ב זה בום

חזרנו לשגרת הטילים. חזרנו למתח, לחשש, לחישוב בזמן הנהיגה היכן לעצור ולרוץ אם תהיה אזעקה, ובכלל לנסיעה עם חלון פתוח ובלי רדיו. חזרנו לילד בן שש וחצי, שחושש להתקלח, ומבקש שנקלח אותו כדי שיספיק לצאת אם תהיה אזעקה. חזרנו למציאות מזרח תיכונית אחרי שהרגשנו אירופה עם מחאה של מדינות נורמליות, מחאה כלכלית של חברה אזרחית. ויכוחים על מידת הסוציאליזם, על רמת חיים ברמה ה-21, ועוד דברים שמטרידים את העולם המערבי. אז אחרי שהרגשנו אירופה חברתית, זה הזמן לחזור למילון המוכר. א זה אזעקה. ב זה בום.

ואולי אפשר להעביר גם רשימת דרישות לחמאס, או לכל הארגונים האחרים שהם ממציאים כדי לא לקחת אחריות על הטילים. כמובן שלא ניתן לבקש שיניחו לנו בשקט. אבל אפשר אולי להתגמש בכמה דברים:

הדבר שהכי מפריע לי אלו השעות של הטילים. הדרישות שלנו הן פשטות בנקודה זו. השעה האהובה על שיגורי הטילים היא מחמש וחצי בבוקר. זו שעה לא טובה ולא מתחשבת בהרגלי היהודים. רובנו לא קמים לתפילה בחמש עם המואזין. רובנו קמים בין שש וחצי לשבע. לכן אזעקה בין חמש וחצי לשש מעמידה אותך במצב שאתה יכול לחזור לישון פחות משעה. בעצם הלכו לך שעתיים של שינה. לכן אנו דורשים להעביר את שעת שיגור הטילים הלילית לשעות שתיים עד שלוש. כך אחרי רבע שעה אפשר לחזור לישון זמן ארוך מספיק.

ועוד בנושא השעות. בין שבע לשמונה כולם בדרך לעבודה. הילד שאל אם טיל חודר אוטו. הדילמה האם לחגור את הילדים מאחורה למניעת נזק בתאונה אפשרית, או לא לחגור ולחסוך כעשר שניות יקרות מהיציאה המטורפת מהרכב לעבר איזשהו חדר מדרגות היא בעייתית. מחישוב שלי עדיף לחגור. יותר סיכוי לתאונה. מצד שני טיל זה טיל. לכן אשמח אם בשעות שציינתי לא ישוגרו טילים. במיוחד כשתתחיל שנת הלימודים הדבר בעייתי.

אם כבר שנת לימודים. אני לא רוצה לתאר איך ניתן להכניס ילדים בני שנתיים לממ"ד. ילדים בני שנה שלא רצים זה עוד קל כי הם לא בורחים. בעצם הם גם לא הולכים וצריך להרים אותם. להשאיר אותם בממ"ד כל היום זו בעיה. ואם הטיל נופל בזמן שנת הצהריים. מזל שהקטנה בשבועיים הקרובים בבית כי אין גן... אז אבקש שמהראשון בספטמבר לא ישוגרו טילים בזמן שהילדים בגן. כלומר עד חמש אחה"צ.

ואם כבר הגענו להידברות בנושא שעות השיגור. יום שישי בצהריים אני לוקח את הילד לים. שם אין איפה להסתתר. אז בין השעות ארבע לשבע בשישי... סגרנו? לפחות עד אחרי סוכות. כמו כן תשאירו פעם בשבוע אחר צהריים פנוי לקניות בסופר. תבחרו איזה יום שאתם רוצים. אפילו בכל יום עיר אחרת. תודה מראש.

יש תיאוריה ביחסים בינלאומיים שמדברת על גלישה (SPIIL OVER). כלומר גלישה של שיחות על נושאים פחות מהותיים לנושאים מהותיים. הדוגמא הנפוצה היא דיפלומטיית הפינג-פונג שהפשירה את היחסים בין ארה"ב לסין ב-1972. בקצרה: ארה"ב הסכימה  להשתתף בטורניר פינג פונג בסין וכך החלו שיחות בין המדינות שהיו עוינות, עד שהגיעו לדרגים של המנהיגים. הצעה קצת יותר רצינית מההצעה על שעות השיגור למעלה. סגרו עכשיו את עסקת גלעד שליט. עניין שהיה צריך לבצע מזמן. דרשו ערבויות בינלאומיות להפרה של ההסכם. בכך נתקן את השגיאה של ההתנתקות החד צדדית ללא הסכם. המחיר יהיה כואב אבל יהיה צעד שניתן למנף לטובתנו. אם יופר ההסכם יש לקבוע סנקציות מראש. לעשות זאת דו צדדי, כלומר להגיד מה יהיו הסנקציות נגדינו אם אנחנו נפר את ההסכם.

לכל אלו שמגכחים על הנאיביות. המצב עדיף מעכשיו. אם לא ננסה לא נשיג דבר. גם כך המחיר בעסקת שליט הוא ידוע. גם הם מחפשים דרך לרדת מסיבוב האלימות הנוכחי בהישג. ראשי החמאס יוכלו להציג שחרור אסירים כהישג. אנחנו נשיג את שחרורו של גלעד שליט וזמן כדי להצטייד בעוד מערכות כיפת ברזל. האופציה השנhיה היא מבצע צבאי. זו אופציה פחות טובה אלא אם כן אתה אדם שחי מחוץ למציאות הבינלאומית, שלא ניתן להתייחס אליה בביטול גם אם אנחנו ממש רוצים.

ואנחנו. נלך לישון בתקווה ללילה שלם ללא אזעקות. ננהל שגרת מלחמה. נשכנע את עצמנו ובעיקר את הילדים שהכל יהיה בסדר. נחבק אותם קצת יותר חזק בלילה. חזרנו למזרח התיכון. אנחנו עוטפים את עזה והיא עוטפת אותנו. בטווח הטילים המתרחב מפעם לפעם ב חזר להיות בום. לא אוהל. באוהל אין ממ"ד...

בברכת שבוע שקט, ושנת לימודים שקטה... על השנה לאחר מכן כבר נדבר שוב...

מרוב צדק לא רואים שלום. מחשבות על אירועי הנכבה

אז מה באמת קרה במאי 1948? תלוי את מי שואלים. תלוי באיזה צד היית. תלוי במה האמנת. אין אמת שהיא אובייקטיבית ולאירוע יש הרבה צדדים. כל אחד שטוען שהאמת כולה נמצאת אצלו, טועה ומטעה. כמובן שכיהודי הייתי רוצה להאמין שרוב האמת בצד שלי, וללכת לישון שמח וצודק, אבל ההתעקשות של העולם הערבי לציין את אירוע הנכבה מצליחה לעצבן או להפחיד, או שניהם, כל ישראלי שנמצא כאן. אנחנו יכולים לצעוק עד מחר שאנחנו צודקים אבל התעקשות זו מראה שהבעיה עדיין קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה.

בואו נדבר על צדק. העם היהודי זכאי למדינה יהודית בארץ ישראל. זוהי מולדתו ההיסטורית היחידה, ואין לעם היהודי ארץ אחרת. מגילת העצמאות בחלקה ההיסטורי מסבירה זאת היטב לכל אדם שרוצה להבין זאת. מימי התנ"ך, החשמונאים, הגלות הארוכה והכמיהה לשיבת ציון שמוכחת בכתובים רבים לאורך כל ימי הביניים בכל גלויות ישראל, ועד לימי העולים לקראת סופה של המאה ה-19, שהפריחו ארץ שוממה והתיישבו בשטחים ריקים שנקנו כחוק. מספיק לראות צילומים מסוף המאה ה-19 או לקרוא את רשמיו של הסופר מארק טווין על ביקורו בארץ ולהבין זאת. בעבודה קשה החזרנו לנו את הזכות להתקיים כאן. השואה הנוראה רק הגבירה את הדחיפות בצורך במדינה יהודית אצל העולם, אך לא בזכותה אנחנו זכאים להיות כאן. השואה רק הראתה, ומראה לעולם כל עוד נזכור ונזכיר, למה היהודים לא יכולים להתקיים בלי מדינה.

בואו נמשיך לדבר על צדק. ארץ ישראל הייתה מיושבת בערבים לפני העליות היהודיות המודרניות. חלק גדול מהערבים שהיו בארץ מצויים כיום ביחד עם משפחותיהם לא בנחלתם המקורית אלא במחנות פליטים. חלקם עזבו מפחד המלחמה, חלקם גורשו על ידי צבאות ערביים וחלקם גורשו על ידינו. על יפו, לוד, דיר יאסין וסאפורי יש עדויות מוצקות לגירוש הערבים בכוח בידי היהודים. מבחינתם זהו היום בו איבדו את נחלתם, והפכו לפליטים. אם בעזה, בירדן, לבנון או סוריה. מבחינתם זוהי התחלת גלותם. כל ניסיון יהודי כמו הניסיון הפאתטי של "אם תרצו" (מציע להם לקרוא את דבריו של הרצל בנוגע לערבים לפני שמצטטים אותו, הוא חשב קצת אחרת מאלו המתיימרים להיות ממשיכיו) להתייחס לנכבה כאל שקר מוחלט הוא במקרה הטוב פגיעה בצדק, במקרה הרע נוטף מגזענות. להגיד שהערבים עזבו כאן חמור ומזרן מלא כינים, מזכיר לי אירופה. לא הקלאסית. אירופה במובן האנטישמי של המילה...

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" כתב מוקי. לדעתי הבעיה בהתייחסות לנושא הנכבה הוא הפוך. כולם מדברים על צדק עד ששוכחים את השלום. אם נחפש צדק בסכסוך הערבי ישראלי לא נמצא. שני הצדדים צודקים, שני הצדדים טועים. אם נדבר על שלום אולי יהיה אפשר למצוא פתרון. אם נמשיך כל צד להציג את עמדתו ולחזור על אותם טיעונים צודקים, נישאר עם שורות של קברים. אם נמשיך לחפור על צדק, נמשיך גם לחפור קברים...

אז בואו נדבר על שלום. החזרת הפליטים לתחומי מדינת ישראל לפי גבולות 67 היא סיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. סיפוח השטחים למדינת ישראל ללא מתן זכויות שוות לתושביה הערבים היא סיום ישראל כמדינה דמוקרטית והתחלה של פרק שחור מאוד בתולדות העם היהודי. בסופו נתבייש בעצמנו, אולי לא כמו גרמניה אבל לפחות כמו דרום אפריקה. זו תהיה גם סופה של המדינה היהודית כי נאבד את כל התמיכה בעולם, כולל בארה"ב. מדינת ישראל לא עשירה בנפט כמו איראן או לוב. לבד, ללא קשרי כלכלה לא נוכל להיות עליונים צבאית על כל מדינות ערב. אז החולמים על פתרונות אלו, הערבים והיהודים, מוזמנים לרדת מהגג.

הפתרון ידוע. חלוקה כואבת של האזור לשניים. הגבולות ידועים מראש. על ירושלים ניתן להתפשר לפי שכונות ערביות ויהודיות, למרות שסיבכנו את המציאות עם כמה שכונות בתוך השטח שלהם. על העיר העתיקה ניתן להגיע להסדרי ביקורים, לפי ימים וחגים. הסדר שיוויוני. העולם יציע תמריצים כלכליים כי גם להם נמאס מהסכסוך הזה, כדי שכל צד יכבד את ההסדר. היהודים והערבים צרכים לרדת מהחלום על צדק לפשרה כואבת אבל הכרחית.

בואו נדבר על מציאות. לצערי אינני רואה שהחברה הערבית ובעיקר הנהגתה בנויים להסדר שכזה. שולטת שם תרבות הכוח. שולטת שם הדה-לגיטימציה למדינה יהודית בכל הסדר טריטוריאלי. ההנהגות של מדינות ערב שולטות בעם כמו בשק תפוחי אדמה - כמה שמרביצים לו הוא מקבל את הצורה של המכה (ותודה לקארל מרקס על המטפורה על ההמונים). זה לא מקרי שבסוריה הנשיא מסיט את תשומת הלב מההפגנות נגדו להפגנות נגד ישראל. זה לא מקרי שדווקא בשנה זו של רעידת אדמה פוליטית בעולם הערבי,נושא ההפגנות בנכבה היה עוצמתי יותר מכל השנים האחרות. המנהיגים מפנים את הזעם והתסכול כלפי ישראל כשעיר לעזאזל. כל דיקטטור צריך אויב חיצוני כדי להישאר בשלטון. כל מי שקרא את ג'ורג' אורוול ב"1984" יבין זאת.

למרות זאת מדינת ישראל חייבת להתעקש על הפתרון של חלוקת הארץ. להראות לערבים שיש היגיון בצד השני, שיש תקווה להסדר כלשהו לאחר שישים סוף לסכסוך. להתעקש במעשים ולא בדיבורים. כלומר להכריז על השטחים שמיועדים להחזרה כשטחים שאין לנו רצון לגור בהם, והם מחכים לעם הערבי שירד מהעץ של הנכבה וזכות השיבה. להתעקש גם אם זה נראה לא מציאותי. להתעורר מהחלום של ארץ ישראל השלמה היהודית ויום אחד הערבים יעלמו במפתיע ולא ירצו לחזור עוד. כשמישהו מתעורר מהחלום ועושה רעש, בסוף הוא מעיר את השני שישן לידו. לפחות ככה זה עובד אצל שני הילדים שלי... בעידן התקשורת והאינטרנט ניתן לעשות זאת טוב יותר.

ואנחנו, אנחנו נמשיך לחכות. אנחנו כבר מחכים 63 שנים. לחכות ולהעביר את הזמן בין ויכוח לויכוח. בין טיל לפיגוע. בין הרוג להרוג. כמו ראשי הממשלה שלנו. נעביר את הזמן עד הבחירות הבאות, ללא מחשבה על שינוי כלשהו. כמו חייל ותיק שכבר נמאס לו להשקיע בצבא, והוא עושה את המינימום כי הפז"ם דופק.  ממשיכים לקוות שהעושה שלום במרומיו יעשה סוף סוף שלום עלינו.

בברכת שלום, במהרה בימינו. אמן.

תנו לשמש לעלות - על החיפוש אחר שמאל שפוי

תגובתי הראשונית ביותר, כזו שבאה מהאיד, ולא ממקומות תבוניים יותר הייתה איכס. חילול הקודש. הכוונה כמובן ליוזמת מספר אנשים להצהיר על תמיכה במדינה פלשתינאית ברחוב רוטשילד בתל אביב, ממול לבניין בו הוכרזה מדינת ישראל ב-1948. זהו אחד המסמכים היחידים שחתומים עליו פוליטיקאים ישראלים ואני מסכים איתו. מסמך מכונן, בנוי על יסודות ראויים, משלב את היהודי והדמוקרטי, את החילוני והדתי, ומגדיר, אם לא את הקונצנזוס של החברה הישראלית, אז לפחות את הקונצנזוס שלי עם עצמי. וגם זה משהו. ופתאום מחליטים מספר אנשים, מאוד מכובדים, בינהם פרופסור שטרנהל, שספרו על הפאשיזם בצרפת תרם לי מאוד מבחינת ידע וגם כמקור רעיוני ראשי לאחת העבודות הסמנריוניות שלי, ומשווים את מסמך זה להצהרת כוונות על מדינה פלשתינאית. מדינה שאני מודאג מהקמתה הבאה עלינו (לטובה?לכלותינו?). בכל מקרה אין אני תומך נלהב , אלא רק מתוך אילוץ. לא בגלל שמדינה זה מה שמגיע להם, אלא זה יותר מגיע לנו להיפטר מהצרה המדינית, הכלכלית והמצפונית הזו, עם כל הסיכונים וההשלכות הכרוכים בכך, וכבר כתבתי כאן בנושא...אז מדוע אנשים כאלו חכמים עשו צעד כזה מעצבן?

אז התחיל הרציונל לעבוד. האגו. זה יכול להיות מאוד מועיל מבחינה הסברתית שנצטייר כחברה שתומכת בזכויות הפלשתינאים, ולא רק ככובשים אכזריים, כפי שהעולם רואה אותנו, שלא בצדק ברוב המקרים. הסופר אגו המוסרי גם החל לעבוד. זה מאוד יפה שאנו רוצים להשוות את זכויותינו לזכויותיהם, ומוכנים ללכת עד הצעד הסמלי של השוואת מגילת חרותינו המודרנית (מתאים לפסח) לחירותם של הפלשתינאים, אפילו שחלקם לא מתנהג אלינו ברוח החג (מישהו הזכיר את מלון פארק בנתניה?) חלק יקראו לזה נאיביות, חלק יקראו לזה מצפן מוסרי. עדיין מחווה יהודית יפה.

והרי לכם תמצית הסיבה להעלמותן של מפלגות השמאל הישראלי. הם מעצבנים. הם מנותקים מהלב ומרחפים להם אי שם בגלקסיית האינטלקט, השכלתני, החילוני-פוזיטביסטי, בלי טיפה רגש או חמלה למגילת העצמאות שהתחנכנו אליה, אבל עם מודעות גבוהה מאוד לזכויותיו של האחר. כאילו שכל מטרתנו היא לפתור את בעיותיהם. צדק עיוור ומנוכר. מרחף מעלינו ,רואה את שני הצדדים, ומנסה לפצות על עובדת היותו שייך לצד היהודי בנטייה להזדהות יותר עם סבל האחר. האם בהיותם כה למעלה לא חלף לידם איזה טיל גראד?

ראש ממשלתנו הנוכחי, ממפלגת חירות ההיסטורית, כבר עשה את המעבר משתי גדות יהודיות לירדן , לשתי גדות ערביות לירדן (עם סידורי בטחון, אך ללא סידורי אידיאולוגיה). מבחינה מדינית הוא כבר שמאל, לפחות כמו מר"צ של שנת 1992. בטוח שיותר מרבין לפני הרצחו. הוא מציג זאת כצורך בטחוני, הסברתי נוכח עמדת ארה"ב, כצעד הכרחי מפני האיום האיראני, או פשוט לא מציג זאת משיקולי בחירות פנימיות, אלא רק מדבר על כך. רק דוברי השמאל מציגים זאת כצעד צודק. לא אילוץ, לא כורח המציאות, פשוט צודק. ובאים ברוב שמחה וחגיגיות להצהיר על כך בקודש הקודשים של הישראליות הציונית המודרנית, שהוא, השמאל בנה את רובה. בחגיגיות ושמחה בלי תחושת הגועל מהטרור הפלשתינאי ששובר שיאי זוועה בכל פעם מחדש וזוכה לתגובות שמחה מחלקים גדולים ברחובות הערים בעזה וברמאללה(מישהו חשב על לינץ' בשני חיילי מילואים? על סוכריות ברחובות עזה?). אותה תחושה שרבין היטיב להעביר בשפת הגוף שלו שחתם על הסכמי אוסלו עם עראפאת, גועל, אבל חייבים. ההבדל הוא לא במטרה - שתי מדינות לשני עמים, שעליה כבר מסכימים גם רוב חברי ממשלת נתניהו, ההבדל הוא בהצגת הרציונל לצעד זה.

למפלגות השמאל דרוש קול שפוי. קול של רגש. לא קול של אינטקטואלים זועפים וצדקניים. מפלגת שמאל שתחזור להציג את הצורך בשלום כצורך בטחוני שלנו, ושתיתן לצד האחר להציג זאת כצורך בטחוני שלו. שמאל שידבר על הקשר בין הכיבוש לאלימות החברתית בתוכנו. על התקציבים שעדיין מבוזבזים בהתנחלויות ובאבטחתן ההכרחית, במקום בעיירות הפיתוח בנגב, בהשקעה בחינוך וביצירת מקומות עבודה ראויים שימשכו אוכלוסיה חזקה לשם. שמאל שבא לטובתנו, אזרחי ישראל, ולא לטובת צדק עולמי קר ומנוכר. שמאל שפוי, שמאל שיוויוני, שמאל שלנו. משהו שנהיה גאים בו, ולא נגיד איכס ראשוני על דובריו ועל דבריו, ורק אחר כך נתפנה לחשוב ולהבין (אולי) את ההיגיון שבדבריו. הנה רעיון למפלגת שמש.  אבקש רק ממי שלוקח את השם או הרעיון להתחשב בי ובדעותי בזמן שהוא מרכיב אותה. אפשר להרים טלפון או להסתכל ברשומות שונות בבלוג זה.

וטענה אחרונה לאותם אלו שקראו להקמת מדינה פלשתינאית בשדרות רוטשילד בתל אביב. לפחות הייתם מתנים את הצהרתכם המלווה בעקרונות של זכויות אדם, במתן תנאים מינימליים לשבוי, אם לא בהחזרתו המיידית של גילעד שליט. שימו לב לרמת הניתוק מהעם ומהעולם.

בברכת חג אביב פורח וחג חירות שמח.

שלום לבן דודי?

תהליך השלום מת. זהו, סגור, סופי, אין עם מי לדבר. קולות ודעות כאלו מתרבים בתקשורת ובין אנשים איתם אני משוחח. מת. לא יעזור לכם אם תבכו או תעשו שמיניות באוויר, או תגידו את כל ספר תהילים שבע פעמים יומם ולילה. מת. גם כשאנשים קרובים אליי מתו שום דבר שהם עשו או אני עשיתי, לא עזר להם. גם אם הם היו אנשים טובים יותר ממני. הם שם ואני עדיין כאן. התהליך מת. שום דבר לא יעזור. גם אם ראש הממשלה ושליחיו הגלויים והנסתרים עושים קולות של כאילו אנחנו מדברים, זה מת. כל כך סופני. כל כך מוחלט.

ואנחנו... מחכים, או מתעלמים. או מדחיקים. יהיו השלכות, ודאי שיהיו. הרי הייתי שם כשהיו השלכות. כמעט הושלכתי בעצמי מספר פעמים. אם במסוקים שחלק מחבריי לטירונות עלו ואני לא, אם בפצמ"ר שפספס אותי בעשרה מטרים, אם באוטובוס שלא עליתי והתפוצץ כעבור שלוש דקות, או במסעדה שלא אכלתי כי הייתי רעב ואכלתי מחוץ לאוניברסיטה, או בטיל שנחת ללא התראה בשכונה סמוכה, כשאני ובני שיחקנו בחוץ. אבל אנחנו לא מתעסקים בזה. טוב לנו עכשיו, שקט יחסית, אז למה לשנות.

ממתינים להחלטות, לחוסר החלטות, לחורף, לגורלנו בשנה הבאה. מתפללים כי התרגלנו. השנה מתחילה באמצע ספטמבר. לא סתם... מחכים לגשם או לאלימות שתפרוץ. אז מתפללים להיטיב עם גורלנו... מי באש ומי במים. מי בלבנון ומי בירושלים. מחכים אולי ישתנה משהו. אולי אחרי פרוץ האלימות בסתיו, או בתחילת החורף. אולי רק אחרי סיבוב קשה של אלימות יואילו בני הדודים להתפייס. כמו אז בסתיו 73,  שרק לאחריו החל לזוז משהו שמריח כמו שלום, אבל לא יותר. אז בינתיים עדיף לבקר בסוכות בתל אביב, כי לך תדע מה יהיה השבוע בירושלים. אפשר לנסוע, אנחנו אוהבים את העיר, אבל הטראומות מהזמן שגרנו שם, והילדים. עדיף תל אביב, בתל אביב אין סתיו... כל המזהה שירים המסתתרים בפיסקה יקבל צב. 8. עם שיריון נגד טילים.

ואנחנו... מה כבר אפשר לעשות. נתגלגל, נזרום, ניתן למקבלי ההחלטות לא להחליט בשבילנו. אולי בסוף לא יקרה כלום. נתכונן, נמשיך לבנות איפה שאנחנו רוצים, כי אנחנו יכולים. כי צריך לתפוס כל גרגר של חול, כדי שיהיה לנו מקום עליו או מתחתיו, בסוף... אנחנו גם ננצח כעם, רובנו, יהיו כמה שיפסידו, אבל אנחנו ננצח. בינתיים אנחנו חזקים וחכמים יותר. בינתיים, כי החינוך כבר לא משהו, והתלמידים של היום הם החיילים והמדענים של מחר. אולי שם לפחות נשנה? שם יש סיכוי, או שגם שם זה מת? גם בני הדודים עייפים... אולי זה יעבור לידינו או מולנו. אולי יותר עדיף לנו להיזהר ממחלות, או תאונות, גם זה מסוכן. כי כאן בנושא השלום,אין מה לעשות. תהליך השלום מת. לא יעזור אין עם מי לדבר. נחכה. מה הטעם להתעסק בנושא. הנה בעמוד הראשי עוד רשומה על נולדים או שורדים, או משהו כזה. כאן לפחות יש לנו מה לעשות ואיך להשפיע. נשלח SMS.

בברכת שנה טובה. שנת בריאות ושלום. כי בכל זאת אנחנו אופטימיים...