בגרמניה היאוש יותר נוח?

אבא, באיזה ארץ היית מעדיף לגור, בישראל או גרמניה? זו השאלה שהגיעה היום בצהריים מגילעד, הגאון שלי שעוד מעט בן 9.
קצת רקע לשאלה. חזרתי שלשום ממשלחת חילופי נוער בגרמניה. היה נפלא, תודה שחשבתם, אבל רשמים מהמסע בפעם אחרת, בעצם גם קצת כאן. גילעד ראה את המקומות, ואת הבית שהתארחתי. רצה גם בית כזה גדול.
התארחתי אצל זוג מורים בתיכון. המורה הייתה כבר כאן לפני חצי שנה. נחמדה מאוד, התחברה לכל המשפחה, בעיקר לילדים. עכשיו אנחנו "מחזירים להם" בלשון ישראלית. המשפחה ללא הון קודם, שניהם נולדו במה שהיה מזרח גרמניה הקומוניסטית, אבל עם אינטליגנציה גבוהה. שני ילדים, באמצע שנות השלושים לחייהם. גרים בבית מדהים, שתי קומות ועליית גג, שבעה חדרים וחצר ענקית מלאה במשחקים. זוג מורים בארץ במקרה הטוב יוכל לקנות בשולי המרכז דירת ארבעה חדרים ממוצעת, בבניין מגורים. עם עזרה מההורים.
ההמשך בסופרמרקט. מחירים שרמי לוי יכול לקנא בהם. בעיקר מוצרי בשר וחלב, ומוצרי מזון בסיסיים בחצי מחיר ואפילו פחות. אלו אותם מוצרים מהארץ, אותן חברות - פסטות, יוגורט, דברים פשוטים. רק הירקות בערך באותו מחיר, ויש ירקות כמו עגבניות, אבוקדו או תפוזים שיותר יקרים שם.
מערכת חינוך- גן ענקי, 75 ילדים מחולקים לגילאים. בגן 12 גננות. הגן מגיל 3 חינם. בית ספר נראה כמו של הארי פוטר. שם דווקא השתמשו עדיין בלוח וגיר, אבל חדר מוזיקה מדהים. על החינוך עדיין לא דיברתי, זה כבר נושא לרשומה אחרת. רק אציין שעבודת המורה שם הרבה יותר קלה ורגועה.
הנה מדינה נורמלית. כל אדם יכול, ללא עזרה מהוריו, ללמוד, לעבוד וליהנות מרמת חיים טובה. עוד לא הזכרתי נופים- זה עניין של טעם. פשוט מבחינה כלכלית זוג אקדמאים עובדים, מורים בתיכון, יכולים להרשות לעצמם את כל זה, וגם חופשות שנתיות נחמדות. מעמד ביניים אמיתי של המאה ה-21.
הייתי מעדיף לחיות בישראל כי אני יהודי וזו המדינה שלי. עניתי לגילעד מיד, בלי המחשבות שרשמתי. יש לנו מדינה יהודית אחת וזה המקום שלנו, אליו אנחנו שייכים ואנחנו אוהבים אותו.
תשובה שמספקת את רוב הילדים, אבל גילעד כהרגלו חופר באופן אלגנטי: ואם לא היית יהודי, היית איש מהחלל החיצון שהתחפש לבן אדם רגיל, ויכול להיות מה שהוא רוצה בלי שישימו לב שהוא לא, איפה היית בוחר לגור?
כאן כבר היססתי. בישראל, אמרתי. לגרמניה יש כתם גדול מאוד בהיסטוריה, ולא הייתי רוצה להיות חלק מעם שיש לו כזה כתם, אפילו שעכשיו מאוד נחמדים שם אלינו. אבל בכל זאת נסעת לשם, אמר גילעד. נכון, אבל היהודים לא סולחים, הם פשוט מבינים שהיום בגרמניה הבינו שעשו מעשה נוראי, והאנשים שם היום יעשו הכל כדי שזה לא יחזור שוב. הזכרתי לו גם את המוזיאונים והאנדרטאות שראה בתמונות. אנחנו מבינים שזו גרמניה אחרת אבל הכתם נשאר. אני לא רוצה להיות שייך לעם עם כתם. יש עוד עמים עם כתמים? יש גילעד, אבל לא כתם כזה גדול ואכזרי, של השמדת עם.
ואנחנו? השיחה הסתיימה ואני נשארתי עם מחשבות. לכן רשומה ראשונה בבלוג החדש לא בנושא שתכננתי. בשבוע האחרון החלו כתבות על אנשים משכילים שמטפטפים לאירופה ואמריקה. שר האוצר משתמש בשואה ובאביו כדי לגנות אותם, במקום להבטיח לאלו שנשארו שהוא יעשה הכל כדי שלא ירצו לעזוב. נראה שהמדינה הולכת אחורה בתחומים רבים.  כבר כתבתי על כך ברשומות קודמות. ההתנתקות של נבחרי העם מהציבור רק מתרחבת, והציבור ממשיך לטעות בבחירותיו, כי אין לו אלטרנטיבות טובות יותר. העתיד הכלכלי לא נראה מזהיר, וזה עוד לפני שהזכרתי את השסעים החברתיים, ההרגשה שדור הסלולר איבד ערכים של עבודה קשה, הדמוגרפיה לרעת הציבור שאני שייך אליו, והצל הביטחוני הרחוק והקרוב. זו הארץ שלי, של הילד שלי. אז למה אין לי תשובות יותר ענייניות בשבילו?
בברכת אחרי החגים מוצלחים.

אין ארוחות חינם? אז נזמין קינוחים. על מנהיגות ודוגמא אישית בשעת משבר

כששמעתי את המשפט בכותרת מפי ראש ממשלתי נזכרתי באחת ההרצאות שהעברתי לפני כמה שנים במסגרת עבודתי בעמותת "אור ירוק". הוזמנתי לאחד הבסיסים במרכז הארץ להעביר יום עיון על סיכונים בנהיגה אצל צעירים  בפני חיילי הבסיס. מכיוון שהבסיס היה גדול חלקו אותם לארבע קבוצות והעברתי אותה הרצאה ארבע פעמים. לאחר שתי הרצאות הוזמנתי לארוחת הצהריים. התפלאתי לגלות שיש חדר אוכל נפרד לקצינים. לא הייתי רגיל לכך. בשירותי הצבאי מקסימום היה בטירונות שולחן סגל. שאלתי את קצינת החינוך מהם ההבדלים והיא ענתה שלא יותר מדי. כאן השולחנות ערוכים ולא עומדים בתור, יש כלים מזכוכית ולא מפלסטיק, יש תורני מטבח שמגישים לך שתיה, אבל כעיקרון זה אותו האוכל.

לא הבנתי את הצורך בהפרדה. היא נראתה לי טעות. כיצד החייל אמור לתת אמון במפקדיו ולהיות מוכן ליטול סיכונים בשעת הצורך בהישמע הפקודה  אם מפקדיו לא מוכנים אפילו לסעוד ארוחה רגילה באותם תנאים ביחידה קרבית זה לא היה קורה, אבל בבסיס שהוא מקום עבודה, שכולם חוזרים לביתם בסוף כל יום, יכול להתפתח נוהל כזה. אם מפקד ירצה שחייליו ילכו אחריו בכל מצב הוא חייב להראות להם דוגמא אישית. דוגמא שמתחילה בבסיס- תנאי מחיה- ארוחות,חופשות, תנאי מגורים, לבוש.  אחרת כיצד יצדיק הרעה בתנאי חייליו אם הוא בעצמו אינו סובל מהרעה זו.

התמונה שתפסה תאוצה ותפוצה היא התמונה של ראש הממשלה ושר האוצר יושבים ומחייכים. על התמונה מופיעים כיתובים ציניים שונים בנוסח פתרנו את בעיית  ההצתות כי העלנו את מחיר הדלק וכדומה המבטאים את תחושת הניכור של חלקים גדולים מהציבור כלפי ראש הממשלה ושר האוצר.  הרי החברה הישראלית יודעת לעמוד בקשיים גדולים הרבה יותר מהעלאת אחוז מע"מ. כשנחתו טילים על הדרום או הצפון לא קמה מחאה בסגנון שקמה עכשיו. היו הפגנות על דרך הפיתרון לבעיה אבל לא תחושת ניכור. תחושה זו קיימת רק כשאדם מרגיש שעובדים עליו בציניות. שאלו שדורשים ממנו לשלם לא משלמים בעצמם. שהמפקד שולח את חייליו לחזית והוא בעצמו נשאר בטוח מאחור.אותה ציניות עבדה גם במהפכה הצרפתית שם הדביק הציבור למלכה את האימרה הידועה על הלחם והעוגות 

אולי באמת המצב הכלכלי עלול להתדרדר. אינני כלכלן. אולי הקיצוצים הכרחיים. אולי צריך להקטין גרעון או להעשיר את קופת המדינה כדי למנוע את הפיכתנו ליוון או ספרד. מה לגבי מנהיגות? מה לגבי דוגמא אישית? אם המצב הוא קשה אז יואיל בטובו ראש ממשלתנו להכריז על קיצוץ בהוצאות הממשלה. הורדת מספר השרים וסגני השרים, וקיצוץ רוחבי של עשרה אחוזים במשכורותיהם של חברי הממשלה וברי הכנסת כמו כן הגבלת הקילומטרים אותם מקבל כל חבר ממשלה ברכב המדינה אותו הוא מקבל, כך שיצטרך לשלם מעט דלק וירגיש את עליית מחירו. נכון שהצעד לא יפתור את בעיות הכלכלה( זה לא המצב של צרפת לפני המהפכה) והחסכון לקופת המדינה יסתכם בכמה עשרות מיליוני שקלים בעוד הסכום הוא מספר מיליארדים, אבל הוא יפתור את חוסר המנהיגות ותחושת הניכור של העם כלפי מנהיגיו. יהיה קל יותר להבין שאין ברירה. אבל כל עוד שהגזירות לא פוגעות באנשים המטילים אותן, הציבור לא יקבל אותן בהבנה שאין ברירה.

לראש ממשלתנו עבר צבאי מפואר. הוא אמור להרגיש את רוח חייליו ולהבין את התחושות הקיימות. מניח שביחידה שלו בצבא אכלו כל בעלי הדרגות השונות באותו חדר אוכל וחיו באותם תנאים. מנהיגים צריכים לקבל שכר גבוה תמורת עבודתם, אך אינם יכולים לפטור עצמם מגזירות כלכליות שהם מטילים על הציבור. אם לא הציבור יחליף אותם בבחירות הבאות. ככה זה עובד בדמוקרטיה, מאז המהפכה הצרפתית. 

ואנחנו, מחכים עדיין לפוליטקאי שיראה דוגמא אישית ויציע על קיצוץ במשכורתו הוא מרצון. קיצוץ סמלי, קטן. שבעזרתו ניתן יהיה לממן ציוד חזרה לבית הספר למשפחה נזקקת, או תרופה יקרה מדי לאדם חולה כרוני. נזכור בקיץ החם הזה את בן גוריון שהלך לשדה בוקר ולא רק אמר שהמצב בנגב קשה. אולי היה לו  מזגן בחדר ולאחרים לא? מניח שבקיבוץ האידיאולוגי של אז הוא לא ביקש וגם לא היו מסכימים לתת תנאים לא שוויוניים.  אבל היום כבר אין לנו אידיאולוגיות. רק יחסי ציבור. הציבור זה אנחנו, הציבור משלם.

בברכת קיץ פחות חם. אם מעלים מע"מ לפחות שיורידו מעלות.

על מה נמחה היום? מספר הצעות

מי אמר שאנחנו לא מושפעים משכנינו הערבים? יש אפילו השפעה טובה - טרנד היציאה לרחוב במחאה, בתוספת או כהמשך למחאה ברשתות חברתיות. ההרגשה היא שנמאס מכל מיני דברים שהשלמנו איתם עד עכשיו, שצריך לעשות שינוי ואפילו אפשר. חלק מהמחאות מעניינות וצודקות, חלק לא בדיוק יודעות מה הן רוצות, וחלק באות בשביל האוירה של ההפנינג. לכולם דבר אחד משותף, ההרגשה שצריך לשנות. השאלה אם המחאה תבוא לידי ביטוי גם בתוצאות הבחירות. האם יהיו יותר מפלגות סוציאליסטיות, או שימשיכו למכור לנו תירוצים בטחוניים ונשאר עם המפלגות הקפיטליסטיות ו/או הסקטוריאליות שמתחזות למפלגות עממיות, ואחוזי הצבעה שהולכים ויורדים. בינתיים עד לבחירות הנה מספר הצעות נוספות לדברים שאפשר למחות עליהם. אם מארגנים איזושהי מחאה על סמך אחת מהן נא לא לשכוח לשלוח לי מסר...

אני מוחה שמזגן מרכזי עולה יותר מעשרת אלפים שקל. כיום עם התחממות כדור הארץ מזגן הוא צורך אלמנטרי בכל חדר. המדינה צריכה לעזור לנו לא למות מחום.

ואם כבר קיץ, אני מוחה על כמות המדוזות בים. אי אפשר להיכנס וחבל. הים כל כך יפה ובטוח שגם קריר. יש לארגן תכנית חירום לאומית להצלת מולדתנו מהמדוזות שהפכו לסכנה קיומית יותר מהמשטים לעזה.

אני מוחה על פערי הטמפרטורות בישראל. לא יכול להיות שבירושלים מחמש בערב יהיה נעים ובמישור החוף יהיה יותר מגעיל משעות הערב. המדינה חייבת לסבסד הסעות מהמרכז לירושלים ובסופי שבוע גם אכסניות. נסעתי לירושלים אחר הצהריים אבל כל יום זה יקר ומעייף. בתמורה תושבי המישור יארחו את הירושלמים בחורף, בימים בהם הטמפרטורות יורדות מתחת לארבע מעלות.

אני מוחה על כמות הצעצועים לילדים שמפוזרים בכל הבית. לא מספיק שבערב יושבים בסלון ומרגישים בג'ימבורי, גם צריך בלילה לדרוך על מכונית קטנה, לאבד שיווי משקל וליפול על משהו מצפצף, לאחוז בכיסא רק כדי לגעת בבובה שאומרת - אמא אני אוהבת אותך. בינתיים הקטנה מתעוררת והלך חצי לילה.

אני מוחה שאורזים את הצעצועים האלה יותר גרוע מעציר בטחוני מסוכן. אזיקונים, הדבקות, כיסויי פלסטיק שחותכים את היד וכל מיני לחצנים מסתוריים שנועדו למנוע את בריחת הצעצוע. יצרני הצעצועים חושבים שהצעצועים מסוגלים לברוח?

אני מוחה נגד בנות שהולכות אחרי חצות עם עקבים שמרעישים וכל הרחוב שומע. אי אפשר לסגור חלון כי המדינה לא דאגה למזגן, ואנו נאלצים לשמוע כל זוג עקבים ברחוב. ואם מלווה אותה בחור עם כפכפים זה נשמע כמו מוזיקה אלקטרונית גרועה. הכי גרוע שהם מתחילים לריב באמצע הרחוב. אז אתה צריך לקום לשתות וההמשך כבר מתואר במחאה הקודמת.

אני מוחה נגד פרסומות לאוכל אחרי עשר בלילה. להיות רעב בשעה כזו זה לא בריא ולא דיאטטי. כבר אכלנו מספיק לאותו היום ולא צריך לשכנע אותנו לעוד.

אני מוחה נגד מחירים מטורפים בגני ילדים עד גיל שלוש. של מי הרעיון שעד גיל שלוש הילד לא חייב חינוך? אלו השנים הכי קריטיות בעיצוב האישיות. המדינה לא מממנת מסגרות ומשאירה את התחום פרוץ לחלוטין ויקר מאוד. כדי להחזיק כלכלית צריך להוליד בהפרש של ארבע שנים או שתהיה לך סבתא לא עובדת, בריאה, זמינה ומוכנה לטפל בנכד, או הורים שכבר מתו אבל השאירו לך ירושה גדולה מאוד.

אני מוחה שרוב גני הילדים יוצאים לחופשה של שבועיים לפחות באוגוסט ועדיין לוקחים תשלום מלא על החודש, בטענה שזה חופש שמגיע לעובדים. באותה נשימה הם מכריזים על קייטנה בפרק זמן זה עם אותם עובדים בעלות של אלף שקלים נוספים.

אני מוחה נגד פארקי מים למיניהם שהמעברים בין המתקנים וההמתנה בתור הארוך לעלות על אחד מהם לא מוצלים. מפארק כזה חוזרים בעיקר עם כוויות בכפות הרגליים, שמונים אחוזים מהזמן שבילית בוזבז בתור עם מאות ילדים רעשניים, וחור גדול בכיס. עדיף ללכת לים, אבל שם יש עדיין מדוזות, כי המדינה לא דאגה לסלק אותן.

אני מוחה נגד אנשים שמצלצלים חזק בפעמון הבית, כאילו באו ללכוד מבוקש, בדרך כלל גם לאחר שמונה בערב, ואז מבקשים צדקה למשפחות מרובות ילדים שנזקקות או לחתונת אברך, ונראים כועסים ומופתעים כשאני מסרב. בימי התרמה לארגונים כמו מלחמה בסרטן, נוער בסיכון, חרשים ועיוורים אני תורם בהחלט. הם לא באים בשעות מאוחרות, מבקשים בנימוס, והכי חשוב לא הביאו על עצמם את המצב בו הם נמצאים. יש הלכה לבדוק האם האדם שאתה נותן לו צדקה ראוי לקבלה. 

אני מוחה נגד אלו שדורשים ממני ברחוב להניח תפילין. אם מבקשים בנימוס ואני מסרב בנימוס אז הכל בסדר. כשמתחילים להעיר - מה אתה לא יהודי? אני עונה שמי שמסכן את חייו בשירות צבאי בישראל יותר יהודי ממניח תפילין. לנודניקים מוסיף שרבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי גם היו לוחמים. אם מעירים לי שזה בחינם, אני עונה שאני רגיל לעבוד בשביל לקבל משהו.

אני מוחה נגד אנשים שמנסים לשכנע אותי לעשות משהו בטיעונים של "כולם עושים ככה", ככה זה היום", "מה אתה לא? כל המדינה כבר כן" וכדומה. כולם זה לא טיעון משכנע. צריך משהו יותר רציני.

אני מוחה נגד אנשים שמשתמשים במילת התיאור הראשונה כלפי אדם בעדה שלו. זה גזעני ומגעיל. בדרך כלל זה משמש גם כתירוץ למשהו שלילי שהאדם הזה עשה. כמו כן נגד אלו שמשתמשים בעדה שלהם כדי להצדיק את כשלונם, או התנהגותם.

אני מוחה נגד גיל הפנסיה. קיים סיכוי שעד אז לא אהיה מספיק בריא כדי להנות ממנו. צריך לצאת לפנסיה בגילאים שלושים עד ארבעים. אחר כך שהילדים גדולים וטיילנו מספיק, אפשר לחזור לעבוד.

אני מוחה נגד אלו שמתים בלי להשאיר כתובת. לפחות שיצרו קשר פעם בשנה. בעיקר אם זה הורים, סבים וסבתות. יש לי הרבה מה להתייעץ איתם. צריך להמציא אפליקציה כזו שתאפשר קשר על בסיס קבוע.

אני מוחה שכל אוטובוס עושה סיבוב בכל מקום עד שהוא מגיע ליעד, כמו כלב שחייב לסמן טריטוריה. עד שהוא מגיע כבר יש בחילות, והאדם שהתיישב לידך מתחיל להזיע יותר מדי.

אני מוחה נגד אלו שמדברים בנייד שלהם בקולי קולות במקומות ציבוריים. זה לא מעניין אותנו מי אמר מה למי. יש בשביל זה תכניות ריאליטי. אנחנו רוצים שתישאר דמות אנונימית ושקטה.

אני מוחה נגד אלו ששולחים הודעה בנייד במקום לדבר איתך. מעצבן כשהם מבקשים ממך משהו בהודעה, מעליב לגלות שאתה חלק מרשימת תפוצה בחגים, והכי מעליב זה הודעת "מזל טוב".

ואנחנו...אנחנו נמחה נגד רשומות ארוכות מדי וללא פואנטה ברורה. פשוט בא לי למחות. עם הקוראים הסליחה...

בברכת הצלחת המחאה בעד החזרתו של גלעד שליט במהרה.

האינטרנט הרג את מחאת הרחוב?

מה יש לך בלוג? כתבה לי ידידה מאוד טובה(מקווה שאת קוראת), לאחר שהייתה מהיחדות ששלחתי לה קישור בזהותי. המייל הבא היה משהו בסגנון של אתה כותב מאוד מעניין אבל ציפיתי ליותר נימה אישית ופחות עניינים של כולם. בעצם אתה מחליף פעילות ציבורית אקטיבית כמו שליחת מכתבים לאנשי השפעה, ארגון הפגנות וכל מיני כאלה, בישיבה עם כוס קפה, בבית, וכותב לך בכיף. אחר כך הולך לישון בהרגשה שתרמת למדינה מספיק. אני אכתוב רעיון, אנשים יקראו אם בא להם, ואולי מישהו אחר יעשה עם זה משהו. לי טוב בסלון עם התה והלימון (סיימתי את הקפה)והספרים הישנים. וכמובן האישה והילדים. טוב זה לא היה בדיוק ככה. היו יותר מחמאות ופחות ביקורות, אבל הבנתי והפנמתי את הביקורת מבין שורות המסך.

ולמה נזכרתי? כי הנה באה ומתקרבת בצעדי ענק ובצלצול פעמוני הפרה מחאת הקוטג'. כן הגבינה הישראלית עם הבית. כנראה שידעה הגבינה איפה להשקיע...וכבר היו פראפרזות שונות לקשר בין מחיר הקוטג' ומחיר הבית. ואנשים כמובן לייקקו בהמוניהם. הלייקקו הזה נשמע כמו משהו נכלולי, פעולת אגב מזיקה במעט כמו זריקת מסטיק מחלון מכונית נוסעת. משהו כמו "לייקקו ותהנו". הצליל הזה לא בא לי טוב באוזן. לייקקנו על מחיר הקוטג', על המחיר לבוב דילן(הורידו בסוף?) ועל החזרת גלעד שליט.אפילו רובנו שכחנו שזה עצבן אותנו. האגודלים מצביעים והשיירה עוברת. מחאת המאה ה-21, של החברה השבעה והמפונקת. ממש כיכר תחריר וירטואלית. לחיצה אחת ובעיות העולם נפתרו, כאן ועכשיו.

ובכן האמנם? ואולי להפך? אולי המחאה החברתית נכנסת לסלון ביתנו. אולי בעזרת הרשתות החברתיות והבלוגים אנחנו מפתחים יותר מודעות חברתית לעוולות שונות המופיעות בין תמונות החברים, הפרסומות, הרכיליות והמתכונים. אולי אדם מגלה פתאום שיש אלפים החושבים כמוהו. אולי הרגשת בטחון ושותפות גורל תוביל למעשים. אולי הניכור והאנונימיות ברשת יביאו למהפכות גדולות וחשובות כמו שתהליך העיור הביא לדמוקרטיזציה במאה ה-19. במדינה דמוקרטית כל לייק הוא מצביע פוטנציאלי. במדינה בה העם הוא הריבון כל לייק הוא עוד נזיפה מהבוס בעובדיו- עובדי הציבור ובראשם ראש הממשלה, שריו ומקורביו. אולי מהפכות הרחוב האלימות אינן נחוצות במדינה דמוקרטית וטכנולוגית. במקום להביא 400,000 איש לכיכר מלכי ישראל(ולאחר כמה שנים עוד כמה עשרות אלפים שיהיו עדים להפיכתה לכיכר רבין) נביא שלושה מיליון אגודלים כחולים ונחליף באלגנטיות את השלטון.

ואולי זה מה שגורם לאדישות. הרי רוב המלייקקים לא יצאו להפגין, ובספק אם ילכו להצביע לפי אחוזי ההצבעה היורדים. ואולי זה אחד הגורמים לאדישות. ואולי (כמאמר המשוררת שבקרוב על השטר) לא היו הדברים מעולם. והכל וירטואלי .כל המחאות הללו שלא יצא מהם הרבה. לפחות ככה חושבים מקבלי ההחלטות. אז ארגנו מחאה ועצרנו לחמש דקות. גלעד עדיין בעזה. אלו שמחליטים את הדברים החשובים לא הכי שמים עלינו, מסיבות כאלו ואחרות. כי גם כך לאחר הבחירות הם יהיו שם באזור האמיתי והמחליט.

ואנחנו... אנחנו נישאר וירטואלים. כבר מאוחר ומחר יום מאוד קשה בעבודה. גם ככה בזבזתי רבע שעה לכתוב את כל זה, יכלתי לבדוק עוד מבחן. עדיין לא חופש גדול...לפחות הקדשתי כמה דקות למחאה, זה דרגה מעל אלו שעושים לייק בשנייה.

בברכת בתאבון רב. אם אין קוטג' תוכלו אשל...

מצידם שנאכל דשא- על עז שצורכת דלק

בזמן מסיבת העיתונאים שכינס ראש ממשלתנו להודיע על הקלות במצב הכלכלי (מתי תהיה מסיבה על הקלות במצב הבטחוני?), נזכרתי בסיפור החסידי הידוע על העז. למי שלא מכיר הנה תמצית הדברים: לאיש אחד היה בית קטן מדי למשפחתו הגדולה. בחדר וחצי גרו הוא, אשתו, שני הוריו, חמותו וארבעת ילדיו. פנה האיש אל הרב שייעץ לו איך לשמור על שפיותו. ענה הרב, תכניס לתוך הבית עז. הסוף ידוע... היה יותר צפוף ומסריח כמה ימים, פנה האיש אל הרב בתלונות "מה עשית לי". הרב הצטער ואמר לאיש להוציא את העז. חזר האיש לביתו הדל, הוציא את העז, חיבק בהתרגשות את כולם (אולי אפילו את חמותו) והרגיש רווחה גדולה. הבית נראה פתאום גדול יותר.

זו האסטרטגיה של ראש הממשלה, ולא בפעם הראשונה. לחנוק אותנו בעודף גזירות ומיסים, לתת לנו כמה ימים להתלונן ולצעוק, ואז לגלות "רגישות חברתית" ולהוריד חלק מהגזירות, בתקווה שלא נשים לב שיש כמה שהוא השאיר ושמצבנו עדיין ממש לא משהו. זה עבד לפני כשבע שנים שהיה שר אוצר, עם קיצוץ מטורף בקצבאות ודמי האבטלה ועוד כמה דברים שהספקנו לשכוח, ואז ביטול חלק מהן. גם עכשיו, עליות מטורפות של הדלק בשנתיים האחרונות בעוד המחיר לחבית נפט בעולם אפילו ירד בשנתיים האחרונות, ועלה קצת רק לאחרונה. אז עכשיו ההעלאה האחרונה מבוטלת. באמת תודה. הוציא את העז, אבל את הבית לא הגדיל... חבל שנאלצתי לתדלק ביום שלישי האחרון, אבל הרכב לא נוסע בלי.

ובאמת שניסיתי. תמיד סיפרתי בהערצה על מרד הצרכנים בבריטניה בשעה שהעלו את מחירי הלחם. במשך כשבועיים כל תושבי האי הבריטי לא קנו לחם, ואז נאלצו להוריד את המחירים. אבל בלי דלק? לפני כשלושה שבועות התקלקלה לי המכונית. הייתי כמעט שבוע בלי. כדי להגיע לעבודה, יצאתי  שעה יותר מוקדם, הלכתי עשר דקות בקור ברגל עד לתחנה הקרובה. עליתי על אוטובוס צפוף שעשה עשרות סיבובים עד שאסף את כולם מכל העיר. הלכתי עוד רבע שעה ברגל, עד לעבודה. בדרך חזרה מהעבודה שוב הלכתי רבע שעה עייף אחרי יום עמוס חוויות (הידעתם שמורה נאלץ לעמוד כל היום על הרגליים?), חיכיתי בממוצע כשלושים וחמש דקות עד שהגיע האוטבוס הצפוף ששוב נסע כשעה ועשר דקות, נסיעה שברכב לוקחת עשרים דקות, על מנת להחזיר את כל האנשים למקומותיהם. בדרך חזרה יש בונוס. בגלל שאני לא עולה בתחנה מרכזית כמו בבוקר אלא באמצע המסלול, אני נאלץ לעמוד כשעה באוטובוס נוסע עם תיק גדול על הגב. יורד כבר ליד הגן של הילדה כי אין לי את הזמן לקפוץ הביתה לאכול צהריים. משם בריצה לבית הספר של הגדול. מזל שלפחות בימים אלו לא ירד גשם. יש יום שאני עובד בשני מקומות ושום אוטובוס לא יביא אותי בזמן ממקום למקום (יש לי רווח של חמישים דקות בין שיעור ושיעור, במרחק נסיעה של שלושים וחמש דקות ברכב). בקיצור באמת שאי אפשר בלי רכב. אפשר אולי לחסוך נסיעה או שתיים בחודש, אך לא יותר. בהרבה מקרים רכב הוא חיוני להגיע לעבודה, הוא לא מותרות. בימינו אדם ללא רכב מוגבל ביכולתו להתפרנס, חלק גדול ממקומות העבודה הם פחות נגישים לתחבורה ציבורית, וללא הסעות מאורגנות. בעיקר בערים הבינוניות, שמחוץ לתל אביב, רכב הוא חיוני.

ככל שאני חושב על כך, העז בסיפור בתחילת הרשומה הזו היא לא האגרות הגבוהות על הדלק אלא אנחנו. הממשלות בשנים האחרונות מתנהגות אלינו, אנשי מעמד הביניים, אלו שעובדים בעבודה רגילה, גרים בבית רגיל, משלמים מיסים גבוהים כרגיל, למדו מקצוע אקדמאי רגיל, שירתו בצבא כחיילים לוחמים רגילים, בעלי מספר ילדים רגיל(2-4), כאילו אנחנו העיזים המיותרות במדינה שלנו. כאילו אנחנו מפריעים לאנשי ההון לבנות ולהתעשר על חשבוננו, לקחת לנו את הנוף, את קו הים ואת קו הרקיע.אנחנו מפריעים גם לבחורי הישיבה לחיות על חשבוננו, שם אנחנו לא עז אלא יותר חמור עבודה. כדי לגדל ילד אחד איכותי צריך שני הורים עובדים במשרות מלאות, ואין פתרון כלכלי לילדים עד גיל חמש. כאלפיים שקלים ויותר מוציאה משפחה על גנים פרטיים ומטפלות, אלא אם כן יש סבתא קרובה שמוכנה לטפל בחינם, בריאה ולא עובדת (לרוב אין). גם בתי הספר היסודיים מספקים פתרון חלקי בלבד. שני ההורים לא יכולים להתחיל לעבוד לפני שמונה וחצי כי צריך להביא את הילד לבית הספר ומשם להספיק להגיע לעבודה. צהרונים של העירייה עולים כאלף שקלים לחודש בשביל שלוש שעות יומיות, מורות ברמת בייבי סיטר וארוחת צהריים ברמה בינונית ומטה. ההרגשה היא שאורח החיים הנורמלי של שני הורים עובדים שמגדלים ילדים לא בנוי בשביל המדינה הזו. כאילו אני, אישתי וילדיי הם העז בסיפור הזה, ומנסים להוציא אותנו החוצה, כאילו לא נלחמתי מספר שנים וסיכנתי את חיי למען הבית הדל והאהוב הזה, כאילו אנחנו זרים (ואותם מותר לגרש בכוח?). מקשים עלינולרכוש השכלה גבוהה ומועילה לנו ולמדינה, ואם אנחנו כבר מצליחים לרכוש אותה, לעבוד וללמוד ביחד כי אין לנו הורים עשירים שיממנו לנו את זה,ולבצע שירות מילואים חודש בשנה בזמן הלימודים, אז מפריעים לנו לגדל ילדים עם קצת רווחה כלכלית, למרות שהילדים שלנו, המעמד הבינוני המשכיל, הם אלו שיחזיקו בעתיד את המדינה.

ולסיום מוסר השכל. בני בכיתה א' קיבל לקרוא סיפור קצר על עז שהלכה לגינה וראתה פרח יפה. טעמה העז את הפרח וקראה: "הפרח יפה אך לא טעים!". אחת משאלות ההבנה על הסיפור הייתה "מה תעשה העז למחרת כשתראה את הפרח?" כתב ילדי הקט שהבין כבר בכיתה א' את כללי המשחק במדינה ועייף מהם: "מצדי שתאכל דשא".

בברכת פרנסה טובה, ונחמה שבריאות זה הכי חשוב (דשא זה בריא?), לפחות אנחנו לא מתים, רק מתחלפים...