הוא כבר היה מחזיר את גלעד שליט הביתה, וזה בכלל לא קשור. אולי אפילו אלוהים זו המצאה של המורות כדי שהילדים יתפללו ויהיו יותר בשקט. אבל לא רציתי להגיד למורה כדי שהיא לא תכעס עליי ולא תעלב אז התפללתי. כבר ניהלנו מספר דיונים בנושא אלוהים ואף כתבתי על כך ברשומה. הילד כנראה הרגיש שאנחנו נסערים מהנושא ורצה להתנצל. אמרנו לו שהוא מתוק. סיפרתי לו שאני גאה בו איך שהוא מתפלל ואותי סבא לימד להתפלל. "ולא בבית ספר כי שם לומדים ולא מתפללים". הוסיף הילדון.  נכון. חמוד, עכשיו להתקלח ולישון.  הילד שלי כרגיל חכם יותר מהמבוגרים.

ולכן הכעס. כי ילדים הם דבר תמים ומקסים. למורים יש סמכות לעצב אותם. את הסמכות נותן משרד החינוך ונותנים ההורים ששולחים את ילדיהם בוקר בוקר, וסומכים על המורים שילמדו לפי תכנית הלימודים. בכיתה אני כמורה לילדים גדולים וספקניים יותר מילדים בכיתה א', אני נזהר מלהביע דעות פוליטיות שנויות במחלוקת, או דעות על דת. נצמד לערכים של דמוקרטיה ומוסר. משתדל בויכוח להציג את שני הצדדים. גם כששואלים אותי לדעתי אני מבקש לא לענות ומסביר שאני לא רוצה להשפיע. "הכי חשוב שתהיו בני אדם סובלניים, הדעות הן משניות" אני תמיד אומר. כשהצוות החינוכי בבית הספר חורג מהמנדט שניתן לו הוא עובר עבירה מוסרית קשה. לא נתתי להם זכות לנסות להפוך את הילד שלי לדתי. זהו סוג של אונס - כפיה על אדם לבצע פעולה בניגוד לרצונו, ולרצון הוריו, שלא במסגרת סמכותו. ובנוסף לא ליידע את ההורים.

ואנחנו, מה נעשה? כמורה אני אוהב הורים מעורבים ולא מתערבים, אך כאן הרגשתי צורך להתערב, כמו במקרה אלימות. ממש לא משווה תפילה לאלימות, אבל משווה את החריגה מתפקידו של בית הספר וניסיון לשטיפת המוחות כפעולה אלימה וניצול סמכות שלא לצורך. כאן יש מקום להתערב. האמא שסיפרה לי אמרה שהיא כבר כעסה על המנהלת, ואיימה לפנות למשרד החינוך. רציתי לעשות אותו דבר אבל חשבתי על הילד. הרעש כבר נעשה וגם כך תפסתי מספר פעמים את תפקיד האופוזיציה ואז המורה שמה את הילד שלי תחת זכוכית מגדלת. גם כך יוצאים לחופש. אם בשנה הבאה הדבר יחזור אז אדאג לפרסום בעיתונות וכמובן תלונה מאורגנת למשרד החינוך. לדעתי הדבר לא יחזור בשנה הבאה. בלי קשר הילד שלי פיתח מספיק ביקורתיות בנושא. אז החלטתי לכתוב רשומה, כי חייבים לעשות משהו...

בברכת חופש גדול שעד לסופו (עם או בלי קשר לתפילות) נזכה לראות את גלעד שליט שב לביתו.

דרוש בדחיפות: שיפור תדמיתי של מערכת החינוך.

כמו בתחילת כל קיץ מופנות אצבעות מאשימות כלפי מערכת החינוך, כאחראית על ריבוי מקרי האלימות בקרב בני נוער. מופנות גם טענות שמערכת השמרטפות יוצאת לחופש ארוך מדי, ומפקירה את הציבור האומלל וחסר האונים לידי חיות טרף קטנות ושטופות זימה ואלכוהול, כתבות ותחקירים במהדורות החדשות, ובכלל למה חיילי המשמר הלאומי מעיזים לצאת לחופש כזה ארוך. כבר הבעתי את תמיכתי בנושא קיצור החופש באחת הרשומות הראשונות שלי.  

אך הפלת האחריות על מצב בני הנוער על מערכת החינוך היא מוטעית ביסודה. הנוער הוא מראה של החברה כולה, ובראש ובראשונה של ההורים. אם נבצע אנלוגיה למפעל תעשייתי אז תפקידה של מערכת החינוך הוא לעזור בעיצוב חומר הגלם אך היא אינה שולטת בטיב חומר הגלם שמתדרדר במרוצת השנים. אחרי דברי הסנגוריה נעבור לקטגוריה על תדמית המורים. כאן יש הרבה מקום לשינוי ולשיפור מצד המורים עצמם. המערכת סובלת מתדמית שלילית שהיא אחראית לה בחלקה.

נתחיל בשאלה קטנה להורי התלמידים בבתי הספר היסודיים, ואני בינהם: האם שמתם לב שמאז פסח קצב הלימוד, שגם כך היה איטי ירד עוד יותר? האם גם לכם יש תחושה שהמורה משקיעה פחות במבדקים ומבחנים, ובקשר שוטף דרך מחברת הקשר? האם גם לכם יש תחושה שבחודש האחרון רק משכו זמן עד סוף יוני? אני מקווה שלא, אבל לצערי, אצלי זו התחושה. שאלתי עוד הורים ורובם הסכימו איתי. חשבתי שאולי הבעיה היא רק בכיתתו של בני אך עוד הורים מכיתות אחרות, בתי ספר אחרים וערים אחרות שותפים לתחושה זו. לא כולם אבל רובם. הלימודים ביסודי בפועל מתחילים אחרי סוכות ומסתיימים בפסח.

בחטיבות הביניים המצב חמור יותר. ילדים גדולים וצרות גדולות. חלק גדול מבתי הספר הם מקיפים שש שנתיים, וישנם מורים רבים (כמוני) שמלמדים קצת בחטיבה והרבה בתיכון. אודה ואתוודה שבראש מעייני מחודש מאי עמדו תלמידי התיכון שהגשתי השנה לבגרות, ושאר הדברים נדחקו הצידה. בחלק קטן מהמקרים המערכת פינתה אותי משיעור בחטיבת הביניים לטובת שיעורי תגבור בתיכון. כשנכנסתי לכיתות אלו התלמידים התפלאו כשביקשתי לפתוח ספרים ולהמשיך ללמד לפי התכנית. השנה נגמרה כבר (משפט שנאמר מספר פעמים באמצע מאי). הם מסבירים שהרבה מורים עושים לנו חידונים ומשחקים, או סתם נותנים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים אם לא נפריע ונרעיש.

זה כבר עניין אותי יותר. זו השנה הראשונה שאני מלמד גם בחטיבת ביניים, ועל זה לא שמעתי. אולי לפעמים בשיעור האחרון, לא חודש לפני. הגבתי ב"לא יכול להיות, תנו לי דוגמא ל'הרבה מורים". הדוגמאות שקיבלתי הם של מורים שמלמדים רק בחטיבה. אלה שמלמדים בתיכון עדיין באוירה לימודית. רוב המורים שצוינו ותיקים ממני, ובתוקף היותי חדש במערכת העדפתי לשתוק. לתלמידים אמרתי שלא למדתי באוניברסיטה איך להפעיל שיעורי מסיבה. לאחר הבטחה שאם לא נסיים את כל מה שתכננתי השנה אז הם יצטרכו לסיים בקיץ כעבודה, מכיוון שאני לא מתכוון שיגידו ש'המורה לא לימד אז אנחנו לא יודעים' על כיתה שאני לימדתי, החל השיעור לקבל צורה.

הכעיס אותי שאני צריך לתקן נזקים של אחרים. שכחתי מזה מהר והמשכתי להתרכז בהגשה לבגרות. ביום הבגרות ראיתי כי נקבעה ישיבה למורים המלמדים בחטיבה מספר ימים לאחר תחילת החופש. הגעתי כי מחובתי להגיע. הנוכחות הייתה של כשני שליש מהמורים. רוב הנעדרים אף לא הודיעו שלא יבואו. הגיעו המחנכים, רכזים ומספר מורים מקצועיים. רוב אלו שללא תפקיד, אלא "רק" מורים מקצועיים פשוט לא באו. הם בחופש.

הדבר מחזיר אותי לתחילת הנושא. במערכת החינוך צריכים אנשים עם מחויבות למקצוע. אנשים שרואים במקצוע שליחות ציבורית. אנשים בעלי יכולות אישיות גבוהות, בעלי מוסר עבודה. לא אנשים שהגיעו למקצוע כי זו עבודה קשה אבל השעות נוחות, ואפשר להיות עם הילדים בצהריים ובקיץ. עבודה קשה אך שעות נוחות יש בחלוקת עיתונים ובפינוי זבל. חלק גדול מהמורים שעובדים איתי הם לא כאלו שמחפשים עבודה בשעות נוחות(זה לא נוח לקבל שיחות בעשר בלילה מהורה שמתלונן לא בצדק על ציון מגן). אבל לתחושתי(האישית, אך גם תחושתם האישית של עוד הרבה) ככל שהגיל של התלמידים יורד אז החלק במורים שמחפש עבודה נוחה יותר עולה. וזאת בקורלציה הפוכה לאיכות האנשים שיורדת.

הספיק לי לשבת עם המורה של בני באסיפה ולראות את השגיאות בעברית (היא לא עולה חדשה), את הניסוח העילג של הרעיונות, ואת השטחיות בה מועברים תכנים. (כמו מי שרוצה צל"ש שיוריד מידע מהאינטרנט על נושא מסוים, ויביא מודפס לכיתה. ואפילו בלי להסביר מה ראשי התיבות של צל"ש). ללא ניסיון להביא את הילד להתעניין ולחקור. מיומנות של סיכום וזיהוי רעיון מרכזי אני ואשתי לימדנו את הילד... וזו רק דוגמא אחת. לצערי יש עוד הרבה. המורה כמובן תמשיך בשנה הבאה, כי יש קביעות וחוזים, והיא לא ביצעה משהו שיצדיק הפסקת עבודה. סתם אחת בינונית ומטה מני רבות כאלו.

אין הכוונה להשמיץ אלא להציב מראה מול מציאות עגומה. ככל שמתרבים מקרים כאלו, כך התדמית של המערכת יורדת ומאפילה על חלק גדול מהמורים שבשבילם העבודה היא שליחות. ההוראה היא התייצבות בראש החזית החברתית הבוערת, לצד העובדים הסוציאליים והרופאים. יש יותר מדי מורים שבשבילם ההוראה היא רק עבודה, בה הם נדרשים למלא את המינימום הנדרש. גם אם הם חלק קטן, זה החלק שמתי שצצות הבעיות הוא הבולט. 

למה זה קורה? מכמה סיבות. הראשונה היא השכר הנמוך של המורים. הרבה אנשים שרוצים ומוכשרים לעסוק בחינוך לא מגיעים בגלל השכר הנמוך יחסית לעבודה הקשה. מורה שמבצע את עבודתו היטב, ולא מוריד מהאינטרנט מערכי שיעור ומבחנים ש"פג תוקפם" אלא מכין בעצמו, בהתאם לכיתתו, העבודה היא קשה. כשהשכר נמוך אז יש מחסור ולכן נאלצים לקבל גם כאלו שלא הכי מתאימים. כשהשכר נמוך גם המוטיבציה לעבוד יורדת.

הסיבה השניה היא החוזים לכל החיים, המחייבים את המנהלים לתת שעות למורים, למרות שהם כבר אינם מניחים את הדעת באיכות עבודתם. נתקלתי במספיק מקרים בהם אמרו לי שרוצים לתת לי יותר שעות אבל אי אפשר כי יש מחויבות למורים ותיקים יותר בבית הספר. בשלושה מקרים המנהלים/ות הודו בפני שהיו מעדיפים להעסיק אותי אבל יש חוזים שאי אפשר להפר. מורים רבים נאלצים לעזוב בתי ספר לאחר שנה או שנתיים למרות הצלחתם. הם הגיעו כי מישהו יצא לשבתון, השאירו רושם מצוין בתקופת עבודתם אך ההנהלה נאלצה להיפרד מהם בצער רב ומכתב המלצה חם. במערכת נורמלית העובדים הפחות טובים היו נפלטים מהמערכת, ולכן הם היו הופכים לטובים יותר. כמובן שחייב להיות הליך מסודר, התרעות ואזהרות לשיפור, אך כיום אין כמעט אופציה להעביר מתפקידם מורים שפשוט לא מספיק טובים ולא מראים מחויבות למערכת.

הסיבה השלישית היא הצבת יעדים לא נכונים, כמו בגרות עיונית לכל ילד, אחוזי נשירה נמוכים מבתי הספר, ועמידה במבחני מיצב. כבר כתבתי מספיק בנושא זה... אקצר ואוסיף באופן כללי שיש להציב יעדים מערכתיים קצרי טווח וארוכי טווח. מבחנים כמו מיצב ובגרות הם רק כלי מדידה אחד, ומשני ביותר. חייבים לשים דגש על אוירה לימודית ואקלים בית ספרי, מעורבות בקהילה ומודעות אזרחית, בהתאם לשכבת הגיל, ועל יצירת מסגרות חינוכיות אלטרנטיביות בהתאם לתלמיד, ולא רק בתי ספר עיוניים.

חשוב גם להוסיף שלא כל דבר אפשר למדוד במספרים. במיוחד לא ילדים. אבל יש אוירה שניתן להרגיש. והיא לא טובה במקרים רבים. נכון שהאווירה כפי שרשמתי בתחילת הרשומה היא בעיקרה תוצאה של החברה, אבל מערכת החינוך חייבת לתקן את עצמה ואת תדמיתה בדחיפות. אולי דרך מערכת החינוך יבוא השינוי בעוד מספר שנים.

בברכת קיץ שקט וקצר( לא כמו הרשומה שיצאה יותר מדי ארוכה, צל"ש למי שהגיע עד לסופה... )

מה אנחנו רוצים מהם?

אתה לא מבין שזה לא יעזור, צעקה עליי תלמידה בסיום השעה הרביעית, לאחר שהחזרתי את המבחנים. אני ממש כועסת על הציון, אחרי שלמדתי שלוש שעות למבחן, ציפיתי שתתחשב ותתן לי מעל 70.

אני מצטער, היית צריכה לרשום על הטופס כמה שעות למדת ואז אולי הטעויות היו נעלמות מעצמן. עניתי בציניות לא אופיינית שהייתה שילוב בין הטיעון המגוחך שלה, לבין העובדה שגם את הפסקת העשר ביליתי בשיחה עם תלמיד שהפריע ופספסתי את ההזדמנות לאכול או לשתות. אם לא אגיע לזה אתעלף בשיעור הבא...תעברי על ההערות, תראי מה הטעויות, אם משהו לא ברור את מוזמנת לפנות אליי.

אני לא יכולה ללמוד ככה. אני יושבת וקוראת ולא מצליחה לזכור כלום. אני יושבת מול הספר ובוהה בו עד שנמאס לי. קוראת ולא מבינה. זה גם ממש לא מעניין מה שכתוב שם. במקצועות שאני צריכה לקרוא ולזכור אני לא מבינה.

רציתי להסביר לה שקשה להבין את החומר מקריאה בלבד וכדאי גם להקשיב בכיתה, להעתיק מהלוח, לסכם, לתרגל מענה על שאלות ותשובות, להשתמש באסטרטגיות הלמידה השונות שהעברתי מתחילת השנה, כל פעם שבוע לפני מבחן, לא ללמוד בעל-פה דברים שהם בליל של מילים ללא קשר, ואם אחרי שתבצע שינויים בהרגלי הלמידה  עדיין תישאר הבעיה אולי לפנות לייעוץ של הוראה מתקנת או אבחון.

הנאום הזה נעצר בצעקות עוד בשלב של להקשיב בכיתה: אתה לא מבין שזה לא יעזור, אני כבר עשר שנים לא מקשיבה לאף אחד, אפילו לא לאמא שלי. אני לומדת בעל פה משפטים וככה עוברת מבחנים. השנה זה כבר לא עובד לי בשום מקום. נמאס לי ללמוד ולא להצליח. אני לא מבינה מה רוצים ממני. מה ,לא קרה לך שלא הבנת מה רוצים ממך ועשית שטויות בגלל זה?

וזה החזיר אותי אחורה. לצבא .שם ניסו ללמד אותי שעות וימים איך לשפצר הכל, בעזרת קשרים, מיתרים, מצית, ניילון, ולא הצלחתי. שעות ביציאה, מפקדים שניסו לעזור, מפקדים שהשפילו במקום לעזור, חברים שניסו, שונאים שלגלגו, כוויות בידיים ויבלות. לא הצלחתי. עד שהגענו לתעסוקה מבצעית. שם אין זמן לשטויות. אחרים עשו זאת במקומי. ואני, למדתי את ציר הניווט בעל פה טוב יותר מהאחרים. הייתי צמוד כקשר לסגן מפקד הכוח, דאגתי לשמור על קשר עין עם הלוחמים מקדימה. רצתי כמו מטורף להעביר מידע קדימה ואחורה. תפקדתי היטב בשני מקרים של היתקלויות תחת אש. באמת הייתי חייל טוב. פשוט לא הצלחתי לקשור, לחבר ולפרק דברים. גם כשהגעתי למילואים ביקשתי שישפרו לי את הרצועות לנשק. גם היום, אני קורה למישהו אם אני צריך לקדוח משהו, להחליף גלגל באוטו, וכל מיני כאלה. כל השיטות לא עזרו, היכולת שלי לעבוד עם הידיים וכלי עבודה היא אפסית, זאת בניגוד ליכולות אחרות שהן, אם אשתדל להיות צנוע... קצת מעל הממוצע.

קשה לראות תלמידים מתוסכלים. קשה יותר לראות תלמידים מיואשים שלא מאמינים בעצמם. כאלו שמעדיפים להיות המפריעים של הכיתה ולא הטפשים של הכיתה. בחלק גדול מהמקרים אם וכאשר אתה מצליח לקלף את בעיות המשמעת ומושיב את התלמיד ללמידה, אתה מגלה למה הוא מפריע. מגלה שאין לו הרבה למכור במסגרת הלימודית העיונית. מגלה קשיים בקריאה בסיסית, בהרגלי למידה, קשיים שהוזנחו בגלל מורים שציפו מהתלמיד להצליח במבחן עיוני, בכתיבה, ללא לימוד כתיבה. בחלקים מהמקרים פטרו את המצב בהפרעות קשב, נתנו רטלין וסגרו עניין.

עברתי לא מזמן בעין ביקורתית על חוברות הלימוד בכיתה א' לעברית של הבן שלי. מלמדים את טכניקת הקריאה ופחות הבנת הנקרא. הילד כבר בסוף השנה ועכשיו הוא לומד איך לקרוא בקובוץ (צליל U). כמובן שזו בדיוק אותה הטכניקה של שאר העיצורים האחרים, כך שאלו שכבר קלטו את הרעיון מבזבזים את זמנם, ואלה שלא קלטו אותו החלפת התנועה לא תועיל יותר מדי. כך שמהניסיון ללמד את כולם באופן שווה אנחנו מוציאים למובילים את החשק ללמוד, ומתסכלים את המתקשים בחזרה על אותה השיטה ללא טיפול בבעיה. אני זוכר שאותנו לימדו הבנת הנקרא, את הטכניקה של הקריאה רכשנו בגן חובה או בחודשיים הראשונים. מי שלא יכל לתרגל קריאה תוך כדי קריאת טקסטים בהבנת הנקרא. בנוסף הייתה לנו שיטה יחידנית, בה היה קצב התקדמות אישי לכל אחד. החינוך היה להשגיות, להספיק כמה שיותר. היום אם הילד יעז לפתור לבד את העמוד הבא הוא יקבל נזיפה מהמורה (כבר קרה במקרה שלנו). כמובן שאין מה לדבר על לימוד בקבוצות לפי רמות כי הפולטקלי קורקט לא נותן לנו לקטלג את הילדים כבר בגיל כזה, למרות שמי שקצת מבין יכנס אפילו לתינוקיה ויראה כבר שם את שני הקטבים.

נחזור לתיכון, מקום בו אני יותר מתמחה. הפסקה האחרונה הייתה הוצאת קיטור בשם הילד בכיתה א' (אני עוד אכתוב על זה...). מספיק מחקרים מדברים על מספר סוגי אינטליגנציות, בנוסף לאינטיליגנציה עיונית. רגשית, חברתית, טכנית, מוטורית ועוד כמה. בית הספר מקטלג מההתחלה לפי האינטליגנציה העיונית בלבד, כלומר מהיכולת לקרוא דברים, להקשיב, ואז להעלות אותם על הכתב בזמן מוקצב. ככל שעובר הזמן הכישורים האחרים מתבטלים. כך הילד יוצר הערכה עצמית שמוגבלת רק לכשרונו העיוני. ילד מוכשר בעל יכולות שלא באות לידי ביטוי במבחן חושב עצמו לטיפש, ללא מוצלח וכך הולכות לאיבוד גם יכולותיו האחרות. הדימוי העצמי הנמוך מוביל לבטחון עצמי נמוך, בעיות התנהגות ובמקרים קיצוניים להתדרדרות שיכולה לפגוע בצורה משמעותית בהמשך חייו.

בכיתות חלשות בתיכון יושבים ילדים שמוכשרים יותר ממני. וזה לא פוליטקלי קורקט אלא מציאות. חלקם מצייר יותר טוב ממני (טוב, זו לא חוכמה), משרטט מכונות טוב יותר ממני ומחלק מאלו שיושבים במגמות ריאליות, לחלקם כישורים חברתיים טובים יותר ממני, ורובם יצליחו לשפצר את הנשק והציוד הצבאי מתחילת הרשומה יותר טוב ממני. ובינתיים אני זה שחוטף את האשמה והתסכול מתלמידים שמרגישים שהם טובים, אך אני נותן להם דירוג נמוך. כל ניסיון שלי להגיד להם שהם מוכשרים בהרבה דברים והם יצליחו גם בזה, נתפס אצלם כניסיון לנחם בלבד. רובם כבר התייאשו ולא מאמינים בעצמם. רובם גם לא מפתחים את הכשרונות הטבעיים שלהם, והופכים לסתם כאלו שבאים להעביר את הזמן עד סוף יב'. אני רוצה להגיד להם לכו, עזבו את בית הספר (כמו שאמר פוליקר), את תלמדי עיצוב, אתה תלמד טכנאות, את תלמדי משחק, אתה תתגייס לסיירת, ואת לכי ללמוד איפור. אתם מבזבזים את כישוריכם, אבל היעדים, כן היעדים של משרד חינוכינו, גורמים לי לתסכל אותם פעם אחר פעם.

הדבר הטוב יהיה לחזור לרעיון שתפקיד מערכת החינוך הוא לאפשר לכל אדם לממש את הפוטנציאל הגלום בו. לא להעניק באותות ובמופתים, ובשיטות שגורמות לעבור בגרות מינימלית ואז לשכוח הכול, תעודה שלא תועיל בהמשך למי שאין את הכישורים המתאימים. להשאיר את הבגרות העיונית לכשליש מהאוכלוסיה שמוכשרת בזה, ולהעניק תעודות מכובדות לסוגי כישורים אחרים, טובים לא פחות. להעביר מבחן מינימלי בסוף התיכון. בעיקר באנגלית ואזרחות, שני המקצועות המועילים יותר, ולכו לממש את עצמכם, ואת כישוריכם. זה יפתור חלק מבעיות האלימות שנובעות מדימוי עצמי נמוך ומתסכול. גם הרמה של התיכונים העיוניים תעלה כי הם יהיו עסוקים בללמד ולא בלכבות שריפות.

ועכשיו חזרה לעבודה. עליי להכין שיעור, לתמצת מספר נושאים בצורה שגם תלמיד שלא מסוגל לקרוא יותר משלוש שורות מבלי להתבלבל, יוכל לעבור את הבגרות.

בברכת אביב שמח ולבלוב מוצלח, כל אחד בדרכו...

הרף יורד, הוא עוד יפול לנו על הראש

הכותרת המשנית יחסית בעיתון של יום שלישי 22/2/11 (עמודים במספר דו ספרתי, למטה, באתרי האינטרנט אין אזכור, שם סופרים כניסות...) לא הפתיעה אותי. מרצים למתמטיקה באוניברסיטאות מתלוננים שהתלמידים אינם מגיעים עם רמת ידע ויכולות מינימליות על מנת להצליח בלימודיהם האקדמאיים בחוג. טובים החבר'ה למתמטיקה בזיהוי מגמות. הרי עוד בתואר הראשון הבינו מה המקצוע שיכול להכניס הכי הרבה כסף משיעורים פרטיים... תלמידי ישראל נמצאים במקום 41 מתוך 64 מדינות, ומקום אחרון מכל המדינות המפותחות. אפילו יש הצעה להעלות את מספר השנים לתואר משלוש לארבע, כדי שבשנה הראשונה הסטודנטים ישלימו את הפערים. ארבע שנים יותר שכר לימוד... עדיף ללמוד משהו אחר, יחשבו המועמדים המוכשרים יותר מתמטית, ולכן ההצעה הזו כנראה לא תיושם. ניתן כמובן להתאים את תכנית הלימודים לרמת הסטודנטים. כאן יש להעזר בתורת היחסות של איינשטיין ולהבין שהדבר רק יגביר את הפיגור של המתמטיקאי הישראלי ביחס לעולם. אבל אולי מה שמבצעים בתיכון יעבוד גם באוניברסיטה, ונחיה כולנו בסוג של לה לה לנד, בה לכולם יש בגרות ותואר. כן הבינוניות פולשת גם לאקדמיה.

הרי זה מה שממליצים למורים בתיכון בכל המקצועות. השתמשו בשיטות של ההוראה המתקנת גם בכיתות העיוניות. בשיטות שמצליחות להביא תלמידים ללא יכולות מינימליות לסוג של תעודת בגרות. השיטות כוללות שלושה עד חמישה מבחנים על כל נושא, נתינת השאלות מראש, חלוקת שכתובים של ספרי הלימוד במקום הספר עצמו, בחינות בעל פה כשהבוחן נורא רוצה שהתלמיד יצליח וכמעט פותר את המבחן בעצמו, ועוד רעיונות שונים ומשונים שכבר כתבתי עליהם ברשומה על בצפר הרייטנינג (קישור מצד שמאל לפי הכותרת, שגיאת הכתיב מאוד מכוונת).

אז הנה זה מגיע לאקדמיה. בוקר טוב למרצים למתמטיקה. ועכשיו למשהו לא מתמטי בכלל. החוסן הכלכלי חברתי של מדינתנו נמדד באיכות התלמיד ולא במספר תעודות הבגרות. 1+1 לא תמיד שווה 2. תלוי מי האחד הראשון ומי האחד השני. 30% של זכאים לתעודת בגרות איכותית, אמיתית, שווים יותר מ70% זכאים לתעודת בגרות של כזה וכאילו. מישהו חייב להפסיק עם קרקס האימים הזה שמטרתו היא להוציא יותר ויותר תעודות בגרות. הרי אם המדינה מדפיסה יותר כסף היא לא הופכת לעשירה יותר, להפך זוהי אינפלציה. ערך הכסף יורד. כשמערכת החינוך מדפיסה יותר תעודות בגרות אז הן כבר לא שוות הרבה. לא ניתן להשתמש בהן באקדמיה, בדיוק כפי שלא ניתן לקנות היום לחם בשלושים לירות, אלא בששה שקלים חדשים(בינתיים, גם זה יעלה).

מספיק לשבת הפסקה אחת בחדר המורים ולראות במה הם משקיעים את מרצם. בשיחות על בעיות משמעת של תלמידים שלא מתאימים אך נשארים בכל זאת בכיתה המיועדת לבגרות פשוט כי אין אופציות אחרות ראויות. כמעט ואין דיונים מקצועיים על דרכי הוראת המקצוע, על העדכונים האחרונים. רובם ככולם עסוקים באותם תלמידים שעד לפני כעשרים שנים לא היו חוצים את שער התיכון העיוני בכיתה המיועדת לבגרות. לא זכורה לי כתלמיד התעסקות של מורים בבעיות משמעת בכיתה י' ואילך. לא באינטנסיביות כזו, אם בכלל. המורים יכלו ללמד אותנו ולא לכבות שריפות. המורים לא היו מגיעים עייפים מנטלית מלימוד בכיתות חלשות. הם היו מורים, מחנכים, ולא שוטרים ובלשים.

ומשרד החינוך. הוא מתעסק בטענות של בחינות קשות מדי, ממוצעים נמוכים מדי, וכרגיל ממציא מיקודים, תכניות אחרות להוראה, במקום לטפל בבעיה האמיתית - היעד, המטרה. להבין שאנו רוצים לקפוץ גבוה יותר. קבלו תיקון, אנו חייבים לקפוץ גבוה יותר. המטרה להגיע לגובה מסוים ולא רק לעבור את הקפיצה עצמה. עד שלא תגיע הבנה זו הם ימשיכו לחפש פתרונות קסם, ולצפות מהמורים להיות קוסמים. להוריד את רף הקפיצה. מקסימום, יש מכללות שיתנו לך את התואר במינימום מאמץ, מינימום דרישות, ומקסימום כסף.

ואנחנו, המורים. יוצאים עם כאב ראש גדול בסוף כל יום עבודה. אלו לא רק קולות רעש התלמידים. זה הרף שמשרד החינוך מוריד על ראשנו. למורים הוא כבר מזמן לוחץ על הראש. גם גאוני המתמטיקה במגדל השן האקדמי מרגישים זאת. המערכת הצבאית כבר מרגישה זאת. עוד מעט זה יפול על כל החברה. מזל שיש מזרון לשקוע בתוכו, עמוק עמוק...

בברכת עלה והצלח. בדגש על עלה, כתנאי להצלחה אמיתית... 

פולני אך אופטימי-על הרפורמה המתוכננת בחינוך העל יסודי

כולם נשא הרוח, כולם סחף האור. שירה חדשה את בוקר חיינו (המורים) הרנינה. כן. מעתה המורים יעברו מבחינת שכרם ממעמד בינוני -נמוך, למעמד בינוני. כך שישתלם אפילו למורה מתחיל, לאחר כארבע שנות לימוד בממוצע לעבוד בהוראה ולהרוויח שכר שמתקרב לממוצע במשק. שכר שיהלום יותר לא רק את עבודתם של המורים בעיקר בתיכונים,(המון עבודה אחה"צ בערבים בלילות ובשבתות- חוויות בהמשך...) אלא בעיקר את העיקרון שמנחה כל ארגון גדול- להכשרה יש לשלוח את הטובים. כך זה בצבא- המצטיינים הם אלו שמגיעים לקצונה ומכשירים את חיילי העתיד. בחברה מתוקנת יש לדאוג שמקצוע ההוראה שמכשיר את דור העתיד יכיל את הטובים ביותר. וכן, שכר הוא אחד השיקולים לבחירת מקצוע. לצערי לא ניתן לחייב את מצטייני החוגים השונים באקדמיה לעסוק לפחות חמש שנים בחינוך...

למי שפספס את החדשות החשובות ביותר בחודש האחרון, ואין הכוונה למי ריחרח למי את מה ב"פח הגדול", ואפילו לא השיעור בפגמיה של השיטה הפוליטית והציניות על חשבון בוחריו שהעביר החייל האמיץ שגם שמו מסתיים ב-ק'. החדשות החשובות באמת הן העלאת שכר המורים בכ-40% בתמורה לקיבוע בזמן ובשכר של חלק מהמשימות שרוב המורים ביצעו עד כה בחינם. משימות כמו שיחות עם תלמידים והוריהם, הכנת מערכי שיעור, ישיבות צוות, וכמובן בדיקת מבחנים(המשימה שאותי מתישה הכי הרבה...) כך שלפי התכנון מורים יקבלו תשלום על משימות שביצעו "בהתנדבות". תשלום שאמור למשוך יותר כוחות איכותיים למערכת ומהווה גם הכרה בעבודתם של המורים הרבה מעבר לשעות הלימוד.

את הרשומה האחרונה פרסמתי לפני כחודשיים. ובכן זה לא שלא היו לי מחשבות מבעד לזגוגיתי אלא שלא מצאתי פנאי להעלות אותן על המקלדת. גם מערכת תפוז ממתינה בהתרגשות לביקורת על ספר כבר שלושה חודשים(לא לדאוג בצלאל, התחלתי לקרוא שלשום, אני בעמוד 204). כדי להגיע לשכר נורמאלי לקחתי השנה מעבר למשרה המלאה עוד חצי משרה בבית ספר אחר. כך שיום עבודה ממוצע מסתיים אצלי בשלוש וחצי,ששה ימים בשבוע. אלא שאז מתחילה העבודה האמיתית. במהלך החודש האחרון עסקתי בהכנת מערכי שיעור שמעודכנים כל שנה לפי הקריזות של משרד החינוך, והצורך להכין סיכומים ברמת המילה (ולא בראשי פרקים כפי שעשו מוריי) לכל תלמיד בארבעה נושאים שונים שאני מלמד כי תלמידים רבים כיום מתעקשים ללמוד בעל-פה ופחות להבין מה הם לומדים (בהחלט נושא לרשומה אחרת...) מעדיף לשלוח להם סיכומים במחשב ולא לבזבז את זמן השיעור בהכתבה. נכון שיש לי יותר רעש ונכון שאולי חלק מפירות עבודתי הקשה מסתובבת ברשתות אצל תלמידים ומורים, אך האידיאולוגיה שהביאה אותי למקצוע הזה ממשיכה להקשות עליי גם בשיטות ההוראה. אך זהו החלק שיחסית קל, כי הכתיבה היא זורמת. הבעיה העיקרית היא בדיקת המבחנים. בארבעת השבועות האחרונים, לאחר שהלכו הילדים לישון הקדשתי את השעתיים היחידות הפנויות ביממה (מ-21:00 עד 23:00), לבדיקת מבחנים, מעבר להכנת מערכי השיעור. זאת בנוסף לסופי השבוע שהוקדשו לכך ולא לטיולים עם המשפחה. מבחן ממוצע של תלמיד תיכון לוקח לבדוק כעשר דקות. 278 תלמידים שיש לי כלומר כ-46 שעות. יש ארבע תקופות מבחנים בשנה. בסוף השנה מתכונות עוד כ-40 שעות עבודה בזמן מוגבל ביותר. גם לחבר מבחנים זה לא הכי קל. מקפיד לחבר כל שנה מבחנים חדשים. בשבוע האחרון ישיבות פדגוגיות בכל ערב. לא כולן ברצף אלא לפי כיתות, מסתיימות בסביבות שמונה בערב.

התלונות הן לא על כמות העבודה. כמובן שהדבר מתקזז עם חודשיים של חופשת הקיץ (גם על חסרונותיה כבר כתבתי בעבר) וחופשות החגים שחוסכות לי חיפושים אחר מסגרות יקרות לילדים. אבל נחמד יהיה אם ישלמו על עבודה שנעשית כיום בחינם, וחלקים גדולים בציבור חושבים שמורים עובדים כל יום משמונה עד אחת וזהו. כך שמעבר לניסיון המבורך למשוך עוד כוחות איכותיים למערכת (שברובה איכותית, לפחות בתיכונים בהם אני עובד, כמובן שיש יוצאים מן הכלל...) יש כאן גם צדק מסוים בקבלת תגמול על ה"שעות הנוספות". לדעתי גם טוב הדבר שידרשו מהמורים לבצע מטלות אלו בבית הספר. כך תהיה יותר עבודת צוות מפרה, מורים יוכלו להחליף מספר מבחנים אחד עם השני, ולהתייעץ בבניית מערכי השיעור תוך כדי בנייתם ולא בדיעבד לאחר הכנתם והיתקלות בקשיים. מקווה שחלק מהשעות יוקדשו לצפייה של מורים בשיעורים של עמיתיהם. ברגע שהשעות הנוספות יוגדרו למשימות, אז ביצוע המשימות יהיה טוב יותר. גם הבית שלי יהיה פחות מלא במבחנים ועבודות...

עד כאן הכוונות הטובות. המציאות צופנת גם בעיות רבות ביישום התוכנית. ראשית מורות ומורים שבחרו במקצוע על מנת להגיע לביתם בשתיים מתבקשים לא להתלונן. בדרך כלל קהל מורים זה נמצא יותר בבת הספר היסודיים (וגם שם הוא מיעוט, אני מקווה...), כדי להיות מקצועיים יותר ולזכות בשכר גבוה יותר יש לשלם מחיר גלוי וברור לציבור. הבעיה מתחילה בתנאים להישארות מורים ותלמידים לצורך שיעורים בקבוצות קטנות. בכל בית ספר אני מתקשה למצוא חדר פנוי על מנת לבחון תלמיד בעל פה, שלא לדבר על שיעורים בקבוצות קטנות. בנוסף לא ניתן לבדוק מבחנים בחדר מורים כפי שהוא היום. מורים נכנסים ויוצאים (גם הרבה תלמידים, בניגוד לתקופתי כתלמיד), וקיים חוסר שקט תמידי ופעילות מתמדת. בדיקת מבחנים והכנת מערכי שיעור מצריכה אזור שקט. ישיבות צוות מצריכות חדר נפרד. כך גם שיחות אישיות עם תלמידים או הוריהם. הכנת מערכי שיעור היום דורשת מחשב וחיבור לרשת. ברוב בתי הספר אין תשתית לכך. תגובתי הראשונה כששמעתי על התכנית החדשה הייתה הכרזה על שריון הבלטה השלישית בטור הרביעי בחדר המורים כפינת העבודה שלי. משרד החינוך והרשויות המקומיות יצטרכו להשקיע תקציבים רבים כדי להקים תשתית פיזית כזו, דבר שייקח גם מספר חודשים לפחות. בנוסף ,נסו פעם ללמד תלמיד ממוצע לאחר השעה שתיים. רמת הריכוז שלו שואפת לאפס. חשוב לזכור שאנו עוסקים במתבגרים שאוכלים ושותים יותר מאדם מבוגר, ורמת דחיית הסיפוקים שלהם, בתוספת מצבם ההורמונלי העדין מקשה עליהם. בעיקר לסוג התלמידים שמתרבה משנה לשנה ומתקשה באופן כללי להתרכז במשהו מתישהו. כדאי לבתי הספר להקים מערכת להסעדת התלמידים, ופינות לאכילת ארוחה בריאה. הפתרון (החלקי) שלי הוא להחזיר את שעות האפס לסטטוס של שעות תרגול פרטניות. שילכו לישון מוקדם יותר, יחסכו צרות לעצמם ולנו, ויגיעו בשבע וחצי פעם או פעמיים בשבוע. אני אגיע כל יום בשעה זו.

יש גם לקוות שלא יעמיסו יותר מדי משימות כך שתישאר לנו המון עבודה לאחר שנחזור כל יום בארבע. כיום אני יודע שהדבר מתקרב לרמת הבלתי אפשרי, בייחוד לאלו שיש להם בבית ילדים קטנים. מקנא באלו שלא מביאים את עבודתם לביתם. גם כך יש לעיתים קרובות שיחות טלפון מהורים, תמיד ברגע הלא נכון (למשל ששני הקטנים צורחים ובת הזוג עדיין בעבודה, כן גם ילדי מורים הם בני אדם). מצד שני זה לא שרוב השנה אני פנוי ורק ממתין לשיחות אלו. כל הצעת הרפורמה יוצאת מנקודת הנחה שגויה וקטנונית שעבודת המורה היא מועטה ואם הם רוצים יותר כסף אז שיעבדו קשה יותר. אני מניח שהצלחתי להראות שבסך הכל ישלמו למורים על עבודה שנעשית כיום בחינם, כך שנוכל לבצע אותה בצורה טובה יותר. להזכיר, החינוך מעבר לצורך חברתי הוא גם צורך בטחוני חיוני. ללא חינוך אין כלכלה ואין צבא, החיוניים לקיומנו.

אין הכוונה ליצור רשימה בכיינית, למרות שזה קצת מה שיצא לי. אני אוהב את עבודתי ומרגיש שאני תורם באופן משמעותי לחברה בה אני חי, ולמדינתנו, לא פחות מתרומתי בשירות הצבאי. מי שכבר קרא מספר רשומות שלי יודע שאני מתכוון לכך. עבודתי למרות החסרונות מעניינת מאוד, מלאת סיפוק עצמי ותחושת שליחות. אך למרות זאת היא עמוסה, מצריכה מאמץ נפשי גדול מאוד, סבלנות אין קץ ואופטימיות שניתן בעזרת שורת מעשים קטנים לשנות דברים גדולים. הרפורמה הבאה עלינו נראית כמו צעד לשיפור החברה כולה, והיא לא נוגעת רק למעמד המורה בישראל. אם היא תביא ליותר מקצועיות החברה כולה תרוויח. המטרה הבאה היא לשנות יעדים- ממדידת בתי הספר לפי אחוזי בגרות והצבת יעד של בגרות לכל ילד, ליעדים המתאימים יותר לחברה נורמלית, שמדרגת את תלמידיה לא רק לפי יכולת עיונית אלא כבני אדם, בעלי מגוון יכולות וכישרונות היכולים לתרום לחברה. מיעוט תקריות אלימות פיזית ומילולית, שירות צבאי משמעותי, השתלבות בפעילות קהילתית. כבר כתבתי על כך בעבר ולצערי אכתוב גם בסוף השנה על העוול שנגרם לתלמידים ולמורים במדיניות זו. מקווה גם שהבעיות שיכולות לנבוע מהרפורמה יפתרו בצורה הגיונית ומועילה, כך שהיא תתבצע הלכה למעשה ולא תישאר במגירת העצות הטובות.

בשנה הבאה לא אאלץ לעבוד בשני בתי ספר, אם הרפורמה תצא לפועל. משכורת של משרה מלאה תהיה שווה למשרה וחצי כיום. תשומת ליבי תהיה נתונה למספר קטן יותר של תלמידים. אולי גם אזכה לשבוע עבודה של חמישה ימים, ולא של שבעה, כך שאוכל להיות גם יותר פנוי רגשית לתלמידיי. למרות זאת הציניות שבי ממשיכה לקונן. בסוף לא יהיה תקציב לרשויות המקומיות מהן מקבלים המורים בתיכון את משכורתם. יהיו שביתות וימצאו איזה פתרון של המיעוט הצעקני והקובע. הורי תלמידים יתלוננו שילדיהם מבלים המון שעות בבית הספר, עובדי מנהלה יתלוננו שהם נאלצים להישאר עד הערב לנקות בתי ספר שמתרוקנים רק בארבע, ועוד המצאות מייגעות. ואולי, רק אולי יהיה לנו יותר טוב, ונגיע למצב שתלמידינו יוכלו לצטט את ביאליק בתחילת הרשומה. חשיבה אסוציטיבית לא מוצאים בגוגל...

בברכת אופטימיות זהירה ביותר. אולי יצא משהו טוב...