בגרמניה היאוש יותר נוח?

אבא, באיזה ארץ היית מעדיף לגור, בישראל או גרמניה? זו השאלה שהגיעה היום בצהריים מגילעד, הגאון שלי שעוד מעט בן 9.
קצת רקע לשאלה. חזרתי שלשום ממשלחת חילופי נוער בגרמניה. היה נפלא, תודה שחשבתם, אבל רשמים מהמסע בפעם אחרת, בעצם גם קצת כאן. גילעד ראה את המקומות, ואת הבית שהתארחתי. רצה גם בית כזה גדול.
התארחתי אצל זוג מורים בתיכון. המורה הייתה כבר כאן לפני חצי שנה. נחמדה מאוד, התחברה לכל המשפחה, בעיקר לילדים. עכשיו אנחנו "מחזירים להם" בלשון ישראלית. המשפחה ללא הון קודם, שניהם נולדו במה שהיה מזרח גרמניה הקומוניסטית, אבל עם אינטליגנציה גבוהה. שני ילדים, באמצע שנות השלושים לחייהם. גרים בבית מדהים, שתי קומות ועליית גג, שבעה חדרים וחצר ענקית מלאה במשחקים. זוג מורים בארץ במקרה הטוב יוכל לקנות בשולי המרכז דירת ארבעה חדרים ממוצעת, בבניין מגורים. עם עזרה מההורים.
ההמשך בסופרמרקט. מחירים שרמי לוי יכול לקנא בהם. בעיקר מוצרי בשר וחלב, ומוצרי מזון בסיסיים בחצי מחיר ואפילו פחות. אלו אותם מוצרים מהארץ, אותן חברות - פסטות, יוגורט, דברים פשוטים. רק הירקות בערך באותו מחיר, ויש ירקות כמו עגבניות, אבוקדו או תפוזים שיותר יקרים שם.
מערכת חינוך- גן ענקי, 75 ילדים מחולקים לגילאים. בגן 12 גננות. הגן מגיל 3 חינם. בית ספר נראה כמו של הארי פוטר. שם דווקא השתמשו עדיין בלוח וגיר, אבל חדר מוזיקה מדהים. על החינוך עדיין לא דיברתי, זה כבר נושא לרשומה אחרת. רק אציין שעבודת המורה שם הרבה יותר קלה ורגועה.
הנה מדינה נורמלית. כל אדם יכול, ללא עזרה מהוריו, ללמוד, לעבוד וליהנות מרמת חיים טובה. עוד לא הזכרתי נופים- זה עניין של טעם. פשוט מבחינה כלכלית זוג אקדמאים עובדים, מורים בתיכון, יכולים להרשות לעצמם את כל זה, וגם חופשות שנתיות נחמדות. מעמד ביניים אמיתי של המאה ה-21.
הייתי מעדיף לחיות בישראל כי אני יהודי וזו המדינה שלי. עניתי לגילעד מיד, בלי המחשבות שרשמתי. יש לנו מדינה יהודית אחת וזה המקום שלנו, אליו אנחנו שייכים ואנחנו אוהבים אותו.
תשובה שמספקת את רוב הילדים, אבל גילעד כהרגלו חופר באופן אלגנטי: ואם לא היית יהודי, היית איש מהחלל החיצון שהתחפש לבן אדם רגיל, ויכול להיות מה שהוא רוצה בלי שישימו לב שהוא לא, איפה היית בוחר לגור?
כאן כבר היססתי. בישראל, אמרתי. לגרמניה יש כתם גדול מאוד בהיסטוריה, ולא הייתי רוצה להיות חלק מעם שיש לו כזה כתם, אפילו שעכשיו מאוד נחמדים שם אלינו. אבל בכל זאת נסעת לשם, אמר גילעד. נכון, אבל היהודים לא סולחים, הם פשוט מבינים שהיום בגרמניה הבינו שעשו מעשה נוראי, והאנשים שם היום יעשו הכל כדי שזה לא יחזור שוב. הזכרתי לו גם את המוזיאונים והאנדרטאות שראה בתמונות. אנחנו מבינים שזו גרמניה אחרת אבל הכתם נשאר. אני לא רוצה להיות שייך לעם עם כתם. יש עוד עמים עם כתמים? יש גילעד, אבל לא כתם כזה גדול ואכזרי, של השמדת עם.
ואנחנו? השיחה הסתיימה ואני נשארתי עם מחשבות. לכן רשומה ראשונה בבלוג החדש לא בנושא שתכננתי. בשבוע האחרון החלו כתבות על אנשים משכילים שמטפטפים לאירופה ואמריקה. שר האוצר משתמש בשואה ובאביו כדי לגנות אותם, במקום להבטיח לאלו שנשארו שהוא יעשה הכל כדי שלא ירצו לעזוב. נראה שהמדינה הולכת אחורה בתחומים רבים.  כבר כתבתי על כך ברשומות קודמות. ההתנתקות של נבחרי העם מהציבור רק מתרחבת, והציבור ממשיך לטעות בבחירותיו, כי אין לו אלטרנטיבות טובות יותר. העתיד הכלכלי לא נראה מזהיר, וזה עוד לפני שהזכרתי את השסעים החברתיים, ההרגשה שדור הסלולר איבד ערכים של עבודה קשה, הדמוגרפיה לרעת הציבור שאני שייך אליו, והצל הביטחוני הרחוק והקרוב. זו הארץ שלי, של הילד שלי. אז למה אין לי תשובות יותר ענייניות בשבילו?
בברכת אחרי החגים מוצלחים.

הבית של פיסטוק. על מנהיגות שאיבדה כיוון

נתקלתי בסטטוס של חבר הכנסת אילן גילאון: הבושה היא בת-לוויתה של היכולת להבחין בין טוב לרע. במקום שנעלמת הבושה, נעלמת היכולת להבחין בין טוב לרע, כך לפי ז`אן ז`אק רוסו. אין ספק כי הימים הם בניחוח צרפתי לא מעכשיו, אלא מהתקופה של מרי אנטואנט, שנודעה באמירה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות".

רוב הסיכויים שהמלכה המסכנה לא אמרה את הדברים האלו. ייחוס האימרה למלכה הוא תולדה של מציאות. מציאות בה העם הצרפתי כורע תחת נטל המיסים ואילו בארמון המלך נערכות חגיגות פאר. המיסים רק עולים, משלמים אותם הבורגנים והאיכרים,האנשים העובדים, מקורבי המלך האצילים ,אינם משלמים מיסים אך משתתפים בחגיגות של המלך. לא נעים להשמיץ את המלך, בכל זאת מלך חזק לעם חזק, אבל אפשר להשמיץ את אשתו. וכך צרפתי שנון ועלום שם הדביק למלכה מארי אנטואנט את האימרה הידועה. אימרה שביטאה את תחושות העם כלפי המצב הכלכלי והמנהיגות המתנשאת והמנותקת. מזכיר משהו? מישהו? מישהי?

חשבתי על מספר אימרות דומות שאפשר לייחס למשפחת ראש הממשלה:

אם אין חלב שימיסו גלידת פיסטוק.

אם אין סיגריות שיעשנו סיגר.

אם המס על הסיגריות והאלכוהול יקר אז שיקנו בדיוטי פרי.

אם שכר הדירה יקר אז שיגורו בבית השני שלהם.

אם אין מספיק חדרי שינה אז שישנו במטוס.

אם אין כסף במכולת אז שיקנו בכרטיס אשראי. 

אם המקרר ריק אז שיזמינו סושי בטייק אווי.

אפשר להמשיך עוד ועוד את הרעיון. הצעות יתקבלו בברכה. אם אין לכם כסף לחיבור לאינטרנט כדי לשלוח הצעות נוספות אתם יכולים לשלוח באייפון.

ראש ממשלתנו( כנראה בסיוע נדיב של אשתו, שאותה אף אחד לא בחר) לא יכול לבקש מהעם להשתתף בכיסוי הגרעון , להצטמצם ולהבטיח שיהיה טוב יותר כל עוד הוא אינו משמש דוגמה אישית. לא רק שאינו משמש דוגמה אישית אלא שליחיו השונים בתקשורת חוזרים וטוענים שהסכומים אינם גדולים כל כך יחסית להוצאות של בני הזוג, ובכך רק מדגיש את הניתוק המוחלט בין הוד מעלתו לבין רוב העם. עשרות אלפי שקלים על איפור ובגדים, על ניקיון, על מזון. אפילו ריקי כהן מוציאה פחות. מוטב היה לו היה רוכש בכסף מחשבים לילדים עניים, או משהו בסגנון. ראש הממשלה ורעייתו הם נציגיו העם, הם ראשונים בין שווים, וככאלה הם חייבים לשמש דוגמא אישית. 

רצוי היה אילו שר האוצר שמדבר( את זה הוא יודע לעשות מאוד יפה) על הצורך לקצץ, ועל פוליטיקה חדשה, יזום חוק ובו הוא מגביל את השתתפות המדינה בהוצאות של נבחרי העם, לקבוע באיזה סכום המדינה יכולה להשתתף בהוצאות על משלחות לחו"ל, כמה מלווים ניתן לממן, וכמה פעמים בשנה הם יכולים להצטרף. בנוסף מחייב כל נבחר ציבור לפרסם דוח בתקשורת על הוצאותיו. כפי שהוא בעצמו ויתר על רכב ממשלתי, ונוסע ברכבו. נכון שזו טיפה בים הגרעון, אבל זה מה שנדרש ממנהיג.

הגיוני שנבחרי הציבור צריכים שקופת המדינה תסייע להם בהוצאותיהם הקשורות לניהול המדינה. אבל בצניעות ובאחריות. בעיקר בתקופה המוגדרת בפיהם כקשה. אם ירצה ראש הממשלה לאפשר לו ולמשפחתו חיי יוקרה יואיל לעשות זאת מכיסו הפרטי ולא מכיסי אזרחיו. כך נוהגת מנהיגות אחראית, או לפחות כך נוהגת מנהיגות שרוצה להיבחר שוב.

ואנחנו, חלקנו הגדול בעלי זיכרון קצר. הרי רבע מהעם בחר בו. הרי הסיפורים על חייו הראוותניים של ראש הממשלה אינם חדשים. הוא לא היחיד שעשה זאת. ככה זה בעשור האחרון. גם ברק ואולמרט נהגו כך. דור מנהיגים שאיבד את הערכים של הצניעות ושל אופי המנהיגות הרצוי. גרוע מכך דור מנהיגים שאיבד את הבושה, ואינו מבחין כבר בין טוב ורע. זה דור וזה דורשיו, אלו הבוחרים ואלו הנבחרים. כך מתנהלת מדינתנו. הכל הפוך ומשונה. ההנהגה איבדה כיוון. מצביעה לכיוון אחד אך בעצמה הולכת לכיוון אחר. כמו השעון עם המחוגים שמסתובב ללא כיוון וסדר בשיר הפתיחה של "הבית של פיסטוק" אכן בית מוזר ומצחיק וקטן...

בברכת קיץ צנוע בטמפרטורות ובאחוזי הלחות. אם המדינה לא מממנת לכם גלידה כדי להתקרר, אז תלכו לים. זה בחינם בינתיים.

זמן של מספרים. על גברת כהן ועל הגדרה מעמדית עצמית

כעסתי מאוד על כבוד שר האוצר הבא עלינו לטובה. איך אפשר להיות כזה מנותק. מאיפה הוא הביא 20,000 לחודש. רציתי לכתוב על הניתוק, על זה שאין לחם ויש עוגות (כבר אחרי פסח...) על היהירות לדבר אלינו בפייסבוק, לשחק אותה חבר שלנו (הוא לא עושה לייק לתמונות של הילדים שלי...) במונולג עיתונאי מרשים, לתת לנו להוציא קיטור על הקיר שלו ולשחק אותה מקשיב לעם ממרומי המקלדת. להמציא דמות עם שם נפוץ לגילו ושם משפחה נפוץ בעם היהודי, למקם אותה בחדרה ולא במדינת תל אביב, לעשות הכל בכאילו ,והנה הוא נפל במספרים. 

למרות שזהו רק בלוג אני משתדל לשמור על מעט אתיקה ולכן נכנסתי לסטטוס המושמץ לקרוא שוב. אז ככה, הוא דיבר על הכנסה זוגית, (היה טוב אם היה מציין ברוטו), ועל בני זוג אקדמאים שעשו כנראה מספר החלטות נכונות בחיים. הקשתי בגוגל "שכר ממוצע במשק" המספר הוא 8800 ברוטו. הממוצע כולל גברים ונשים כאחד, תושבי המרכז והפריפריות. חישוב פשוט אומר ש-17,600 זה שכר ממוצע לבני זוג. די קרוב למספר שציין שר האוצר, למרות שעוד  2400 שקלים לחודש היו עוזרים לכולם.

הסתכלתי על התגובות. רובן כעוסות. רובן מתלוננות שאין להם 20000, בקושי חצי מזה, ואם היה אז היה להם יותר טוב. יש תיאורים של משפחות חד-הוריות, של חולים כרוניים, של אנשים טובים שהחיים לא מספיק טובים אליהם והם כועסים על ההוא שהעז להוציא אותם ממעמד הביניים. על ההוא שהבטיח למצוא את הכסף ומצא רק את הכספת ריקה.

יש כאן בעיה של הגדרות. הרי היכן שיש מעמד ביניים יש גם למעלה יותר וגם למטה יותר. טוב היה לשר האוצר אם היה מגדיר מהו מעמד הביניים לפי תפישתו. אנסה לעזור לכבוד שר האוצר. מעמד הביניים אליו הוא התכוון מכיל משפחה ששני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, במקום עבודה קבוע יותר מחמש שנים, אקדמאים ולכן הכנסתם אמורה להיות (לתפישתו, זה לא תמיד ככה) מעל שכר המינימום, שניים עד ארבעה ילדים, ללא מחלות כרוניות הדורשות טיפול יקר או מונעות מהם לעבוד, ללא חובות גדולים שנצברו מסיבות שונות. זהו מעמד הביניים עליו דיבר כבוד שר האוצר. כל השאר, לפי תפישתו, הם כנראה מעמד אחר. 

הכעס של המעמד האחר הזה, הוא על עצם ההגדרה. אף אדם לא רוצה שיגדירו אותו כמעמד שהוא לא מעמד ביניים. גם העשיר מאוד מעדיף להגיד שהוא מעמד ביניים מבוסס. אדם העובד קשה בעבודה מזדמנת בחצי משרה יגיד שהוא מעמד ביניים כי הוא לא עני ויש לו עבודה. (גם אני כועס כשהילד מבקש לקנות משהו ואחרי שאני עונה שאין לנו כסף לכל דבר והוא שואל האם אנחנו עניים) הרי עניים הם אלו שגרים ברחוב. ובא שר האוצר ומודיע לנו בסטטוס מאוד מנוכר מהו מעמד הביניים לפי דעתו, ומשאיר חלק גדול מחוץ להגדרה החמימה והמלטפת של מעמד הביניים. בנוסף הוא מודיע שבכוונתו לתמוך בהם יותר, במה שמשתמע שבאחרים הוא יתמוך פחות, למרות שהצורך של האחרים בתמיכה הוא יותר גדול.

קוראים לזה קפיטליזם. אותה מילה שאלה המתקשים להגדיר את עצמם כמחוץ למעמד הביניים (לפחות שיתפשרו על בינוני- נמוך) כנראה גם מתקשים להבין ולהגדיר. גם לקפיטליזם יש מספר הגדרות. ההגדרות תלויות בהשקפת העולם החברתית- כלכלית של המגדיר ולכן אמנע מלנסות להציג כזו שתהיה אובייקטיבית. אמנע גם מלשפוט האם הוא טוב או לא. אעיר רק כי כמו כל דבר בחיים אין טוב או לא יש מידתיות ואיזון, והויכוח צריך להיות על המידה ולא על ההגדרה.

אלו החושבים שתפקיד המדינה לסייע להם היכן שהם מתקשים, מבלי להיכנס לשאלה האם הם מתקשים באשמתם, באשמת החיים, או מכל סיבה אחרת, לא היו צריכים מראש להצביע לו. להשקפה הטוענת שעל המדינה לסייע למתקשים יש שם שונה והגדרה שונה: "סוציאל- דמוקרטיה". שר האוצר הצהיר לא אחת שהוא אינו כזה. מפלגות אחרות הצהירו שהן כאלו. כך שמי שציפה שהתשובה לשאלה איפה הכסף תהיה:" הנה הוא- קחו" היה צריך בבחירות ללכת יותר שמאלה או לכסות את ראשו ולבחור עדה. שר האוצר לפני הבחירות הבטיח חלוקה אחרת של כספי המיסים, שתיקח גם מהעשירים וגם מהקצבאות השונות שהמדינה נותנת לחלקים באוכלוסייה, ותחזק את מעמד הביניים, אלו שמרבית הכנסתם בנויה על הכנסה קבועה ממוצעת ואינם זקוקים לקצבאות כאלו ואחרות.

הכעס נובע מהפער בין ההגדרה העצמית של הכועסים לבין ההגדרה של שר האוצר החדש. אינני רואה בהצהרתו של שר האוצר שינוי במדיניותו לפני הבחירות. אני רואה יותר פיזור הערפל ותחילת ההגדרה של השקפתו הכלכלית-חברתית. במילים אחרות פיזור החלומות והציפיות וכניסה לזמן של מציאות, לזמן של מספרים. לפי השקפתו המדינה צריכה לחזק את המעמד הבינוני לפי הגדרתו, על מנת שהמדינה תוכל לתפקד בצורה טובה יותר. אלו שאינם נכנסים להגדרה זו צריכים למצוא לעצמם הגדרה אחרת, או לנסות לשנות את מצבם. 

זה מוביל אותי לתיק אחר שלקחה מפלגתו של שר האוצר- תיק החינוך. בתחום זה אני מבין קצת יותר. המטרה החינוכית צריכה להיות תואמת להשקפתו הכלכלית של שר האוצר. הגיע הזמן לעודד את רוב התלמידים להצטיינות. היעד של זכאות לבגרות, שהוצב לפני שני עשורים פגע קשה במערכת החינוך, שנרתמה כולה על מנת לעמוד ביעד זה. כולם רוצים תעודת בגרות, כמו שכולם רוצים להיות מעמד ביניים. כולם גם מרגישים שמערכת החינוך מחויבת לדאוג להם כדי שתהיה להם תעודה כזו, ללא קשר להשקעתם של התלמידים או ליכולותיהם. הגיע הזמן להציב יעדים אחרים, נכונים יותר לחברה. להשקיע במסגרות שונות ולא רק בבתי ספר שמשקיעים אנרגיות בכיתות מוכוונות בגרות לתלמידים שאינם רוצים להתאמץ להשגת התעודה. הגיע הזמן שתפישת "מגיע לי" תעלם ממערכת החינוך ותתחלף בתפישת "אני יכול , אני רוצה, אני אשקיע, אני אצליח" ולתמוך במורים שיפתחו תפישה זו לפי הסדר שציינתי. מורים המסוגלים לפתח תפישת מסוגלות עצמית גבוהה, וערכי עבודה במקום ערכי ציונים. דרך החינוך תבוא גם לטווח ארוך הצלחה כלכלית.

ואנחנו, נדאג לדברים החשובים יותר. החדשות מדרום מבשרות שיש סבירות שנחזור לממ"דים. קשישים מוכים ברחובות בידי אנשים שהגדרת מעמדם לא מעניינת אבל הגדרתם כבני אדם היא נמוכה בדרגת ביוב, וכמובן הקיץ המאיים לבוא ולייבש אותנו לדעת. והעיקר כמובן הבריאות, שנהיה תמיד בצד שיכול לתת ,כי כפי הנראה לפי שר האוצר, אם נצטרך אז המדינה לא מתכוונת לעזור לנו הרבה. ובינתיים להנות מזה שלמדנו טוב, הצלחנו למצוא עבודות טובות, להצליח ולהתקדם בהן, לא נכנסנו להרפתקאות כלכליות ומצבנו בינוני מינוס. אנחנו שואפים להיות מעמד ביניים טוב. בתור בני זוג אקדמאים, עובדים קשה, משלמים מיסים וכמובן לאחר שירות צבאי. מקווים ששר האוצר ידאג להורדת יוקר המחיה של מעמד הביניים, ולצירוף עובדי עמוד השדרה החברתי- שוטרים, מורים, עובדים סוציאליים ועובדי רפואה, לתוך מעמד הביניים לפי תפישתו, ולא רק להתקרב לשוליו במשכורת. כך, שהחברה לא תהיה רק מרוצה אלא גם בריאה נפשית. שר האוצר הבטיח לדאוג לנו כל עוד אנחנו כאלה. אצלנו הכל גן עדן, כדברי שר החוץ שסטטוסו אינו ברור. אצלנו "מה טוב ומה נעים"

בברכת פרנסה טובה ובריאות. וגם האזנה נעימה...

להיכנס בקיר? על התלבטויות לגבי הצבעה ליאיר לפיד.

היום נשברתי ונכנסתי לדף הפייסבוק של יאיר לפיד. אני לא אוהב פייסבוקים של פוליטיקאים. לי תמיד נדמה שיושב מאחורי הפרופיל איזה יחצ"ן בעל תואר בתקשורת ולשון גדולה המכוונת לאחוריים הנכונים, שמקבל כסף כדי להוציא את הקליינט שלו הכי אישי לבוחר. קשה לי לראות את ראש ממשלתנו חוזר מיום עבודה, מתיישב מול המחשב וקורא מה שלום כוווווווווולם. כל החברים הוירטואליים שלו. יותר הגיוני שהוא חוזר מאוחר אחרי יום עמוס ונכנס בשקט למיטה כדי לא להעיר את שרה. זה נראה לי קצת מוזר שיום לאחר הפטירה של אביו(תנחומים, שנגיע כולם לגיל הזה בבריאות ואושר) הוא מעלה תמונה שלו ושל אביו, תמונה ביתית כזו שגורמת לנו להרגיש ממש חברים קרובים שלו. לא הגיוני שבין כל הכאב האישי והמבקרים אפשר למצוא זמן לסרוק תמונה משנות השבעים ולהעלות. זה בטוח אחד מיועצי התקשורת, ההוא שמבין באינטרנט. לא שזה רע שיש יועץ כזה, זה פשוט לא אמין. אבל הילד שלי חבר של ראש הממשלה בפייסבוק (הוא גאה בזה שראש הממשלה חבר שלו) והוא הראה לי את התמונה.

אבל משהו בנאום המוקרא היטב של יאיר לפיד שכנע אותי. הוא טען שכל הציניקנים מובילים לקיפאון, ורק אלו שחולמים קמים ומובילים שינוי חיובי. נזכרתי בכל הציניקנים ההיסטוריים שזלזלו בהרצל. בכל אותם אנשים שהעדיפו את המוכר האירופאי(שרצח אותם בשנים הבאות) מול הזר בפלשתינה. ובאמת אם נרצה אין זו אגדה. אולי יום אחד תחלואי החברה הישראלית ישתנו. אבל רגע, אמר לי האגו,הרי כבר הצעתי למר לפיד להיכנס לאחת הרשומות שלי. במקרה הרע הוא לא נכנס במקרה הטוב נכנס ולא הגיב, אז למה שאכנס לקיר שלו?

אבל היום נשברתי. אדם עוזב משרה נוחה , חיק קונצנזוס נוח, והולך לריב עם פוליטיקאים. אולי הוא באמת רוצה לשנות משהו, ולא רק את גודל האגו שלו? הוא גם מורה בהתנדבות בתיכון לא קל ביפו, ואני יודע כמה זו עבודה קשה(מעניין אם גם בשיעור שלו יש בעיות משמעת) אולי באמת אני ציני ולא פתוח לשינויים. הרי יש כל כך הרבה מפלגות שפונות אליי, מעמד ביניים, וזאת בניגוד לשנים קודמות שפנו אליי כאל חייל פוטנציאלי, כל כך הרבה מפלגות  המנסות לתפוס את הקטר ברכבת המחאה החברתית או רכבת הגיוס השווה, או שניהם, עד שאיני מצליח להבין מה ההבדלים בין כולן ומה הן מציעות. לא יזיק לשמוע עוד אחת כזו.

בעצם הבחירה של מעמד הביניים הלא דתי והשפוי(לכן ליברמן הוא לא אופציה, נפל על סעיף מצביע שפוי, ראו רשומות קודמות שלי בנושא)היא בין ימין שזז קצת שמאלה, לימין שזז קצת יותר שמאלה, לבין שמאל שהזיז הרבה את התחום המדיני אבל נשאר שמאל חברתי, ושמאל שלא זז נוכח המציאות המדינית- בטחונית וחבל. אם הבחירה בין אלו שזזים ומזיזים למה לא לבחון מישהו שנחת באותו האזור? סך הכל אני מסכים עם חלק גדול מרעיונותיו. מה מפריע לי?

כמה דברים. ראשית אותנטיות ייצוגית. לגור בתל אביב רוב חייך, לאבא שהוא עיתונאי מצליח ואמא סופרת זה אולי מאגר גנטי משובח אבל לא מעמד ביניים חברתי כלכלי. זו אליטה, לטוב ולרע. לא רואה את יאיר לפיד מתלבט האם לקנות דירת ארבעה חדרים בקרית גת או שלושה באשדוד(קרוב יותר למרכז אין מה לדבר) כי זה מה שהתקציב מאפשר לו, במימון 70% של משכנתא רצחנית. אמנם הוא כותב יפה על מחאה חברתית ומעמד בינוני, אבל לדעת לתאר זה לא ערובה להבנה אמיתית. שנית מפריעים לי החברים שלו, כל מיני אולמרטים כאלו שהוא עכשיו מחביא אותם מאחורי אוהל המחאה או רחבת הבקו"ם. לא בטוח שהתשובה לאיפה הכסף תהיה הנה הוא קחו אזרחים יקרים שלי, ולא הנה הוא אצל החברים שלי שמימנו את הקמפיין ואני חייב להם טובה. שלישית הוא מקורב ליותר מדי עיתונאים משפיעים, ולי תמיד יש פחד מכוחה של התקשורת בעיצוב דעת קהל. קשה לראות איך אותם אנשים שהוא עבד איתם מעבירים עליו ביקורת או מגלים כשלים בהתנהלותו בתפקיד ציבורי כלשהו. אם היה עיתונאי שרב עם כולם, עם דעות מגובשות, ולא מנחה שמייצג אובייקטיביות בשומר המסך של המדינה, או כותב טור מאוד קונצנזסואלי בעיתון של המדינה, אז היה לי אולי קל יותר. 

ואולי זה מה שאנחנו צריכים. מישהו שיזכיר לנו כמה אנחנו יכולים להיות טובים אם נפסיק להתלונן ונתחיל לעבוד. מישהו שלא מנסה לעשות עלינו סיבוב ומתייחס לפוליטיקה כאל שליחות ולא כאל מקצוע.אולי אני ציני קפוא והוא סוג של חולם ציוני חדש שבא לייבש את הביצות הרקובות בפוליטיקה. לסיכום נכנסתי לקיר של יאיר לפיד ולא יצאתי עם תשובה לגבי הצבעה עתידית. יש לנו ארבעה חודשים לחשוב על זה. לא , לא נרשמתי כחבר וירטואלי או מפלגתי. לא מכיר אותו אישית ולא מעוניין להיות חבר של יועץ תקשורת. אם יאיר לפיד רוצה להיות חבר תיבת המסרים פתוחה, אפשר לקבוע ולדבר(אני אוכל לעזור לו במערכי שיעור באזרחות). לכנסת אבחר מנהיג ולא חבר. אבחר דעות ולא תדמיות(ליברמן חזק? איפה ראיתם זאת במעשים? אנחנו בכלל רוצים מנהיג חזק? ) והכי חשוב אבחר. מי שלא בוחר מחזק את אלו שכן. ולפי איך שראיתי את הרוב בחוץ אני יותר סומך על עצמי.

ואנחנו, לפחות לא יהיה לנו משעמם בקיץ הזה. עדיף לקרוא על הבחירות בכנסת ולא על הבחירות באחת מתכניות הריאליטי. אולי כדי להעלות אחוזי הצבעה נאחד בין גמר תכנית כזו לבין הבחירות. מצד שני בהתחשב ברמת האינטליגנציה של רוב צופי הריאליטי(לא מכליל ,יש גם גאונים עם שריטה) אולי עדיף שלא.

בברכת קיץ רגוע. שהדברים היחידים בחדשות יהיו הבחירות, הריאליטי ואיזו מדליה אולימפית.

מכתב התנצלות לכבוד שר החוץ. לא אצא יותר למסעדה.

כן , עוד פעם שר החוץ מנפק תובנות מדהימות על המצב בארצנו הקטנטונת. אחרי שהציע להעיף ערבים, לפתוח במלחמה עם כל דבר שזז, להצהיר נאמנות או לשלול אזרחות, להחרים את המתנגדים להתנחלויות ,לחקור את ארגוני השמאל, לקרוא למעמד הביניים עשירים, וסליחה אם שכחתי משהו, בטוח שכחתי...היום הוא מציע לנו לא לאכול במסעדות בנווה צדק. מקסימום בפלאפל ליד. כדי לא להפריע לכבודו שמארח (כנראה על חשבוננו) מישהו מחו"ל. למי שעוד לא הספיק לכעוס: לקרוא ולכעוס כאן.

כבוד שר החוץ. השקעתי את מיטב זמני בלימודים בבית ספר. שירתתי ביחידה קרבית בצבא למרות שלא תמיד הסכמתי עם המשימות. למדתי מקצוע חשוב על חשבון הזמן והכסף שחסכתי בעבודות דחק שונות לא על מנת שלא אוכל להרשות לעצמי לצאת למסעדה פעם בשבועיים. או כפי שניסח זאת מאיר אריאל - למדתי מקצוע מועיל ונחוץ כדי שלא אהיה דחוק ולחוץ. אם הייתי רוצה להיות שייך למעמד עני שלא יכול להרשות לעצמו לצאת למסעדה לפעמים, לסרט, לסופשבוע בארץ או דירת שלושה חדרים (לא בתל אביב חס וחלילה, שם זה רק לעשירים באמת), לא הייתי מתאמץ. סליחה שהתאמצתי כל חיי כדי לחיות קצת יותר טוב. זה לא יקרה יותר.

כבוד שר החוץ, הרי הצעת חוק המשלבת את כל רעיונותיך ביחד. מסעדות ממוזגות בישיבה יוגבלו רק לאנשים שהם חברי מפלגות הקואליציה, או כאלו שקיבלו אישור מיוחד מכבודו. כל הרוצה לחגוג מאורע משפחתי כלשהו יכול להגיש בקשה מראש. אם הוא לא שמאלני אולי הוא יקבל אישורים התקפים לחמש שנים ליום נישואין,ימי הולדת לילדים (בתנאי שגם הם הצהירו נאמנות למדינה), וישב באגף נפרד המיועד לכך.

ההתבטאות מראה את יחסו של שר החוץ לרוב העם. אנחנו מפריעים לכבודו. אנחנו כמו פרה שבועטת בחלבן שמנסה לחלוב אותה. לתפיסתו, העם צריך להיות נאמן למנהיגיו, צייתן, לא בעל דעות הנוגדות את השלטון, כולם צריכים לעבוד למען השלטון ולא להילחם בו. העם הפשוט לא יכול לצאת לבילויים. בילוי במסעדה זה מותרות לחברי השלטון בלבד. כבוד שר החוץ, זה אולי מתאים לזמן והמקום בו נולדת, לא למאה ה-21, לא במדינה דמוקרטית.

כבוד שר החוץ. המעמד הבינוני רוצה להיות מעמד בינוני. אנחנו לא עניים. יש לנו כסף לאכול ואני לא מתבייש בכך. זהו כסף שהרווחנו ביושר, בעבודה קשה ובכישורים שיש לי ולאשתי. לא גנבתי ולא העלמתי מיסים. המעמד הבינוני הוא לא בטלן ולא גנב. הוא מעמד עובד. אם היית רואה מובטלים במסעדות, אז הייתי מבין קצת יותר את הביקורת. המחאה היא לא של אלה שאין להם. המחאה היא של אלה שעובדים הרבה ומקבלים בתמורה קצת מאוד. קצת שלא הולם את כישוריהם, תרומתם למדינה, השכלתם והשקעתם. לנו אין ארוחות עם קבלות, חדר במלון סמוך למקום עבודתנו בחינם, רכב ודלקן חינם ושאר הטבות. אנחנו גם לא דורשים. אנחנו רוצים לשלם עליהם, אבל לשלם מחיר הוגן. 

אם הייתי רוצה להיות עני הייתי הולך ללמוד בישיבה, בוחר לא לשרת בצבא ולא לעבוד באופן סדיר, ומקבל קצבה מהמדינה על כל ילד. זוהי בחירה חוקית שהמדינה מאפשרת לי. אני , כמו רוב המעמד הבינוני, בחרתי בדרך שתועיל גם לי וגם למדינה. מחיר הדיור הממוצע הוא כמחצית מהמשכורת הממוצעת. מחיר גן עד גיל שלוש הוא כשליש מהמשכורת הממוצעת. אתה מעסיק במשרדך איזה חשב שיעשה את החשבון? אדם משכיל ועובד צריך לחיות קצת יותר טוב. אם לא - מדוע שיתאמץ? מדוע שילמד וישקיע? ואז מי יממן את המשכורת שלך? את הארוחות שלך במסעדות? את הטיסות? מי יעשה מילואים? ישמור לך אישית על הבית? אולי עכשיו מובנת לך גודל הסכנה?

כבוד שר החוץ. למזלך, אנחנו אוהבים את המדינה הזו, ולכן נשארים בה. זאת למרות דעתך שאנחנו לא נאמנים למדינה וכאן רק בשביל הסושי והנרגילות. אין לנו ארץ אחרת. אתה לא יכול להחליף אותנו. המדינה היא העם, לצערך נתקעת כאן עם קבוצה של מעמד ביניים שרוצה לעבוד קשה ולחיות טוב. להעניק גם לילדינו אפשרות לחיות טוב. זו דרישה לגיטימית לאדם שעובד קשה. אנחנו עובדים קשה גם למען עצמנו ולא רק למען כבוד השרים ואורחיהם הנכבדים מחו"ל. ככה זה מעמד הביניים. בגלל שזוהי דמוקרטיה תצטרך להשלים עם המצב, כי דמוקרטיה זה שלטון העם ולא שלטון כבודו וחבריו.

ופניה אחרונה לשני הגורמים שאחראים על כבוד שר החוץ. ראשית כבוד ראש הממשלה. אולי תפטר את  כבוד שר החוץ. אנחנו נסתדר בלעדיו. אם פחדת לפטר אותו בשל ההתבטאויות האנטי דמוקרטית, שלא יגידו חס וחלילה שאתה שמאלני, אז כעת אתה יכול לפטר אותו על רקע אי-התאמה לסופרטנקר שלך. יועצי התקשורת שלך גם יוכלו להסביר לך שאתה גם יכול להרוויח מזה כוח פוליטי. זה יעזור לך בבחירות. ראש ממשלה שהוא גם חזק (מועמד למדליה אולימפית) וגם חברתי, שמתנגד לאלו שאינם חברתיים( וחברותיים). זה טוב לתדמית.

שנית לכל הבוחרים. זה אנחנו. אלו שבחרו בו אמורים לראות כעת את פרצופו האמיתי. הוא לא סופר את העם, הוא סופר מזומנים. הוא אוהב את העם נאמן, משל היינו כלב שמסתפק בבונזו מתחת לשולחן שבו הוא אוכל. אם בחרתם בו אז תדאגו לא לבחור בו שוב, ולהסביר זאת לחלק מהעולים הנאיביים שהצביעו לו (למזלנו רוב העולים לא נאיביים ולא הצביעו לו) .שחשבו שהוא יפתור את הבעיות הקשות שלהם. שפחות חשופים לתקשורת בעברית (ההפגנות היו שקטות מאוד בערוץ 9 , כמו שהוצנעו ב"ישראל היום" של ביבי). ולכל אלו שלא הלכו להצביע, שימו לכם מגנט על המקרר (רק תקוו שאין שם אנטריקוט, מעמד הביניים אוכל רק עוף ורק לשבת. אם כבוד שר החוץ ייגלה, הוא יחרים את האנטריקוט ואולי גם את המקרר...) סמנו את כל הפוליטיקאים שיצאו נגד מחאת המעמד הבינוני. עוד כשנתיים נגמר להם החוזה. עזרו לאזרחי המדינה לדאוג שהוא לא יחודש.

גילוי נאות. הכותב יצא בסופ"ש האחרון עם אשתו ושני ילדיו לארוחת בוקר במסעדה ללא סיבה מוצדקת. החשבון - 140 ש"ח לא כולל שירות. באמת השתדלנו לא להגזים. לא הסתכלתי אם המנה יוצרה בהתנחלות, פשוט הזמנתי. אני מתנצל, זה לא יקרה שוב בקרוב... בנוסף הצהרת הנאמנות של בני בן השש כנראה אבדה בדואר. נמנעתי לשלוח אותה במייל כדי שלא תכעס שיש לי חיבור לאינטרנט. עם שר החוץ הסליחה.

בברכת פרידה של שר החוץ מתפקידו. שב בבית, כבוד השר. תן למוחך הקודח לנוח. את הקופה שלך כבר עשית. נשלח לך פנסיה ואפילו קופון לאחת ממסעדות היוקרה הסמוכות למקום מגוריך.

למי יש צרות של עשירים?

כבוד שר החוץ אמר בהקשר למחאות האחרונות שיש לנו צרות של עשירים. אמירה כזו מנותקת מהעם מזמן לא שמעתי. נדמה ששר החוץ לוקח יותר מדי כמובן מאליו את קהל המצביעים שלו. למיטב הבנתי רוב מצביעיו לא שייכים לעשירים. מי שהצביע לו הוא המעמד הבינוני והנמוך בעיקר. לפי מיטב הבנתי מצביעיו מתחלקים לעולים, שחלקם עדיין מצביע באופן סקטוריאלי (וחלקם ממש לא), וצעירים שמיואשים ומתוסכלים מהמצב הבטחוני. אותם צעירים בעלי תפיסה כוחנית ולאומנית ,המחפשים מנהיג חזק (שיחפשו בערוצי הספורט מתי יש תחרות בהרמת משקולות). משום מה שר החוץ נתפס ככזה.

פתאום שומעים אותו גם בתחום החברתי, ולא רק בהצעות חוק על גבול הפאשיזם, או במדורי הפלילים. גם כאן באה לידי ביטוי אותה תפיסה לאומית קיצונית, שלא סופרת את האזרח, אלא את המדינה, ומתייחסת לאזרח כאל כלי לשירותה של המדינה. כבוד שר החוץ, במדינה דמוקרטית זה הפוך. המדינה קיימת למען האזרחים. אתה עובד של האזרח והאזרח הוא לא עבד שלך. גם בתחום החברתי מראה שר החוץ שהוא לא מבין את כללי המשחק הדמוקרטיים ולא פלא שהצעות החוק שלו, שמבצעות דה לגיטמציה לכל מי שנמצא שמאלה מהעמדה הימנית הקיצונית שלו, מתאימות לתפיסה זו.

המשפט הזה הזכיר לי את האמירה של מארי אנטואנט (אמירה שיוחסה שלא בצדק למלכה, אבל גם שם הייתה תקשורת שמאלנית עויינת...) על הלחם והעוגות. לטובת שר החוץ ולטובת הקוראים כמה הבדלים בין צרות של עשירים לבין צרות של מעמד ביניים:

צרה של עשירים זה להגיע לתפקיד ציבורי ולנצל אותו לעסקים פרטיים. צרה של מעמד ביניים הוא לעבוד בתפקיד ציבורי, שהשקעת מזמנך, כישוריך, כספך כדי לרכוש הכשרה לכך, לעבוד קשה ולהרגיש כיצד יוקר המחיה עולה והמשכורת הבינונית שלך נשארת במקום.

צרה של עשירים זה לקבל רכב מהמדינה ולא לדעת כמה עולה ליטר דלק. צרה של מעמד ביניים היא לחשוב לפני כל נסיעה האם היא הכרחית. לחשוב האם עדיף להידחק שעה וחצי בתחבורה ציבורית, בכל מזג אויר, ולהגיע כמו סמרטוט לתחילת יום עבודה, או לנסוע ברכב עשרים דקות, למרות מחיר הדלק.

צרה של עשירים זה לא לדעת מה מחירי הלחם, החלב והגבינות, ולא לשים לב שהם עלו ביותר משליש בשנתיים האחרונות. לא לחשוב מה לשים לילד בכריך לבית הספר מבחינה כלכלית, סוג לחם ותכולת הכריך. צרה של מעמד ביניים היא לחשב באיזה סופר כדאי לקנות מה, להאזין לחברים שמספרים על מבצע כלשהו. לקנות כמויות של מוצרים שלא מתקלקלים כי הם במבצע ואי אפשר לדעת מתי נוכל להשיג אותם שוב במחיר כזה. 

צרה של עשירים היא לא לתכנן משפחה לפי גודל הדירה. יש בית מספיק גדול ומקסימום אפשר לעבור דירה אם יהיו עוד ילדים. צרה של מעמד ביניים היא לגור בדירת שלושה חדרים ולחשוב שבשביל ילד שלישי צריך להחליף דירה, אבל ההפרש עומד כיום על חצי מיליון, אז אולי נצטופף או נוותר...

צרה של עשירים היא לא לדעת כמה עולה חבילת טיטולים או תחליף מזון לתינוקות. גם ככה צי המטפלות מחליף לילדים ודואג להם. צרה של מעמד ביניים היא לרוץ לכל מקום בו יש מבצע למוצרים אלו כאילו מחלקים שם דירות בחינם. לידיעה כללית מחיר מוצרים אלו עומד על כשישים שקלים כל אחד, והוא הכרחי לגידול תינוק עד לגיל שלוש. האריזה מספיקה לשבוע לתינוק, המחיר מצטרף לשיקול הרחבת המשפחה.

צרה של עשירים היא לטוס בלי חשבון במחלקת עסקים לנסיעות עסקים פרטיות במזרח אירופה על חשבון המדינה, כלומר על חשבון מעמד הביניים. צרה של מעמד ביניים היא לטוס פעם בכמה שנים אם בכלל ליעד קרוב, לזמן קצר. ואגב, היעד הכי זול ירד מהפרק גם הודות לתפקוד המזהיר של שר חוץ.

צרה של עשירים היא להחקר במשטרה על העלמת סכומים מטורפים שמעמד הביניים לא ירוויח כל חייו, ועדיין להמשיך לכהן בתפקידים שמאפשרים להמשיך ולעמוד בראש תקציבי ציבור גדולים. צרה של מעמד הביניים היא לקבל דו"ח חנייה או טסט שנתי לרכב ולהתחיל לתכנן את התקציב המשפחתי השנתי בהתאם להוצאה זו.  

צרה של עשירים היא לגור בפריפריה (או בשטחים הכבושים, עניין של השקפה), ולנסוע כל יום לעבודה בשיירת מכוניות עם סירנות, נגד הפקקים. מקסימום אפשר לישון במלון פאר על חשבון הציבור. צרה של מעמד ביניים היא לחשב האם כדאי להתרחק גאוגרפית ממקום העבודה שלך, לדירה קצת יותר זולה, ולהסתכן בזה שאם תצטרך לחפש עבודה תהיה חייב להסתיר את מקום מגוריך בראיון כי לא יקבלו אותך. בנוסף לעמוד בפקקים של שעות בכל יום בדרכך לעבודה או מהעבודה.

צרה של עשירים היא לחשב דרכים איך להעלים ממס הכנסה את כל מה שהרווחת, כמו לרשום חברות קש על שם הילדים. צרה של מעמד ביניים היא לחשב איך להעלים את כל מה שהוצאת כדי לתת תנאי מחיה נאותים לך ולמשפחתך, כלומר איך להעלים את המינוס בבנק.

צרה של עשירים היא איך להיפטר מכל הנודניקים שמתלוננים ובוכים שאין להם מספיק כסף כדי לחיות, למרות שהם עובדים ומשכילים. צרה של מעמד הביניים היא אותם אנשים שיושבים בממשלה מנופחת משרים, מבזבזים תקציבי עתק על חשבון המיסים שרק עולים, לא מצליחים להועיל לציבור, ומתייחסים אליו כמו אל כלב רעב, שאם נזרוק לו עצם הוא ישתוק. ממשלה של עשירים ששכחה את תפקידה - שליחי ציבור, ורואה בפוליטיקה מקצוע משתלם.

ואנחנו, אנחנו נחכה לבחירות, שם שוב העם יאמר את דברו, ונישאר עם אותם אנשים. הרי בספטמבר מגיע בלגן בטחוני, ואנשים יעברו מאוהלי המחאה לאוהלי המילואים, כי זה באמת יותר קריטי. בלי בטחון לא נוכל בכלל למחות על משהו. אחר כך נמתין לשקט. לשגרה של עבודה ובית. כי במציאות של מצוקה בטחונית אתה רק רוצה לחזור לבית היקר שלך, ולחבק את הילדים היקרים שלך. ואחר כך כל אחד ימשיך בצרותיו, השרים בצרותיהם, ואנחנו בצרותינו.

בברכת המשך צרות של מעמד ביניים... לפחות אנחנו ישנים עם מצפון שקט בלילה...

מצידם שנאכל דשא- על עז שצורכת דלק

בזמן מסיבת העיתונאים שכינס ראש ממשלתנו להודיע על הקלות במצב הכלכלי (מתי תהיה מסיבה על הקלות במצב הבטחוני?), נזכרתי בסיפור החסידי הידוע על העז. למי שלא מכיר הנה תמצית הדברים: לאיש אחד היה בית קטן מדי למשפחתו הגדולה. בחדר וחצי גרו הוא, אשתו, שני הוריו, חמותו וארבעת ילדיו. פנה האיש אל הרב שייעץ לו איך לשמור על שפיותו. ענה הרב, תכניס לתוך הבית עז. הסוף ידוע... היה יותר צפוף ומסריח כמה ימים, פנה האיש אל הרב בתלונות "מה עשית לי". הרב הצטער ואמר לאיש להוציא את העז. חזר האיש לביתו הדל, הוציא את העז, חיבק בהתרגשות את כולם (אולי אפילו את חמותו) והרגיש רווחה גדולה. הבית נראה פתאום גדול יותר.

זו האסטרטגיה של ראש הממשלה, ולא בפעם הראשונה. לחנוק אותנו בעודף גזירות ומיסים, לתת לנו כמה ימים להתלונן ולצעוק, ואז לגלות "רגישות חברתית" ולהוריד חלק מהגזירות, בתקווה שלא נשים לב שיש כמה שהוא השאיר ושמצבנו עדיין ממש לא משהו. זה עבד לפני כשבע שנים שהיה שר אוצר, עם קיצוץ מטורף בקצבאות ודמי האבטלה ועוד כמה דברים שהספקנו לשכוח, ואז ביטול חלק מהן. גם עכשיו, עליות מטורפות של הדלק בשנתיים האחרונות בעוד המחיר לחבית נפט בעולם אפילו ירד בשנתיים האחרונות, ועלה קצת רק לאחרונה. אז עכשיו ההעלאה האחרונה מבוטלת. באמת תודה. הוציא את העז, אבל את הבית לא הגדיל... חבל שנאלצתי לתדלק ביום שלישי האחרון, אבל הרכב לא נוסע בלי.

ובאמת שניסיתי. תמיד סיפרתי בהערצה על מרד הצרכנים בבריטניה בשעה שהעלו את מחירי הלחם. במשך כשבועיים כל תושבי האי הבריטי לא קנו לחם, ואז נאלצו להוריד את המחירים. אבל בלי דלק? לפני כשלושה שבועות התקלקלה לי המכונית. הייתי כמעט שבוע בלי. כדי להגיע לעבודה, יצאתי  שעה יותר מוקדם, הלכתי עשר דקות בקור ברגל עד לתחנה הקרובה. עליתי על אוטובוס צפוף שעשה עשרות סיבובים עד שאסף את כולם מכל העיר. הלכתי עוד רבע שעה ברגל, עד לעבודה. בדרך חזרה מהעבודה שוב הלכתי רבע שעה עייף אחרי יום עמוס חוויות (הידעתם שמורה נאלץ לעמוד כל היום על הרגליים?), חיכיתי בממוצע כשלושים וחמש דקות עד שהגיע האוטבוס הצפוף ששוב נסע כשעה ועשר דקות, נסיעה שברכב לוקחת עשרים דקות, על מנת להחזיר את כל האנשים למקומותיהם. בדרך חזרה יש בונוס. בגלל שאני לא עולה בתחנה מרכזית כמו בבוקר אלא באמצע המסלול, אני נאלץ לעמוד כשעה באוטובוס נוסע עם תיק גדול על הגב. יורד כבר ליד הגן של הילדה כי אין לי את הזמן לקפוץ הביתה לאכול צהריים. משם בריצה לבית הספר של הגדול. מזל שלפחות בימים אלו לא ירד גשם. יש יום שאני עובד בשני מקומות ושום אוטובוס לא יביא אותי בזמן ממקום למקום (יש לי רווח של חמישים דקות בין שיעור ושיעור, במרחק נסיעה של שלושים וחמש דקות ברכב). בקיצור באמת שאי אפשר בלי רכב. אפשר אולי לחסוך נסיעה או שתיים בחודש, אך לא יותר. בהרבה מקרים רכב הוא חיוני להגיע לעבודה, הוא לא מותרות. בימינו אדם ללא רכב מוגבל ביכולתו להתפרנס, חלק גדול ממקומות העבודה הם פחות נגישים לתחבורה ציבורית, וללא הסעות מאורגנות. בעיקר בערים הבינוניות, שמחוץ לתל אביב, רכב הוא חיוני.

ככל שאני חושב על כך, העז בסיפור בתחילת הרשומה הזו היא לא האגרות הגבוהות על הדלק אלא אנחנו. הממשלות בשנים האחרונות מתנהגות אלינו, אנשי מעמד הביניים, אלו שעובדים בעבודה רגילה, גרים בבית רגיל, משלמים מיסים גבוהים כרגיל, למדו מקצוע אקדמאי רגיל, שירתו בצבא כחיילים לוחמים רגילים, בעלי מספר ילדים רגיל(2-4), כאילו אנחנו העיזים המיותרות במדינה שלנו. כאילו אנחנו מפריעים לאנשי ההון לבנות ולהתעשר על חשבוננו, לקחת לנו את הנוף, את קו הים ואת קו הרקיע.אנחנו מפריעים גם לבחורי הישיבה לחיות על חשבוננו, שם אנחנו לא עז אלא יותר חמור עבודה. כדי לגדל ילד אחד איכותי צריך שני הורים עובדים במשרות מלאות, ואין פתרון כלכלי לילדים עד גיל חמש. כאלפיים שקלים ויותר מוציאה משפחה על גנים פרטיים ומטפלות, אלא אם כן יש סבתא קרובה שמוכנה לטפל בחינם, בריאה ולא עובדת (לרוב אין). גם בתי הספר היסודיים מספקים פתרון חלקי בלבד. שני ההורים לא יכולים להתחיל לעבוד לפני שמונה וחצי כי צריך להביא את הילד לבית הספר ומשם להספיק להגיע לעבודה. צהרונים של העירייה עולים כאלף שקלים לחודש בשביל שלוש שעות יומיות, מורות ברמת בייבי סיטר וארוחת צהריים ברמה בינונית ומטה. ההרגשה היא שאורח החיים הנורמלי של שני הורים עובדים שמגדלים ילדים לא בנוי בשביל המדינה הזו. כאילו אני, אישתי וילדיי הם העז בסיפור הזה, ומנסים להוציא אותנו החוצה, כאילו לא נלחמתי מספר שנים וסיכנתי את חיי למען הבית הדל והאהוב הזה, כאילו אנחנו זרים (ואותם מותר לגרש בכוח?). מקשים עלינולרכוש השכלה גבוהה ומועילה לנו ולמדינה, ואם אנחנו כבר מצליחים לרכוש אותה, לעבוד וללמוד ביחד כי אין לנו הורים עשירים שיממנו לנו את זה,ולבצע שירות מילואים חודש בשנה בזמן הלימודים, אז מפריעים לנו לגדל ילדים עם קצת רווחה כלכלית, למרות שהילדים שלנו, המעמד הבינוני המשכיל, הם אלו שיחזיקו בעתיד את המדינה.

ולסיום מוסר השכל. בני בכיתה א' קיבל לקרוא סיפור קצר על עז שהלכה לגינה וראתה פרח יפה. טעמה העז את הפרח וקראה: "הפרח יפה אך לא טעים!". אחת משאלות ההבנה על הסיפור הייתה "מה תעשה העז למחרת כשתראה את הפרח?" כתב ילדי הקט שהבין כבר בכיתה א' את כללי המשחק במדינה ועייף מהם: "מצדי שתאכל דשא".

בברכת פרנסה טובה, ונחמה שבריאות זה הכי חשוב (דשא זה בריא?), לפחות אנחנו לא מתים, רק מתחלפים...