על נקמה או מניעה. מלחמה בין אנשים או סיכול טרור. מי בינתיים מנצח?

לא חשובה האמת. חשוב במה אנשים מאמינים. 

יש עובדות ויש פרשנות לעובדות.

העובדות הן ששלושה נערים יהודים שהיו בדרכם מבית הספר לביתם, נרצחו בידי ערבים בדם קר. תוך כדי שמחה ושירה של הרוצחים, מיד לאחר הרצח.

ערבים רבים שמחו על המעשה. לא רק אלו שחייבים לשחק את משחק השמחה מפחד השלטון והחברה, אלא גם אנשים שהעלו על דעת עצמם, ללא לחץ, תמונות של שלוש אצבעות מונפות בשמחה על החטיפה. הפרשנות של אותם אנשים שמחים היא שזהו ניצחון קטן שלהם במאבק נגד נוכחות היהודים בארץ ישראל. 

הפרשנות הסובייקטיבית שלי היא שמסכן העם שרצח מביא חלקים גדולים ממנו לתחושות של שמחה. ודאי רצח של נערים צעירים ללא נשק. תחושה קשה של גועל מהרוצחים עצמם ומאלו שתומכים בהם. גם אם הם מאמינים שזו הדרך להילחם, רצח לא אמור להביא אותך לידי התרגשות של שמחה. אלו לא לוחמי חופש כפי שהתקשורת העולמית בחלקה הגדול מנסה להציג אותם, אלו סוכני מוות הנהנים לרצוח יהודים, אלו אנשים שבניגוד לטבע נהנים מהרצח עצמו. הרי אין חיה הרוצחת חיה אחרת רק כדי לרצוח. קשה לי להגדיר את הרוצחים כבני אדם.

מהעבר השני. נער ערבי נרצח במזרח ירושלים. לא ברור מי רצח אותו , ומה היה המניע.

יהודים רבים הביעו שמחה על המעשה. יהודים רבים קבעו שהנער נרצח על רקע נטיותיו המיניות או סכסוך משפחתי. בדרך כלל זה הגיע ביחד. מטר של קללות כלפי הערבים, שמחה שיש ערבי אחד פחות, וקביעה שהערבים הורגים אחד את השני כרגיל, ואנחנו רק יושבים ומגחכים עליהם שהם עושים לנו את העבודה. יהודים רבים גם קראו לנקמה בערבים באופן כללי או בערבים מחבלים באופן יותר ספציפי. 

הפרשנות הסובייקטיבית שלי קצת מורכבת. נתחיל מזה שאני לא אוהב אנשים מתים. גם לא מחבלים. דוגמה שבטח כבר כתבתי עליה שהזדעזעתי מחלק מחברי לצוות בצבא שלאחר התקלות בלבנון רצו לראות  את גופות מחבלי החיזבאללה שהרגנו. חלקם גם הצטלמו אתם. אני לא נהנה מהרג, גם אם חייב להרוג. כמו שאני לא נהנה להוריד את הזבל בבית אבל עושה זאת כל יום. 

לדעתי על המערכת המשפטית בישראל לפסוק עונש מוות למחבלים שרצחו אזרחים על רקע לאומי והביעו שמחה על כך. זו גם עשיית צדק, וגם מניעת הפיכתם לגיבורים חיים לאחר עסקאות כאלו ואחרות של שחרור מחבלים תמורת משהו. יש מקרים בודדים בהם אדם מאבד את זכות קיומו בעולם. עונש מוות הוא לא נקמה, הוא מניעה של טרור עתידי. 

קשה היה לי לראות ישראלים מצטלמים עם חיוך וקוראים לנקמה בערבים, גם מחבלים. נראה היה שאותם אנשים לא עושים זאת מכאב אלא מרצון להיות אלו שאומרים את מה שלא מקובל בממסד הישראלי. או מתוך רצון להשתייך לקבוצה הנקראת עמישראל, ושהקבוצה צריכה לכעוס אז הם מתייצבים, כמו באחת מתכניות הראליטי (היחידה שלא שינתה את שידוריה לאחר היוודע הרצח היא האח הגדול) ומביעים את הזדהותם עם רעיון מסוים כי כך עושה הקבוצה. לעמישראל כואב, אז הוא צריך להכאיב בחזרה. עין תחת עין. הבעיה היא שהעיניים כבר לא רואות, ונשארים רק עם התחת.

אין לי מושג מי רצח את הנער הערבי, וזה גם לא משנה. האמת לא משנה , אלא במה אנשים מאמינים. כאב לי, למרות שלא הופתעתי, מהתגובות הרבות בחברה היהודית שלעגו לנרצח, ששמחו על מותו, שאמרו שרק כך (כהנא צדק) הערבים ילמדו לקח, וזהו צדק שראוי לעשותו. 

החברה היהודית איבדה מזמן את זהותה, והפכה לחברה ישראלית , המתאימה את עצמה לסביבתה, שהיא המזרח התיכון הערבי, האלים והמדמם. אם פעם הרגשתי שאנחנו לפעמים טועים בסכסוך, אבל כוונותינו הן טובות, להיות עם חופשי בארצנו, היום כבר פחות. קשה לי להרגיש שייכות לחברה הישראלית שנוצרה כאן בשנים האחרונות. חברה אלימה, גזענית כלפי הערבים וכלפי היהודים עצמם, נהנתנית, חסרת נימוס , חסרת כבוד לזולת ולעצמה, שחצנית, בורות שמכרסמת בכל פינה, ובעיקר לא החברה, חברת המופת (הסוציאליסטית, הליברלית, הדתית, העיקר חברת מופת) שרצו אלו שהקימו את המדינה.

היחידים שהזכירו לי סוג של חברת מופת היו משפחות הנערים שנרצחו. הם גם אלו שביקשו מהמדינה לפעול לטובת עם ישראל, על מנת שלא יהיו עוד קרבנות. הם אלו שקראו לאחדות בעם. הם נראים כמיעוט שהולך ונעלם. אלו שקראו לנקמה, ואלה שצרחו מוות לערבים ודאי חשבו שהם פראיירים. 

נראה שאנחנו קרובים לשלב בו המדינה מאבדת את השליטה באזרחיה, כי היא לא מצליחה לפתור את הסכסוך, ולא נראה שהיא גם מנסה. הסכסוך עלול להפוך מסיכול טרור למלחמה בין אנשים, בה יהודים וערבים פשוט יפעלו באלימות אחד כלפי השני. אם רק אפשר הצעה קטנה. לסמן את אותו מיעוט המתנגד לאלימות כזו, כדי שאלו שלא רוצים מכות גם לא יחטפו. אולי טלאי צהוב, שיזכיר לנו שאנחנו יהודים, ולא צמאי דם. בינתיים במלחמה על הזהות היהודית הפסדנו.

בברכת מעבר חדה- המשך מונדיאל שמח. בפרשנות סובייקטיבית שלי הגרמנים משחקים הכי יעיל, למרות שרוב ההרכב לא היה עובר את חוקי נירנברג. זה לא יעזור להם, את הקרב על הזהות הם כבר הפסידו.

שלטון העם יורד אל הכביש

באחד הוויכוחים על צורת השלטון האידיאלית שנערכו ביוון לפני כאלפיים שנה, טען אחד המשתתפים (לדעתי אריסטו) נגד הדמוקרטיה האתונאית. לטענתו, שיטת הממשל האידיאלית היא אוליגרכיה אינטלקטואלית, המורכבת מקבוצת אנשים שעברו תהליך חינוכי מתאים לכך מגיל צעיר ויש להם את הידע והיכולת שמתאימים על מנת לנהל מדינה. הדמוקרטיה לטענתו תביא להחלטות פופוליסטיות, המוניות שרק יזיקו למדינה. החיסרון הוא כמובן כיצד תיקבע קבוצה זו, אבל לא עסקו שם בקטנות... הקאנצלר הפרוסי האגדי אוטו פון ביסמרק טען כאלפיים שנים לאחר מכן שדמוקרטיה היא כמו לתת לילדים אפשרות לנהל את כלכלת הבית. (הילדים שלי היו קונים סוכריות ומעדני חלב...) גם אצלנו בן גוריון טען שצריך לעשות לא מה שהעם רוצה אלא לעשות מה שהוא צריך. 

הקדמה ארוכה זו נועדה על מנת לנתח את התגובה של חלקים גדולים בעולם המערבי, ובעיקר בישראל, לאירועים במצרים. המדינות הדמוקרטיות לא יכולות לתמוך בנשיא לא דמוקרטי, וחייבת לתמוך במפגינים שקוראים להפלתו ולעריכת בחירות. הבעיה שהמפגינים הם ערבים. כן כן, אותו עם שאחראי לפיגועי הטרור בשנים האחרונות, אותם אלו שתפסו, ובצדק, את תפקיד הרעים לאחר נפילת הקומוניזם. אותם אלו שבחרו באופן דמוקרטי את הטרור האסלאמי באלג'יר, את החמאס בעזה ואת המפלגה המוסלמית בתורכיה שמאיימת לחבר אותה לטרור העולמי. באיראן לא ערכו בחירות ב-1979 אבל מזכירים גם אותם כדוגמא. הרי אם ניתן למפגינים האלו את הזכות הטבעית, שמגיעה לכל בני האדם, לבחור בשלטון שימשול עליו, אנחנו נקבל טרור מוסלמי עולמי, סגירת תעלת סואץ, ומלחמת עולם שלישית לאחר שיתקיפו את ישראל. ובכן המצב מסובך ומסוכן, בעיקר לנו הישראלים. השכנים מעבר לקיר.

ההפגנות במצרים נולדו מתוך יאוש, מתוך רעב. שום שלטון ,גם לא הדמוקרטי והנאור ביותר לא יפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של מצרים בעשור הקרוב. זהו תהליך שיקח עשרות שנים וספק אם יצליח. לכן הסכנה שכל שלטון שיעלה בבחירות יתקל בקשיים. קריאות האשמה יופנו כמובן כלפי המערב ובעיקר נגד ישראל. הרי תמיד אנחנו אשמים - ראו ערך "סופות בנגב" ברוסיה 1881, וכמובן רפובליקת ויימאר שהצמיחה את הנאציזם. מצד שני, כפי הנראה לעין לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, ולתמוך בטבח של אלפי מפגינים נגד השלטון הנוכחי במצרים. מעבר לבעיה הלוגית והמוסרית של תומכי הדמוקרטיה, יש כאן גם בעיה אסטרטגית - אם המערב לא נותן יד לאנשים שקוראים לדמוקרטיה אז אין כל תקווה למיליוני הרעבים במדינות העולם השלישי, ובסופו של דבר הם יפנו לדרך האלימות, שהיא תהיה יותר קיצונית, ותופנה בסופו של דבר נגד המערב העשיר. איזו תקווה נעביר לאיראנים הרבים הממתינים לתמיכה במערב ביום בו יפגינו נגד השלטון, תמיכה שלא הגיעה לפני כשנתיים בהפגנות שם. איזה מסר נעביר לעם הסיני שמתעצם. שדמוקרטיה היא רק לאירופאים?

התנאי לדמוקרטיה טובה הוא חינוך טוב וערכי של אזרחיה. חינוך שיאפשר לכל אזרח להצביע באופן מושכל בקלפי. במצרים, כמו בשאר מדינות ערב אין תשתית חינוכית כזו מהרבה סיבות. אם נתמוך בבחירות דמוקרטיות אנו עלולים לקבל מדינה ענקית, בעלת עוצמה צבאית מפחידה, מעבר לגבול הבטוח ביותר של מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות. אם נתמוך בהישארות השלטון הנוכחי אנו מפרים את העקרונות שבשמם אנו מצדיקים חלק גדול ממעשינו וקיומנו, ונוטלים את התקווה לעתיד טוב יותר אי פעם. ובכן המצב סבוך ומסוכן.

ואנחנו? מה עלינו לעשות? האופציה שנשארה לנו היא לזכור את מקומנו וגודלנו. לא מדינת ישראל יכולה להחליט על גורלה של מצרים. עדיף לעקוב בשקט ובדריכות, ולאחל לעם המצרי הצלחה ושלום בכל אשר ילך. לא מעבר לכך. לקוות שכל שלטון שיעלה יהיה מספיק חכם להבין שהפרת חוזה השלום היא גזר דין מוות לכלכלה המצרית ולאנשיה. שמי שלא יהיה יציץ בספרי החשבונות של המדינה ויבין שחוץ מקצת יותר רטוריקה אנטי ישראלית, על מנת לרצות את ההמון אם יצטרך, לא יכול לעשות מעבר לכך. אנחנו צריכים רק לא להרוס אם איזו רטוריקה טיפשית משלנו שמטרתה להשיג עוד מצביעים, על הפצצת סכר אסואן...

רגע ,כבר אמר זאת פוליטיקאי ישראלי מסוים, שהיום הוא שר החוץ. טוב, נקווה שהוא עסוק בעניינים חשובים יותר... זה מחזיר אותי לתחילת הרשומה. אולי עדיף שגם אצלנו במקום דמוקרטיה יתנו רק לקבוצה מסוימת של משכילים לבחור ולנהל את המדינה. אולי להתנות זכות בחירה בבגרות מעל ממוצע 80, וציון מעל 85 באזרחות. ולחייב את כל אלו שעומדים בתנאים אלו להצביע. אני מכיר כמה מפלגות שיקטנו באופן משמעותי. בתמורה קבוצת הבוחרים תוותר על זכותה הטבעית וההיסטרית להדיח כל מועמד בכל תכנית ריאליטי כלשהי. את הלחם והשעשועים, את האופיום נשאיר להמונים.

בברכת תקווה נאיבית ששכנינו יותר חכמים ממה שמספרים לנו. 

מי לוקח אחריות- רשומה ל4/11

אחד הזיכרונות שלי מיצחק רבין הוא לאחר כישלון חילוצו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. רבין טעה לדעתי במקרה זה, ובכל מקרה היינו כולם מעדיפים שזה יגמר אחרת. אך בניגוד למנהיגים היום, הוא התייצב מול המצלמות באותו הערב והסביר לעם ישראל הדומע את שיקוליו לפעולה. לא התחבא מאחורי ספינים ויועצי תקשורת. לא חיכה מספר ימים לראות את כותרות העיתונים ולחוש את כיוון הרוח הציבורית, אלא הגיע בעצמו ושידר "אני אחראי". כך גם עשה כשחתם על הסכמי אוסלו וראה את הטרור שנמשך למרות ההסכם. עמד והסביר. בקול ברור. כאדם הנותן דיווח לאלו ששלחו אותו למשימה. גם שבכהונתו הראשונה נחשף חשבון בנק על שם אשתו בחו"ל ובו סכומי כסף קטנים שהרוויח ביושר ופשוט לא סגר אותו, הוא הודיע בקולו, בטלוויזיה, על התפטרותו בשל כך. כיום שראש המפלגה המפוארת בה הוא עמד פעם בראשה, מעסיק ביודעין עובדת לא חוקית, אין הוא טורח אפילו להתייחס לנושא, כמובן שהתפטרות על רקע הדבר הזניח הזה שנקרא "יושר ציבורי" כלל אינו על הפרק. אין אחראי, אין אדם שמשמש דוגמא, אדם שבשבילו מוכנים אנשים לצאת לרחובות, אדם  שיודעים שאם הוא מבטיח, הוא גם ינסה לקיים, ואם לא יצליח אז לפחות יסביר לנו למה. כיתומים היינו בני ישראל, ובימים הללו אין מלך, כל איש הישר בעיניו יעשה.

לא חייבים להסכים עם דעותיו של רבין כדי להודות שהוא היה מנהיג ראוי, שמשמש דוגמא לעם, לא אחד שאנחנו מתביישים בו. אלו שביקרו את דעותיו ועשו זאת בהגינות ואולי אף בצדק מבחינתם, ראויים הם וחשוב שקולות הביקורת ישמעו. כל המטומטמים שקראו לו בוגד ושיכור ושכחו מי פיקד על כיבוש השטחים המכונים בפיהם "שלנו" ובשמם קראו לרצח, קיבלו עכשיו במקומו של רבין גנבי מזומנים, מקבלי שוחד, אנסים או סתם מטרידים, נהנתנים שגרים במגדלים מבוצרים, מעל העם, שמחזיקים במכוניתם תא מיוחד בעלות של עשרות אלפי שקלים על חשבוננו לשימור אחוזי הלחות של הסיגרים. רבין ודאי היה מחזיק את סיגריות הפרלמנט הפשוטות שלו בכיס או במגירה רגילה. רבין היה גר בבניין דירות רגיל ברמת אביב. לא בצינעה כמו בן גוריון, אבל מבלי לנקר עיניים. מנהיגות היא בראש ובראשונה דוגמא אישית.

כשרבין דיבר באחריות ואומץ על אפשרות של ויתור על חלק מהשטחים הכבושים, אנשים הפגינו נגדו, כי האמינו ברצינות שלו ובאחריות שהוא ייקח על עצמו לביצוע המהלך שנראה לו הכרחי. היום אין מפגינים בכזו עוצמה נגד הצעות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא כי העם הבין שיש להגיע לפשרה, אלא כי פשוט לא מאמינים שראש הממשלה הנוכחי מתכוון באמת להגיע לפשרה כזו. הוא רק מנסה להרוויח זמן להישאר ראש ממשלה. אם כוונתו הייתה אמיתית הוא לא היה מתווכח על הקפאה, ועל דרישה מיותרת של הכרה בישראל כמדינה יהודית (כאילו ישראל צריכה את ההכרה שלהם, זה מה שיציל אותנו), אלא פשוט מפסיק להשקיע בבנייה באזורים אותם הוא מתכוון לפנות אם וכאשר יהיה הסכם. ב-2002 החלו לבנות מחלף ליהודים בלבד (אפרטהייד בשם הביטחון) בתוך רצועת עזה, בדרך לגוש קטיף. עלות של מאות מיליוני דולרים שהושקעו לטובת עשרות בודדות של משפחות, והשארנו אותו לעזתים הנחמדים לאחר ארבע שנים. מנהיגות אחראית הייתה מודיעה בקול ברור שיש אזורים שאולי יועברו ולכן אין טעם להשקיע במשהו שייהרס, ומצד שני לחזק את הבנייה באזורים שחשובים לנו יותר, בירושלים וסביבתה ובעוד אזורים שיוגדרו כחשובים על פי החלטות ממשלה. כך מנהלים משא ומתן, גם במעשים ולא רק בדיבורי סרק, במס שפתיים לכל הכיוונים, מס שמיועד להישרדות בשלטון בלבד. כך מנהיג צריך לקחת אחריות על מעשיו, לשדר רצינות ויסודיות, להסביר בקולו את מטרותיו ותוכניתו. ולקחת אחריות על המעשים. 

חוסר האמון של העם במנהיגיו וחוסר האמון של אויבינו במנהיגינו גורם לקיפאון מדיני, לתחושות של מה שהיה הוא שיהיה. בסופו של דבר הזמן פועל לרעת המדינה היהודית. אם מנהיגי המדינה לא יובילו לפתרון, אז הם יובלו אליו בכורח המציאות, ובלחץ העולם. אם לא נשדר רצינות ואחריות, העולם ילחץ לכפות עלינו פתרון פחות נוח. אם בזמן של שקט יחסי באזור הגדה המערבית אנחנו לא משנים בצורה משמעותית את המציאות, השקט לא ימשך. ומעל הכל הצל האיראני ממזרח ושלוחותיו בלבנון ובעזה. חסרה הנהגה שתבין את סדרי העדיפויות ולא תעסוק בהישרדות פוליטית. היו לרבין חסרונות, היו טעויות, אבל התחושה בתקופתו הייתה שמישהו דואג לנו ופועל בניסיון להביא לטובתנו. מנהיג, אתה חסר.

היכולת לראות מעבר לגבעה את העתיד להתרחש חסרה גם בנושא החינוך, בבתי הספר ובהשכלה הגבוהה. ההצעות הציניות להקצבות לאברכים בלבד, (סטודנט לא יכול להיות בן 22 ושלושה ילדים, כי אצלו יש צבא לעשות), לא היו מועלות. החינוך הוא הביטחון שלנו, בלעדיו לא נוכל להיות עליונים טכנולוגית ומוסרית על העולם הערבי. ההשקעה בחינוך ירדה ומעבר לכך, לאחר רצח רבין הפוליטיקה הפכה לנושא מאוס אצל הנוער והצעירים. כשאין דוגמא אישית אין חינוך לערכים, וההפגנות היחידות שמעניינות את רוב הצעירים הן כאלו שיש בהם הדחה בסוף הערב. הבינוניות שולטת. ומי ילחם למען המדינה? האברכים? הקדוש ברוך הוא? או שפשוט נשלח S M S לבחירת החייל המצטיין.

הפוליטיקה הפכה למקומם של הקומבינטורים. עם ציבור אדיש והנהגה שחלקה הגדול רקוב, אנחנו בדרך למטה. חסרה האופטימיות של תקופת רבין. למרות הקשיים הייתה אופטימיות, שאולי יום אחד יהיה כאן קצת יותר טוב. גם אם השלום היה אשליה, לפחות הייתה סיבה לעשות דברים למען המדינה. האכפתיות התחלפה באפאטיות. העניין של הציבור מופנה למה אכל ולבש סלב שכל כישוריו מצטמצמים בלהראות את פרצופו, או קצת יותר מרק פרצופו בטלויוזיה, גדול יותר מענייני מדיניות או חינוך. מספיק לראות את כותרות רוב אתרי האינטרנט וכמות הכניסות לכתבות לפי נושאים אלו. זו תוצאה של אדישות לגורל המדינה. אחוזי ההצבעה יורדים בכל מערכת בחירות, למרות שכמות הבעיות גדלה. רבין טען שאין לעם היהודי מדינה "ספייר". היום אין מי שיזכיר לנו זאת. להפך, ניתן לבזבז את כספי המדינה ומשאביה כאילו יש לנו ארץ אחרת.

ואנחנו האנשים הפשוטים ממתינים למישהו שינער כאן את המערכות, ויכניס קצת רוח עשייה ואופטימיות למדינה המבולבלת הזו. שנדע לאן אנחנו הולכים. ההיסטוריה מוכיחה שההישארות במקום היא תחילת שקיעתה של כל אימפריה. אנחנו לא אימפריה ולכן הסכנה שנשקע מהר יותר גדולה. מחפשים. כרגע אין אדם או רעיון ששווה לצאת בגללו לרחובות. מחפשים ומגיעים פעם בשנה ללב התל אביביות לזכור, אבל בעיקר לשיר, כי זה מה שנשאר, לאור התוצאות העגומות של החיפושים אחר הנהגה ראויה. שרים בכיכר איפה ישנם עוד אנשים... אנחנו כנראה הערבות הבוכיות...

חוקי נוקדים

שיעור היסטוריה, עליית הנאצים לשלטון. אני מזכיר את אחד החוקים הראשונים שחוקק היטלר- חוק החזרת כבוד הפקידות, בו כל עובד מדינה חויב להצהיר אמונים למפלגה הנאצית, וכמובן אסור לו להיות יהודי. זה מזכיר קצת את החוק של ליברמן, העירה אחת התלמידות. עצרתי, רציתי להגיב אך בלי ליפול לאמירה פוליטית חריפה מתפקידי כמורה. זה לא אותו הדבר, עניתי אבל אם זה מזכיר למישהו את ההצעה של ליברמן זה על אחרויותו בלבד, אני לא העליתי את האסוסיאציה הזו, למרות שאני מודה שיש קווי דמיון כלליים ביותר. 

זה בעצם מה שמפריע לי בהצעה זו. הרי אני מאוד בעד מדינה יהודית ודמוקרטית. גם אני לא רוצה לחיות במדינה בה הרוב היהודי מוטל בספק. אני לא יפה נפש שטוען שמדינת ישראל שייכת לכל אזרחיה ועלינו לקבל כל אחד. אני רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל הריח של החוק. הריח. בעייתי. וגם חוסר התכלית שבהצעה זו. וכמובן הצביעות וחוסר ההגינות.

מנסה כבר מספר ימים להבין מה כל כך מעצבן אותי בהצעה. קודם החוצפה. החוצפה להציע חוק שהוא מוגדר כחוק המופנה רק כלפי ערבים. והרי אוכלוסיות נוספות שהייתי ממליץ להכיל עליהן חוק זה במקרה וחס וחלילה הוא יעבור. נתחיל כמובן בחרדים. יש לחייב אותם להצהיר אמונים על מדינה דמוקרטית. מרוב הדגש היהודי שוכחים את הדמוקרטיה. הם לא מקבלים דמוקרטיה ולא מתנהגים לפיה. כמובן זו הכללה אבל גם ערבים זו הכללה. החרדים מבעירים באלימות את רחובות עיר הבירה היהודית והדמוקרטית שלנו בכל פעם שיש חשד שמישהו פוגע בפרשנות הצרה שלהם לדת היהודית. ללא התייחסות שהם לא הרוב במדינה. מציע להחיל את החוק גם על כל האידיוטים מחברון (שוב, החוק מכליל אוכלוסיות, אני מניח שיש שם כמה נחמדים) שקראו לי נאצי, כשהייתי חייל ושמרתי על חייהם. העדפתי לא לספר לסבא שלי ז"ל שחלק ממשפחתו נספתה בשואה איך בחברון, שהמדינה אותה בנה במו ידיו הפכה למקום בו מייחסים לחייל צה"ל ועוד הנכד שלו, שייכות לרוצחי משפחתו. אולי נעבור גם לחלק גדול ממצביעיו של ליברמן עצמו ששולחים את ילדיהם לגנים בה רוסית היא השפה הרשמית (שוב, רובם המכריע לא ככה אבל בואו ונכליל ברוח ההצעה) ומסכנים את השפה והתרבות היהודית של דור העתיד. יש שם אפילו כמה שחס וחלילה לא יהודים טהורים. לפי חוקי ליברמן מהישוב נוקדים (לא אמרתי נירנברג, האסוציאציה על אחריות הקורא), גם הם צריכים לחתום. זה שהם משרתים ביחידות קרביות לא מספיק (גם לא כדי להיקבר), אולי הם מרגלים. שיחתמו. נמשיך בדרוזים ובצ'רקסים שמשרתים בצה"ל ביחידות קרביות כי לך תדע, יש לרובם משפחות בלבנון וסוריה. ולקינוח כל מי שאי פעם השתתף בעצרת למען השלום, או מי שמעז לבכות ביום הזכרון ליצחק רבין שרצה להחזיר שטחים יהודיים כמובן. המדינה תצלם את הטקסים ותבוא באישון לילה לאותם אנשים עם טופס ביד - תחתמו שאתם נאמנים למדינה יהודית. מה זו המילה ליד? דמוקרטית? תזכירו לי מה זה אומר? לא, יענה השוטר, זה מילה של שמאלנים שהכנסנו כדי שבג"ץ לא יתנגד.

מכעיסה אותי גם הזכות שנותן לעצמו מציע ההצעה בשם השאיפות הלאומיות המוצדקות שלנו (כן גם שלי) לבטל את החלומות של עם אחר. עוד מעט ידרשו הערבים לשיר "נפש יהודי הומייה", יאסרו ללמד בשפה הערבית, כי זו מדינה יהודית. כאילו לא מספיק שהם לומדים את שירי ביאליק. אין לנו זכות לבטל את שאיפותיהם של הערבים גם אם הן מנוגדות לשלנו. מישהו פוגע בבטחון המדינה? תכניס אותו לכלא או אפילו תגרש. אבל תשאיר להם את החלומות, ותקווה שיישארו בגדר חלום. משהו כמו המשיח אצלנו. אין צנזורה על חלומות.

וכמובן חוסר התכלית. למי עוזרת החתימה? מי שירצה לפגוע בביטחון לא יגיד לעצמו "אבל חתמתי" ויוותר על רעיונותיו. חוץ מזה יש גם יהודים מרגלים (קליינברג, ואנונו )אז למה? פצ'ימו? לתת לכל העולם עוד סיבה (הפעם מוצדקת) לשנוא אותנו. להשיג עוד כמה קולות אצל ציבור של מטומטמים מתלהמים שאינם מבינים שכדור השלג שמתחיל בערביי ישראל, יכול לפגוע גם בהם. גם הדמוקרטיה צריכה גבולות, וזה הזמן לשים אותם. אם זה המחיר שמוכן ראש הממשלה לשלם על מנת לבצע ויתורים בהסכם שלום, אז הוא טועה בענק. הוא המבוגר האחראי שצריך להסביר מה הבעייתיות בהצעה זו ולא לעסוק בחישובים על שלמות קואליציונית עתידית. ואולי בעצם צדק הקאנצלר ביסמרק שאמר לפני כמאה וחמישים שנים שדמוקרטיה לכל ההמון, כשקול אחד של אספסוף שווה לקול של מלומד, זה כמו לתת לילדים לנהל את כל הבית במקום הוריהם. מהצעת החוק הזו לא תהיה לנו לא מדינה יהודית ולא דמוקרטית. עצוב. פשוט עצוב. והכי עצוב שהרבה אנשים לא מבינים את הסכנה, את איבוד הדרך והכניעה לפופוליזם הזול והצעקני.

כבוד? השר. אם כבר אתה מתעסק באזרחויות, אז אולי תאזרח את דה-סילבה השחקן הברזילאי של הפועל, בלי לבקש ממנו לחתום על שום דבר. רק שיבטיח בעל פה שהוא ישחק בנבחרת ישראל. חסר לנו בלם בנבחרת, וזה גם יביא לך  קולות מקרב מגזר אוהדי הכדורגל. זו הצעה גם פופוליסטית וגם מועילה.

בברכת שבוע טוב, יהודי, דמוקרטי, וחכם יותר.

שלום לבן דודי?

תהליך השלום מת. זהו, סגור, סופי, אין עם מי לדבר. קולות ודעות כאלו מתרבים בתקשורת ובין אנשים איתם אני משוחח. מת. לא יעזור לכם אם תבכו או תעשו שמיניות באוויר, או תגידו את כל ספר תהילים שבע פעמים יומם ולילה. מת. גם כשאנשים קרובים אליי מתו שום דבר שהם עשו או אני עשיתי, לא עזר להם. גם אם הם היו אנשים טובים יותר ממני. הם שם ואני עדיין כאן. התהליך מת. שום דבר לא יעזור. גם אם ראש הממשלה ושליחיו הגלויים והנסתרים עושים קולות של כאילו אנחנו מדברים, זה מת. כל כך סופני. כל כך מוחלט.

ואנחנו... מחכים, או מתעלמים. או מדחיקים. יהיו השלכות, ודאי שיהיו. הרי הייתי שם כשהיו השלכות. כמעט הושלכתי בעצמי מספר פעמים. אם במסוקים שחלק מחבריי לטירונות עלו ואני לא, אם בפצמ"ר שפספס אותי בעשרה מטרים, אם באוטובוס שלא עליתי והתפוצץ כעבור שלוש דקות, או במסעדה שלא אכלתי כי הייתי רעב ואכלתי מחוץ לאוניברסיטה, או בטיל שנחת ללא התראה בשכונה סמוכה, כשאני ובני שיחקנו בחוץ. אבל אנחנו לא מתעסקים בזה. טוב לנו עכשיו, שקט יחסית, אז למה לשנות.

ממתינים להחלטות, לחוסר החלטות, לחורף, לגורלנו בשנה הבאה. מתפללים כי התרגלנו. השנה מתחילה באמצע ספטמבר. לא סתם... מחכים לגשם או לאלימות שתפרוץ. אז מתפללים להיטיב עם גורלנו... מי באש ומי במים. מי בלבנון ומי בירושלים. מחכים אולי ישתנה משהו. אולי אחרי פרוץ האלימות בסתיו, או בתחילת החורף. אולי רק אחרי סיבוב קשה של אלימות יואילו בני הדודים להתפייס. כמו אז בסתיו 73,  שרק לאחריו החל לזוז משהו שמריח כמו שלום, אבל לא יותר. אז בינתיים עדיף לבקר בסוכות בתל אביב, כי לך תדע מה יהיה השבוע בירושלים. אפשר לנסוע, אנחנו אוהבים את העיר, אבל הטראומות מהזמן שגרנו שם, והילדים. עדיף תל אביב, בתל אביב אין סתיו... כל המזהה שירים המסתתרים בפיסקה יקבל צב. 8. עם שיריון נגד טילים.

ואנחנו... מה כבר אפשר לעשות. נתגלגל, נזרום, ניתן למקבלי ההחלטות לא להחליט בשבילנו. אולי בסוף לא יקרה כלום. נתכונן, נמשיך לבנות איפה שאנחנו רוצים, כי אנחנו יכולים. כי צריך לתפוס כל גרגר של חול, כדי שיהיה לנו מקום עליו או מתחתיו, בסוף... אנחנו גם ננצח כעם, רובנו, יהיו כמה שיפסידו, אבל אנחנו ננצח. בינתיים אנחנו חזקים וחכמים יותר. בינתיים, כי החינוך כבר לא משהו, והתלמידים של היום הם החיילים והמדענים של מחר. אולי שם לפחות נשנה? שם יש סיכוי, או שגם שם זה מת? גם בני הדודים עייפים... אולי זה יעבור לידינו או מולנו. אולי יותר עדיף לנו להיזהר ממחלות, או תאונות, גם זה מסוכן. כי כאן בנושא השלום,אין מה לעשות. תהליך השלום מת. לא יעזור אין עם מי לדבר. נחכה. מה הטעם להתעסק בנושא. הנה בעמוד הראשי עוד רשומה על נולדים או שורדים, או משהו כזה. כאן לפחות יש לנו מה לעשות ואיך להשפיע. נשלח SMS.

בברכת שנה טובה. שנת בריאות ושלום. כי בכל זאת אנחנו אופטימיים...

להיות עם חופשי בארצנו

מה קרה? אז הצטלמה ליד ערבי כפות. מה קרה? כאילו שהיא כפתה אותו או עשתה לו משהו, כולה הצטלמה ליד מישהו שבטח עשה משהו. אנחנו לא כופתים סתם. היא רק הצטלמה, מה, מה קרה? נשמע כמו בדיחה הזויה של מועדון לילה. ובאמת, אנשים רבים לא מבינים מה הבעיה? וכאן הבעיה הגדולה...

זה הזכיר לי סיטואציה לאחר היתקלות של המחלקה שלי בלבנון לפני הרבה שנים...(ליד נקודה 105 בה היתה חטיפה לפני ארבע שנים). זיהינו מחבלים שהתקרבו  לגדר, ירינו,ירו עלינו, נגמר ללא פצועים לכוחותינו ושלושה מחבלים הרוגים(המ"פ אמר שניצחנו 3:0). ירינו,הרגנו וטוב שכך ,אם לא הם היו הורגים אותנו. לאחר ההיתקלות פונו הגופות לשטח ישראל, ומספר חיילים מיהרו לשלוף מצלמות(אז לא היו ניידים) ולהצטלם עם הגופות. לא רציתי אפילו להתקרב, אבל הגישה הייתה כאילו ניצחנו בגמר הגביע ואנחנו מצטלמים איתו למזכרת. כמובן שהתחילו היציאות הרגילות לכיוון אלו שסרבו להשתתף בהכנת ה"בוק", של "שמאלני" (ביטוי המילה כאילו זו קללה), וגם: "כאילו אתה לא ירית בהם" "היה מגיע למחבלים"... אז כן יריתי וגם שמחתי על ההצלחה שלנו, אבל לא על ההרג עצמו, שלא היה המטרה. להפתעת כולם מי שהסכים איתי אז היה אחד הקצינים - דתי שגר בהתנחלות (והוא בוודאי לא "נחשד" בשמאלניות יתרה) ואף הביא מספר דרשות מכתבי הקודש נגד השמחה על ההרג עצמו, ובעד שמחת הנצחון בקרב.

ההבדל שאז לא היה פייסבוק ואינטרנט. לא היתה התרבות של לחשוף הכול לעיני כל, לא ריאליטי וכל מיני כאלה. אבל האנשים אותם אנשים(והים כבר לא אותו ים), וההתנהגות אותה התנהגות. כשמעמידים חיילים צעירים בסיטואציות של סכנת חיים יומיומית ערך החיים שלך ושל האויב נשחק. הצבא שלנו מהיכרותי איתו ומסיפורים על צבאות אחרים הוא הכי טוב והכי מוסרי. מספיק להיזכר בצילומים מהכלא בעיראק של האמריקאים.הבעיה היא לא בצבא אלא בסיטואציה שקשה להכילה נפשית.

הבעיה מחריפה כאשר חיילים נאלצים לשמור על עצמם בתוך אוכלוסיה אזרחית. כאן נתקלים גם בנשים וילדים בשגרת יומם, ולא רק במחבלים. התהליך של ביטול האנושיות של האחר על מנת להגן על עצמך חריף עוד יותר. לכן קל יותר להבין את החיילת שהצטלמה ליד ערבי כפות כאילו היה מוצג במוזיאון או החייל הבריטי ששומר על ארמון המלכה ולא זז. בשבילה האדם הכפות הוא סך הכל חלק מהמציאות שלה, ולא אדם. ואת המציאות אנחנו מתעדים כמו בטיול, מצטלמים על רקע מגדל אייפל, או הכותל המערבי או הערבי הכפות שתמיד נמצא שם, הרי כל כמה שעות מגיע ערבי אחר וכופתים אותו כי הוא מסוכן, הוא חלק מהנוף בסרט שלנו.

בשטחים הכבושים בגלל המגע היומיומי עם האוכלוסיה התופעה של ביטול האנושיות של האחר גדולה יותר. לרוב הם לא מהוים סכנה אבל מתייחסים לכל אחד כאילו הוא סכנה פוטנציאלית, ובצדק. אין הכוונה כאן לקרוא לחיילינו להיות יותר נחמדים אליהם כי זה עלול לעלות בחייהם. למרות זאת נורמות ההתנהגות של החיילים בשטחים מובאות אל הבית ואל החברה שלהם. מי שמצטלם ליד אדם כפות כאילו הוא מוצג מוזיאוני עלול למצוא את עצמו מתייחס גם לחברה הסובבת אותו בבית באופן דומה. אם על מנת לחצות כביש בשטחים אני יכול לכוון נשק אל המכונית הערבית ממולי ולחצות זה עלול לקרות גם אם אני חייב באופן דחוף לחצות את הכביש בעיר מגורי(קרה לי פעם אחת בהתפרצות רפלקסיבית ונבהלתי מעצמי). אם אני מתייחס לאדם כאל דומם אני עלול גם להגיע לאלימות, התעללות ומעשי אונס כלפי אדם בסביבתי שלא מוצא חן בעיניי מסיבות כאלו ואחרות. רוב האנשים לא יגיעו למצב כזה אבל רובם יתרגלו אליו ויגיבו באדישות כאשר הוא יתרחש בסביבתם. הנורמות בחברה כבר מזמן הפכו לאלימות יותר ומבטלות את האחר כאדם(שימו לב ליחס לעובדים הזרים, אלימות כלפי נשים וילדים, למרות שכאן אלו נושאים מורכבים יותר).

עלינו כחברה לפעול לצמצום המגע של החיילים והחיילות עם האוכלוסיה האזרחית. איך? זה כבר נושא אחר. אבל כשבאים "לוותר" על שליטה בשטחים שהם חלק  מארצנו ההיסטורית, עלינו לזכור שאנו עושים זאת למעננו, למען חברה טובה יותר. יש לדאוג שכל אלו שקוראים על הסיפור של החיילת שהצטלמה עם ערבים כפותים(באמת מתום לב ולא כהתעללות, וכאן בדיוק הבעיה) יבינו מהי הבעיה הערכית במעשה ויזדעזעו ממנו. אנחנו עדיין שואפים להיות עם נבחר, אור לגויים ועליון על עמים אחרים מבחינה מוסרית. הדרך לכך עוברת בראיית האחר כאדם ולא כפריט חסר אנושיות בנוף ארצנו.