פריטטה עם נקניקיות צ'וריסו

נכון שהיה כיף בתקופת החגים? אני ממש לא מבינה את אלה שהתלוננו שהיה ארוך מדי. מצידי - תביאו לי עוד, חודשיים לפחות. לבשל, לשחק משחקי קלפים ודומינו עם ילדים, לטייל, לישון שנ"צ ולבשל עוד קצת - שגרה בין חג לשבת, בין שבת לחג. 

אבל כמו כל דבר טוב, יש לו סוף. דיאלוג לקראת החזרה לשגרה שניהלו הילדים שלי:

גילעד: אמא, אני לא מאמין שמחר את צריכה לחזור לעבודה... (כן, גם אני לא...)

כרמל: אבל אם היא לא תעבוד, לא יהיה לנו כסף לקנות דברים (חומרנות נוסח גיל חמש)
גילעד: אני רוצה שאמא לא תלך לעבודה ושעדיין יהיה לנו כסף
כרמל: אי אפשר (מציאות נוסח גיל חמש)
גילעד: אפשר
כרמל: איך?.. (את זה גם אני רוצה לשמוע!)
גילעד: בפנסיה (?!?!?!)

עדכון סטטוס: מחכים לפנסיה... 

ואחרי מאפינס, עוגה, עוגיות ועוד מאפינס, הגיע הזמן לקצת "אוכל אמיתי" בבלוג. הרי בישלתי הרבה (ואכלתי הרבה...).

פריטטה (סוג של חביתה בהשראת המטבח האיטלקי) עם נקניקיות צ'וריסו, מתחילים את הבישול על הגז וממשיכים בתנור. לכן לצורך ההכנה צריכים מחבת שאפשר להכניס לתנור, בקוטר כ-24 ס"מ עם דפנות גבוהות.

מצרכים:

2 כפות שמן
5 נקניקיות צ'וריסו, פרוסות לעיגולים בעובי כ-2 ס"מ
2 פלפלים אדומים, פרוסים לפרוסות קטנות
4 תפוחי אדמה גדולים, מגוררים דק
חצי כוס זיתים ירוקים, מגולענים ופרוסים
1 כוס עשבי תיבול קצוצים (פטרוזיליה, שמיר, תימין)
3 בצלים ירוקים, קצוצים

6 ביצים 

3 כפות פירורי לחם
תיבול: מלח, פלפל שחור גרוס

הכנה:

במחבת כבדה שמתאימה לתנור לחמם את השמן ולטגן את פרוסות הנקניקיות עד שיזהיבו. להוסיף את הפלפלים ולטגן יחד כמה דקות.

להוסיף את כל שאר המצרכים: תפוחי אדמה, זיתים, עשבי תיבול ובצל ירוק, ביצים ופירורי לחם. לתבל לפי הטעם. לערבב לתערובת אחידה, להדק עם הכף.

לטגן את הפריטטה על אש בינונית, עד שהשוליים מתחילים להתייצב.

בינתיים לחמם את התנור לחום של 180 מעלות. להעביר את המחבט לתנור ולאפות כ-15-20 דקות, מתוכן כ-5 דקות אחרונות על מצב גריל להזהבת החלק העליון של הפשטידה.

למתכון עם הערכים התזונתיים באתר FoodsDictionary

הע/ארות:

- מסוג המתכונים שמאפשרים לשלב כל מה שיש במקרר. נקניקיות: אפשר מרגז, צ'וריסו, קבנוס - והכי טעים שילוב של כמה סוגים. אותו דבר עם ירקות: אפשר להוריד פלפלים או להוסיף פלפל אחד חריף, להוסיף יחד עם תפוח אדמה בטטה או גזר מגוררים, להוסיף תירס או אפונה וכדומה.

גילויים חדשים. לחמניות תוניסאיות אפויות

התחלתי לבשל בזכות אינטרנט וספרי בישול. למרות (בגלל?) שאמא וסבתא בשלניות בחסד, שיא הקולינריה שלי עד גיל 20 וקצת הייתה חביתה ומרק נמס בכוס שהייתי מכינה ביחד עם השותפה במעונות הסטודנטים. כשהתחלתי לבשל, חיפשתי מתכונים הכי מדויקים שיש, מהסוג הזה שמפרטים ברמת דיוק של חצי כפית מלח ורבע כפית פלפל. הייתי מקנאה באלה שיכולים ליצור תוך כדי אימפרוביזציה. כמו בן זוגי, כשהוא מתחיל להכין פסטה הוא בעצמו לא יודע מה ייצא לו בסוף. טועם, מוסיף, משפר, משנה כיוון תוך תנועה כדי ובסוף תמיד יוצא טעים. באיזשהו שלב גם אליי זה הגיע. לאחר שעות מטבח רבות, בסופו של דבר הכל זה ניסיון. לא ברמת הוירטואוזיות של בעלי, אבל גם למדתי לשנות, להשלים ולבשל לפי האינטואיציות, תוך כדי טעימה. לקחתי פסגה אחת של האוורסט הקולינרי.

אני ועוגות מקושטות? מה פתאום. אין לי סבלנות אבל יש לי שתי ידיים שמאליות בנושא של עיצוב. העוגות שלי יוצאות טעימות, אז מה אם בבחושה שלי יש סדק בגודל של קניון באמצע. ואז גיליתי משחקי קצפת. לאחר סדנה של שלוש שעות וכמה סרטונים ביוטיוב, לא יאומן, אבל הצליח לי ואפילו די התמכרתי. למרות הקלוריות הרבות (והעבודה הרבה) הקשורות בעניין. הזמנתי צנתרים מ"אלי אקספרס" הסיני, קניתי צבעי מאכל והנה עוד פסגת אוורסט קולינרי שנכבשה.

שמרים? אני ושמרים? מה פתאום! לשמרים צריך מיקסר מקצועי ולא נייד וקטן (ואהוב) שלי שמשרת אותי נאמנה מזה כמעט 12 שנה, היה מתנה לחנוכת בית הראשונה שלנו כזוג מאמא שלי והוא אחראי על כל העוגות וההקצפות בבלוג זה. לשמרים צריך ידע מקדים והמום המון זמן פנוי וסבלנות. אתעסק איתם כשאצא לפנסיה. יהיה לי מיקסר מקצועי בצבע אדום, כמו של אהרוני, והמון המון זמן פנוי וסבלנות. והרבה נכדים שיבואו לטעום את הלחמניות שסבתא מכינה וישמחו לקחת אותן לבית הספר. בינתיים יש לי מתכון אחד ומיוחד של פיצה שחברה נידבה לי לפני איזה עשר שנים. מצליח תמיד, אך אם היא לא הייתה מתארת לי כמה שזה פשוט להכנה, גם לא הייתי מעיזה. כי אני ושמרים - מה פתאום!

לפני כחודשיים התארחנו בארוחת ערב אצל חברים. היה טעים ברמות יוצאות דופן, ובין היתר היו שם חלות מתוקות ביתיות, שהתלוו בצורה מפתיעה למדי לרוטב קארי חריף של קציצות. חלום. ואז קרה הקסם. חזרתי הביתה ואמרתי שגם אני רוצה. יום שישי אחרי, למנה של דג ברוטב עגבניות התלוו לחמניות שאני הכנתי. המיקסר הקטן שלי עבד קשה, קצת רעד על השיש ואפילו העלה ריח של טיפה שרוף לקראת סיום 10 דקות לישה. עמדתי לידו ועודדתי אותו בקריאות של you can do it. אז הוא כן, הוא יכול, ומסתבר שגם אני. יצאו לי לחמניות נפלאות מבצק חלה. נאמבר הבא היו קרואסוני שוקולד. ואיזה פלא, גם הם הצליחו לי. עולם חדש ונשגב של פחמימות נפתח בפני. שמרים ואני מעכשיו זה סיפור אהבה. רק המיקסר שלי נראה קצת בדיכאון... אבל הנה אפשר לסמן טיפוס על פסגה נוספת. עוד לא לקחתי, אבל אני בדרך. נחה לי בין השלגים, עם ביס מלחמנייה ממולאת, שהיא ארוחה קטנה בפני עצמה - הניסיון הבא שלי בתחום. עוד אתגרים נוספים בדרך. stay tuned.

לחמניות תוניסאיות

מצרכים (ל-14-16 לחמניות)

לבצק:
500 גר' (1/2 3 כוסות + כף) קמח
1 כפית מלח
1 כף סוכר
25 גר' (1/2 שקית) שמרים טריים (שמרית)
25 גר' (1/2 שקית) משפר אפיה (של שמרית - לא חובה, אך עוזר ללחמניות להישאר טריות לאורך זמן רב יותר)
225 מ"ל (1 כוס פחות כף) מים פושרים
1/4 כוס שמן זית
1 ביצה

למלית:
2 ביצים מבושלות, חתוכות לקוביות
2 קופסאות (160 גר' כ"א) טונה מסוננת
1-2 כפות שמן זית (במיוחד אם משתמשים בטונה במים)
כחצי כוס זיתים ירוקים מגולענים וחתוכים
1-2 כפות לימון כבוש, קצוץ
חצי כפית סחוג
תיבול: מלח, פלפל שחור

לציפוי:
1 ביצה טרופה
שומשום

הכנה:

בצק:
לערבב את הקמח עם השמרים. להוסיף את כל שאר המצרכים ולעבד במיקסר עם וו לישה כ-10 דקות לקבלת בצק חלק ונעים. לכסות את הקערה ולהתפיח כשעה להכפלת הנפח.

בינתיים להכין את המלית:
לערבב את כל המצרכים, לתבל לפי הטעם.

הכנת לחמניות:
לחלק את הבצק ל-14-16 כדורים שווים בגודל. לשטח קלות כל כדור בעזרת היד ולהניח כף גדושה מהמלית.

לסגור סביב המלית לכדור.

להניח בתבנית מרופדת בנייר אפייה כשהתפר למטה.

להתפיח את הלחמניות הממולאות כ-15 דקות. לחמם תנור ל-190 מעלות. למרוח את הלחמניות בביצה ולפזר שומשום.

לאפות כ-25 דקות, רצוי בתוכנית טורבו, עד שהלחמניות זהובות ויבשות לחלוטין גם מלמטה.

מקור להשראה: רות אוליבר

הע / ארות 

כמו סנדוויץ תוניסאי, רק אפוי. תחשבו על קלוריות רבות של טיגון שחסכנו...

למלית אפשר להוסיף גם פתוחי אדמה מבושלים וחתוכים לקוביות (בעצם, ככה זה גם במתכון המקורי, עליו התבססתי)

טיפים שווי זהב שקראתי אצל מיקי שמו לעבודה עם בצק שמרים למתחילים (כמוני)
- איך יודעים אם לשנו את הבצק די זמן ואפשר להתפיח?
לוקחים מעט בצק, לשים אותו קלות בכפות הידיים ומותחים באיטיות. אם הבצק אלסטי ונמתח כמו מסטיק, הוא מוכן להתפחה. אם הוא נקרע מיד - יש ללוש אותו כמה דקות נוספות.
- איך יודעים שהבצק תפח מספיק?
בגמר ההתפחה לוחצים עליו בעדינות עם האצבע. אם הבצק קפיצי ומתנגד, יש לתת עוד זמן תפיחה. אם הוא אלסטי והגומה נעלמת באיטיות, הוא מוכן לאפיה. אם הגומה נותרת בבצק, הוא תפח יותר מדי, המאפה יהיה במרקם גס יותר וטעם מעט תפל.

חלוקת הבצק ללחמניות: אפשר לשקול כל חתיכת בצק, צריך להיות כ-60 גר' כל אחת. יותר קל לחלק באופן שווה: להניח את כל הבצק על משטח עבודה, לפרוס עם סכין חדה לחצי. כל חצי לפרוס לחצאים ובפעולה מתמטית פשוטה להמשיך את החלוקה לקבלת מספר רצוי של כדורי בצק.

אחד המתכונים הראשונים שפרסמתי בבלוג - זה היה לפני שנים רבות באתר תפוז - היה מתכון ללימונים כבושים בשתי גרסאות. מתכונים נפלאים אך יש בהם בעיה אחת: מצריכים תכנון מקדים. ואני ותכנון מקדים לא תמיד הולכים ביחד... בא לי כאן ועכשיו, נדלקתי ויתהפך העולם אני עושה. חסרים מצרכים? לא נורא, בדיוק ככה למדתי אימפרוביזציה במטבח. אין לימונים כבושים? קבלו פטנט גאוני (לא פחות! לגזור ולשמור למקרה הצורך) שמצאתי במגזין "על השולחן" ללימון כבוש גרסת בזק:
מרסקים פרוסות נטולות גרעינים של 3 לימונים במעבד מזון עם כף מלח גס ו-2 כפות חומץ. מוכן לשימוש מיידי.

סלט חצילים, צימוקים וזיתים

אני אוהבת להיות הרפתקנית במטבח. לנסות שילובים מיוחדים ואפילו מוזרים. שילובים שתוך כדי ההכנה אפילו לא מצליחה לדמיין את הטעם הסופי והאם מה שייצא יהיה טעים גורמה או ילך ישר לפח. כשיש שני ילדים בבית, כמות ההרפתקה במטבח יורדת דרסטית. אחד עוד מתחשב, יש לו הגדרות ברורות פחות או יותר למה כן ומה לא, בעיקר למה לא: לא "אוכל בצבע ירוק", כלומר כל דבר שנכנס לתוכו עשבי תיבול, שזה די מבאס אבל ניתן לתמרון, לא אוכל פלפלים - לפעמים מצליח לי לשכנע אותו שזה "אדום של עגבנייה", או כל מרקם שהוא "נגיס" מדי, דוגמת רוטב אגוזים. השנייה בעייתית הרבה יותר ומעדיפה לא לאכול בכלל דבר שאינו פסטה, אורז, שניצל או קטשופ.

מדי פעם, בעיקר בארוחה גדולה כשיש מספיק מבחר וגם השמרנים שבין הסועדים לא יישארו חלילה רעבים, מרשה לעצמי עוד שילוב ביזארי. כמו הסלט הבא. שאת המזלג הראשון עם הטעימה ממנו לקחתי בחשש רב. אחר כך לא יכולתי להפסיק לאכול. כדאי להעז, זה טעים גורמה. אפשר לאכול גם קר, על תקן סלט, וגם חם - עם אורז לבן, על תקן תוספת. נשמר היטב במקרר במשך כמה ימים בלי לאבד מהטעם.

רק בעיה אחת עם הסלט - התמונות, אוי התמונות... בתקופה האחרונה אני די מרוצה מההתקדמות שלי ביכולות הצילום הצנועות שלי (או שרק אני מחמיאה לעצמי יותר מדי?...) אך מה שמצטלם טוב אצלי - אלה בעיקר קינוחים ועוגות / עוגיות למיניהן. עוד לא פיצחתי את הפורמולה איך אפשר לצלם "אוכל אמיתי". ובעיקר מרקים, דברים עם רוטב ואוכל "מבריק", כמו סלט זה. וגם אחת הבעיות בצילום של "אוכל אמיתי" היא משפחה רעבה שמציצה לכיוון המטבח עם סכין ומזלג ביד, כאילו מנסים לרמוז שהם מעדיפים את האוכל שלהם חם, כאן ועכשיו. התמונות במקרה זה להמחשה בלבד. שאכן חצילים הולכים נפלא עם צימוקים. 

סלט חצילים, צימוקים וזיתים

ניתן לראות את הערכים התזונתיים של המתכון באתר של FoodsDictionary

מצרכים:

3 כפות שמן זית
לחמם את השמן במחבת גדולה ולטגן את הבצל עד להזהבה. להוסיף את השום ולטגן דקה נוספת.

2 שיני שום קצוצים

1 חציל, חתוך לקוביות

1 בצל, קצוץ

4 עגבניות, קצוצות

3 כפות אגוזי מלך קצוצים

3 כפות זיתים ירוקים פרוסים

3 כפות צימוקים שחורים

1 כף סוכר

1 כף רוטב צ'ילי מתוק

3 כפות פטרוזיליה קצוצה

מלח, פלפל שחור

הכנה:

להוסיף קוביות חציל ולטגן כ-3-5 דקות.

להוסיף עגבניות, מלח ופלפל שחור, לכסות את המחבת ולבשל כ-10-15 דקות על אש נמוכה.

להוסיף אגוזים, זיתים, צימוקים, רוטב צ'ילי וסוכר. לערבב ולהמשיך לבשל על אש קטנה כ-10 דקות נוספות.

לסגור את האש ולהוסיף פטרוזיליה.

גיל זה רק מספר. וגם יוגורט. מאפינס קוואקר ויוגורט עם זיתים לארוחת בוקר.

אני מפחדת להזדקן. זה משהו שהבנתי מוקדם יחסית, שהגיל שעובר הוא לא חוזר. זוכרת את עצמי בוכה ביום הולדת תשע. וכששאלו אותי למה, עניתי: "כי עכשיו יש לי יום הולדת תשע, ויהיה לי יום הולדת עשר, אבל יום הולדת שמונה כבר לא יהיה לי". למרות שכל החברות שלי נורא רצו כבר לגדול ולהתבגר ולעשות את כל הדברים המגניבים של גדולים, אני משום מה הייתי מאוד רגישה לעניין הגיל. זה רק הולך ומחמיר עם השנים. כשאני מגלה פתאום, שאני סופרת בעשרות שנים אחורה ממאורעות חיים שזוכרת אותם כבר בתור אדם בוגר.

החלפת הקידומת מ-1 ל-2 דווקא לא הייתה לי טראומטית, ושוב לעומת רוב החברים שלי שפתאום הרגישו שכך הם נפרדים מהילדות ויוצאים לחיים הבוגרים, שזה בעצם מה שרצו עד עכשיו. אני פשוט ידעתי שצפוי לי עשור מעניין ומאתגר. עשור בו אני בונה את עצמי ואת המשך חיי. עשור של התחלות. מתחילה לימודים,מתחילה עצמאות, מתחילה קריירה, מתחילה משפחה, מתחילה בית. וכך זה היה. ונגמר. ואז פתאום בקצב מסחרר משהו מצאתי את עצמי בתוך 30+. אבוי, זה כבר היה קרוב לפניקה. תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת! 30+1, 30+2, 30+3 וממשיך. ואז זה הופך להיות 30+5 וזה כבר אומר שאני יותר קרובה ל-40 מאשר ל-30. נכון שלמספרים אין משמעות, אבל אותי הם מלחיצים. ואני יכולה להגיד שהכל בראש ובתפיסה העצמית שלי אני עוד לא עברתי את ה-22 ואני עדיין באותו עשור מאתגר של התחלות, למרות שיש כבר שני ילדים גדולים ומשכנתא. אבל עברתי. בהרבה. וזה מפחיד. מפחיד אותי להזדקן. לאבד שליטה על הגוף. להוריד את הקצב של החיים לא מתוך בחירה אלא כי אני לא יכולה.

רואה זוג זקנים מתקרבים למעבר חצייה. נדהמת לגלות כל פעם מחדש שכל כך הרבה נהגים פשוט שמים רגל על הגז ולא נותנים זכות קדימה כי יודעים שלזקן ייקח הרבה זמן לעבור, והם בינתיים יאבדו חצי דקה יקרה מהחיים. כאילו שעוד חצי דקה ועוד דקה ועוד דקותיים ופתאום יעברו שנים והם בעצמם לא יהפכו לאותם זקנים עם מקל ביד שלוקח להם כל כך הרבה זמן לעבור את הכביש. ומישהו אחר לא ירצה לעצור להם כי הוא ממהר.

הכי מלחיץ אותי - קופות חולים. כדי להגיע לקופת החולים אני צריכה להיות במצב קטטוני סופני, מגיעה כמעט בזחילה אך עדיין על השאלה של רופאת המשפחה: "צריכה חופשת מחלה?" עונה שלא ורק מבקשת מרשם לאיזו תרופה טובה שתרים אותי ומהר. לרוב גם לא בדיוק לוקחת את התרופה. כמו ילדה טובה הולכת לבית מרקחת, מחכה בתור, קונה את התרופה ומשלמת במיטב כספי. לוקחת שני כדורים וברגע שמרגישה קצת יותר טוב - כבר לא משלימה את הטיפול. אני מאלה שמאמינים כי עם רופא החולי עובר תוך שבוע, בלי רופא - תוך שבעה ימים.

לפני כשבועיים הגעתי למצב קטטוני שבו זחלתי לראות את הרופאה, שכבר שנתיים מתקשרת איתי במיילים ודרך המזכירה ומנסה לשכנע אותי להגיע לעשות בדיקות דם שגרתיות. אז הגעתי אליה, קיבלתי נזיפה על הזנחה עצמית (כן, תודה, תזכירי לי שוב שאני כבר לא בת 20 ויש סיפורים של סכרת במשפחה שמתפתחת עם הגיל), ומצוידת במרשם לאנטיביוטיקה והפניה לבדיקות דם (מיותר לציין שלא עשיתי אותם ובינתיים גם איבדתי את ההפניה), פניתי לכיוון בית המרקחת. בדרך התפעלתי משדרוג בקופת החולים, כשבכל מקום מוצבים מכשירים אלקטרוניים לקביעת תורים ומסכי ענק המעודדים את החולה האומלל כי תורו תכף מגיע. כבר לא צריך לשאול "מי אחרון" ולהלחם על מקומך מתחת לשמש, סליחה, בתור לרופא (אני רק שאלה!). וואלה, באמת הרבה זמן לא הייתי כאן.

יושבת בבית מרקחת, מסתכלת על תוויות לטיניות מלחיצות ופוסטרים מעודדים על אוסטאופורוזיס. ואז נכנסת אישה מבוגרת, נשענת על מקל, בקושי הולכת. כרגיל למראה זה מתכווצת מפחד על עתיד לבוא בעוד 20-40-60 שנה שיעברו לי כל כך מהר. ואז האישה רואה מקל הליכה עזוב לצד הקיר. היא אוספת אותו, מסתכלת על היושבים מסביב ושואלת של מי המקל. "שלי! תמיד אני שוכח אותו בכל מקום..." - עונה זקן שיושב לידי ומנסה להתרומם מהכסא. "אל תקום, אני אביא לך" - ענה האישה והולכת לכיוונו עם שני מקלות ביד. אחד שלה ואחד שלו. משיטה לו את המקל ופתאום מחייכת חיוך כזה יפה וגדול. "בבקשה" - היא אומרת לו, והחיוך  שלה גורם גם לי להבין משהו. אולי היא זקנה. אולי היא חולה. אולי היא בקושי זזה. אבל היא שמחה כל כך כי היא עדיין יכולה לעזור למישהו אחר. גם אם זה רק להביא מקל הליכה כדי שלא יקום ולא יצטרך ללכת חמישה מטרים לבד. אז בכל זאת גיל זה רק מספרים. ומה שחשוב זה מה אנחנו מרגישים בפנים. כל עוד אנחנו מועילים לאחרים, מרגישים שצריכים אותנו. גם אם כבר אי אפשר לעבוד 10 שעות ביממה ולחשוב שאת סוחבת את העולם על כפתייך ובלעדיך הכל מתמוטט. גם אם זה רק דבר קטן. עדיין צריך לזכור לחייך ולצעוד קדימה. גם בעזרת שני מקלות הליכה.

המחשבות לא קשורות לכלום. אפילו לא ליום הולדת, אלא אם יש דבר כזה - משבר גיל 35 וחצי. סתם כי החיוך שלה עשה לי טוב ופתאום גרם לי לחשוב בצורה אופטימית יותר על מה שמחכה לנו בעוד 20-40-60 שנה, רק שנגיע. לקום כל בוקר, לשתות קפה נטול קפאין עם סוכרזית לאט-לאט כי כבר לא צריך למהר לשום מקום, לשמוע מוסיקה, לעקוב אחרי לחץ הדם, לזכור לעשות בדיקות דם שגרתיות ולהכין מאפינס נפלאים ודיאטטיים לארוחת הבוקר. ולשמור כמה בצד, אולי הנכדים יבואו לבקר...

מאפינס קוואקר ויוגורט עם זיתים לארוחת בוקר 

מצרכים (ל-12 מאפינס)

100 גר' (1 כוס) קוואקר
1/2 ליטר ריוויון או יוגורט לבן חמוץ 3%
70 גר' (1/2 כוס) קמח מלא
70 גרם (1/2 כוס) קמח לבן
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית סוכר חום
1/2 כפית מלח
100 גר' זיתים קצוצים גס
100 גר' גבינה בולגרית 5% מפוררת
1 ביצה
1/4 כוס שמן קנולה
מעט גרעיני חמנייה וגרעיני דלעת - לפיזור מעל המאפים

הכנה:

לערבב את הקוואקר עם היוגורט ולהניח בצד ל-5 דקות.

בקערה גדולה לערבב את שני סוג הקמח עם אבקת אפייה, סוכר ומלח.

לקערה עם הקוואקר להוסיף זיתים, גבינה בולגרית, ביצה ושמן ולערבב.

להוסיף את התערובת לקערה עם הקמח ולערבב רק עד שהיא נספגת בקמח.

להעביר לתבנית שקעים. לפזר מעל את הגרעינים. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות, עד שהמאפינס מזהיבים.

מקור להשראה: מתכונים עם קוואקר בשיתוף "על השולחן"

מצד שמאל בבלוג דרישה לסיים בשיר אופטימי:

פסטה שלא סגורה על עצמה

- כשהיית בגיל שלנו מה רצית להיות? - שאלו אותי תלמידים בשבוע שעבר.
- עיתונאי, או עובד במשרד החוץ.
- אז למה אתה כאן?
- כי החלטתי שזה חשוב, ובעיקר ראיתי שאני טוב בזה.

כמה מהאנשים הבוגרים נמצאים במקום בו הם חשבו שיהיו כשעדיין היו תלמידים? אני מניח שלא הרבה. אבל תמיד אחת השאלות הראשונות שמבוגר (בדרך כלל מכר ותיק של ההורים) שואל ילד בשיחת ההיכרות היא מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. כאילו הם לא מודעים למציאות שמראה שהשאלה הזו לא רלוונטית.

אצלנו גילעד רוצה להיות וטרינר אבל בשנה האחרונה הוא מסייג את התשובה ואומר שאולי הוא יבחר באחד המקצועות שהוא עדיין לא מכיר. אנחנו חושבים שהוא יהיה בגל"צ כי הוא מדבר בלי סוף, או שילמד משפטים כי אצלו הם ארוכים מאוד.

כרמל בשלב שהיא רוצה להיות "שייחנית", ובתרגום מכרמלית, אישה במים שעושה ככה (הדגמה ויזואלית של סיבובי ידיים). זו אחת מהמילים שהיא עדיין מחליפה אותיות ומצחיקה אותנו. לכן אנחנו שואלים אותה הרבה את השאלה הזו. אך לדעתנו היא תהיה מנהלת בית ספר כי היא אוהבת לנהל את כל המשפחה. החל מלקבוע באיזו כוס כל אחד ישתה, ובלהזכיר לאחיה הגדול לעשות שיעורים או לצחצח שיניים.

הפסטה בתמונה (מזמן לא שיתפתי מתכוני פסטה ברוטב אדום, מוזמנים לקרוא מה השיגעון שלי בנושא) גם התחילה בתור חצי קילו של בשר טחון מופשר שחשב שהוא יהיה משהו אחר - בשר שנשאר מהפלמני והיה צריך למצוא לו פתרון מהיר). מה שעונה על כל הגדרות אלה אצלי - זה, בוודאי, פסטה בולונייז. הבעיה שהתחלתי מהר, ללא תכנון, אלא פשוט כל פעם הוספתי משהו שקפץ לי לעין והרגשתי שישתלב. יצאה פסטה שלא סגורה על עצמה מהי. קצת אסייאתית, קצת צפון אפריקאית, קצת אירופאית וקצת ים תיכונית.

גם הבשר הטחון לא תכנן את דרכו מראש, אבל היה לו כיוון, והייתה לו סביבה תומכת... אולי לכן חשוב לשאול את הילדים מה הם רוצים להיות שיהיו גדולים. עדיף שלא יהיו סגורים על עצמם. אבל שיהיו להם שאיפות, שיהיה להם כיוון. ובינתיים נהנה מפסטה טעימה ולא שגרתית שקיבצה לתוכה הרבה טעמים מהרבה מקומות.

מצרכים:

קופסה קטנה 230 גרם אננס
500 גרם בשר טחון
2 בצלים
3 שיני שום קצוץ דק
3 כפות רוטב צ׳ילי מתוק
1/2 כוס יין אדום יבש
12 זיתים ירוקים חתוכים לחצאים
חצי כפית סחוג
חצי כף רוטב סויה
רסק עגבניות ( אריזה של 260 גרם)
תבלינים: מלח, ראס אל חנות, קארי, ג׳ינג׳ר

הכנה:

מחממים ווק כשתי דקות על אש גבוהה מאוד. מוסיפים בהדרגה את הבשר (ללא שמן) מערבבים כל כמה שניות.
מוסיפים בצל פרוס לחצאי טבעות. קצת מלח וקארי.

אחרי שהבשר משנה קצת את צבעו מוסיפים  בהדרגה כל כמה דקות: צ'ילי מתוק, יין, זיתים, אננס (עם הנוזלים)
מוסיפים רסק עגבניות וכוס מים, שום, סויה ותבלינים.

מביאים לרתיחה ומשאירים עוד שתי דקות על אש נמוכה יותר.

בסיר נפרד מבשלים פסטה, מסננים ומערבבים עם הרוטב.

טארט בצק עלים ועגבניות צלויות - כי גם כאן אוהבים שבועות

החג הטעים בפתח וכל הגבינות במתח. לפי מצב הבלוגיה בפרט ואתרי האינטרנט הישראלי בכלל, נראה כי אם היו עורכים סקר מהו החג האהוב ביותר (והטעים ביותר), שבועות ללא ספק היה לוקח מקום ראשון. עוגות גבינה, פשטידות, מאפים, פסטות, פיצות, מוקרמים... נשאר רק לבחור ולהצטער ששבועות לא חוגגים שבעה ימים. מי בעד להחליף עם הפסח?... איך שהילדה שלי אומרת כשהיא רוצה מה שאין לה (וזה קורה... הרבה...): "בואו החלפות!".

אז גם אם מוזת הכתיבה שלי שקטה מדי בחודשים האחרונים לא יכולתי שלא להצטרף לחגיגה בלבן. טארט מהיר הכנה כי נעשה על בסיס בצק עלים, בטעמים וצבעים ים תיכוניים. מומלץ להגיש עם סלט עלים ירוקים וקצת בריזה מהים ויש לנו ארוחת בוקר מושלמת.

מצרכים:

בצק עלים - יריעת בצק שתכסה את תבנית אפיה + דפנות

4-5 עגבניות
תיבול לעגבניות: מלח גס, פלפל שחור גרוס, 1 כף תימין, 4 כפות שמן זית

מלית:
1 גביע שמנת חמוצה 9%
200 גר` גבינה לבנה 5%
100 גר` גבינה צהובה, מגוררת
100 גר` גבינה בולגרית, חתוכה לקוביות קטנות
1/2 מיכל שמנת לבישול 10%
תיבול: מלח, פלפל שחור גרוס

100 גר` זיתים שחורים מגולענים

הנכה:

לפרוס את העגבניות לעגולים (לא דקים מדי, 4-5 עיגולים מכל עגבניה). לרפד תבנית התנור בנייר האפיה, לסדר את העגבניות בתבנית. לזרוע עליהם את התיבול ולהזליף שמן זית. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 200 מעלות כ-30-35 דקות עד שהעגבניות רכות. לצנן ולהעביר לקערה.

לרפד תבנית אפיה בבצק עלים, להדק לתחתית ולדפנות.

בקערה לערבב את כל מרכיבי המלית (פרט לזיתים) ולהעביר מעל הבצק.

להניח את העגבניות הצלויות על המלית, לדחוס אותן מעט, כך שישקעו חלקית במלית. לסדר את הזיתים בין העגבניות. לזרוע מעל פלפל שחור גרוס ומלח גס.

לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-30 דקות.

מקור להשראה: בני סיידא, פשטידות

פינת הפרגון


מתכון זה זכה בתחרות של שופרסל לשבועות והוזמנתי לצלם את המתכון בחסות מועדון שופרסטאר יחד עם דפני המקסימה ואירה חברתי ובלוגרית בתפוז. ניתן לראות את המתכון (ואותי...) בבלוג של שופרסל בניהולה של דפני.

והנה הסרטון עצמו שהועלה גם ליוטיוב:

בקצה השני של הים התיכון

משום מה יש דברים שלא מתרגלים אליהם. אחרי אינתיפאדת אל אקצא אותה עברתי בתור סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי עופרת יצוקה כשאני בהריון מתקדם מנסה להסביר לילד הגדול האם זה כואב כשטיל פוגע בך. כביכול אמורה להיות כבר מורגלת, כבר לא לפחד, הפעולות כבר אוטומטיות ומתורגלות עשרות פעמים. בבית, בעבודה, בנהיגה. לא לשכוח להרים בלם יד, לא לשכוח להעביר ל"ניוטרל". ועדיין לפעמים, כששומעת רעש חזק מדי של אמבולנס או אופנוע חולף, הגוף נכנס לרבע שנייה למצב של כוננות. אבל כשזה אמיתי, לא מתבלבלים עם כלום. כמו צירים. בהריון הראשון הייתי נורא לחוצה מזה שיבואו צירים ולא אדע לזהות מה זה. מי שעברו כבר את הלידות הרגיעו אותי - כשזה יבוא, את כבר תדעי. כמו אחרי הלידה הראשונה, אני כבר יודעת שאכן אי אפשר להתבלבל, אבל כמו ללידה, אי אפשר להתרגל.

כשכולם ביחד בבית זה מפחיד פחות. אם זה ביום, בעלי מרים את הילדה, הילד כבר מורגל ונכנס ראשון לממ"ד, אנחנו אחריו. בלילה הילדים ישנים בממ"ד וזה יתרון גדול שלא צריך להרים אותם באמצע השינה. אנחנו נכנסים אליהם לחדר וסוגרים את הדלת, מקווים שהאזעקה לא תעיר את הילדה שתצרף את קולה לקול המהומה. אך כשהמשפחה בנפרד - כאן הלחץ האמיתי. איפה, מה, מתי, שמעו, הספיקו, נכנסו?...

בשבת זה לא היה אמבולנס, זה היה הדבר האמיתי. ובדיוק כשגילעד ובעלי יצאו לטייל בפארק. תפסתי את הטלפון כאילו שזה מה שיעזור, רצתי למרפסת לראות אם הם בגן שעשועים למטה וראיתי אנשים בריצה על חייהם כששעון עוצר סופר את השניות לאחור. בדרך כלל זה לא מחזה שרואה אותו כי בעצמי נכנסת לממ"ד. מחזה סוריאליסטי ממש. ממרפסת קומה חמישית זה היה נראה כמו סרט מלחמה אילם. כי את האנשים לא שומעים, את כל הצלילים מכסה האזעקה. לכולם אותו פחד בעיניים, בראש, ברגליים. לכולם אותה מחשבה. הנה ילדים ואמהות עם עגלות רצים בפארק לכיוון הבניינים הסמוכים. הנה ברחוב ממול במהירות של אצן אולימפי רץ בחור צעיר, משום מה לא נכנס לבניין הקרוב, כנראה מרוב הלחץ והבלבול רץ דווקא לכיוון הבניינים המרוחקים יותר ונכנס ללובי. והנה אצלנו במגרש החניה הגדול בין המכוניות החונות רץ זקן. ראיתם פעם איש זקן רץ? מנסה, אך לא מצליח, הגב מקופל, הרגליים זזות מהר אך הצעדים קצרים והוא כמעט ולא מתקדם. כובע מצחיה וחולצת משבצות, לא עוזב את עגלת הקניות מהיד, האזעקה קורעת את האוויר ולי נדמה שאני שומעת את דפיקות ליבו. לא מסוגלת לזוז מהמרפסת ולהיכנס לממ"ד, מסתכלת עליו ובוכה, כי זה נוראי לראות איש זקן רץ. בבקשה, תספיק! אני כמעט צועקת מלמעלה, והוא נכנס מתחת לגג של החניה המקורה, גם סוג של מחסה. אני נכנסת לממ"ד, מחבקת את הילדה שהרגע התעוררה משנת הצהריים שלה, סופרת את השניות, מחכה לבום, לא מסוגלת לשכוח את הזקן שרץ בחניה.

זה פשוט היה נראה כל כך לא נכון. איש זקן לא צריך לרוץ מבוהל ברחוב. ילדה בת שנתיים לא צריכה להתעורר משנת הצהריים מצלילי האזעקה. ילד בן שש וחצי לא צריך לפחד לצאת לפארק שעשועים. ואני לא צריכה לקפוץ מרעש של אופנוע או לתכנן את מסלול הנסיעה שלי לעבודה לפי "תחנות מילוט": שם יש חניון תת קרקעי לתוכו אוכל להיכנס עם הרכב או שם אני אוכל לעצור ולרוץ לכיוון הבניינים. רק לא לשכוח להרים את בלם היד ולהעביר ל"ניוטרל". זה גם לא נכון שבצד השני גם יש זקנים שרצים וילדים קטנים שבוכים כי הפריעו להם לישון. זה לא צריך להיות כך.

פתרונות אין לי. יש לי אוכל טעים ומנחם שמגיע ממקומות אחרים, מהקצה השני של הים התיכון. גם שם יש הרבה דברים לא נכונים, כמו בכל מקום, אבל אחרים.

מתכון עתיק שלי שמלווה אותי כבר הרבה שנים, ממש מתחילת הניסיונות שלי במטבח. כבר לא זוכרת באיזה פורום מצאתי את המתכון, רק זוכרת שהוא היה נקרא "עוף בסגנון באסקי". כהרגלי המתכון עבר הרבה עיבודים וכבר לא יודעת אם הבאסקים עצמם היו מזהים אותו... בעצמי הופתעתי שהמתכון עדיין לא פורסם בבלוג, אז הגיע הזמן. ככה זה צריך להיות כמו בתמונה, סיר רחב על הגז, מלא באורז ודברים טובים, לא פוטוגני בכלל אך מעלה אדים וניחוחות. משביע ומנחם. אולה!

פאייה עוף ונקניקיות צ'וריסו

מצרכים:

1 עוף מחולק
1 בצל גדול קצוץ
3 פלפלים צבעוניים (אדום, ירוק, כתום) פרוסים לרצועות קצרות
2 עגבניות קצוצות
כ-300 גר' נקניקיות צ'וריסו או מרגז
1/2 1 כוס אורז
2 כפות רסק עגבניות
1/2 2 כוסות מרק עוף (אפשר מאבקה)
1 תפוז גדול - חצי מהתפוז לפרוס לקוביות ומהחצי השני לסחוט מיץ
2-3 כפות זיתים שחורים פרוסים לטבעות
כמה חוטי זעפרן מומסים 10 דקות ברבע כוס מים רותחים.
תיבול: מלח, פלפל שחור, פפריקה אדומה מתקוה ופפריקה אדומה חריפה

הכנה:

לחמם מעט שמן זית במחבת גדולה ורחבה ולטגן את העוף עד להזהבה. להוציא את העוף לצלחת.

באותו השמן בו טוגן העוף להזהיב את הבצל, להוסיף את הפלפל ולטגן יחד כמה דקות.

להוסיף את העגבניות וצ'וריסו ולטגן יחד כ-3-4 דקות נוספות.

להוסיף את האורז ולערבב. להוסיף מרק עוף, מיץ תפוזים סחוט מחצי תפוז, רסק עגבניות, תבלינים ומי זעפרן ולערבב הכל. להניח מעל את העוף. לסדר מעל העוף את הזיתים ופלחי תפוז.

לכסות ולבשל על אש נמוכה כ-40-50 דקות.

ארוחת בוקר של יום קיץ

ברשומה הקודמת טענתי שמריחים את הסתיו באוויר. כבר מחכה לגשם, מרק מהביל ושמיכות פוך. מתגעגעת למגפיים על עקב סטילטו ההורסות לי את הגב ולחורף הישראלי הקצר ודי מזויף שהכוכבת הראשית שלו - רננה המבשרת לנו שוב שישראל מתייבשת. ואנחנו נתפעל מניו יורק המושלגת ונחלום על חופשת סקי באוסטריה. ובינתיים מכינה אצלי במטבח מנות קיציות למופת, צבעוניות וטעימות. 

פינוק של בריאות בשתי דקות הכנה:
משקה בריאות על בסיס יוגורט עזים

מצרכים:

1 כוס יוגורט עזים
1/2 כוס חלב
1 מנגו גדול ובשל
1 כף דבש

לפיזור מעל המשקה - חופן קורנפלקס, אני השתמשתי בקורנפלקס עם דבש ושקדים גרוסים שהתאים מאוד + כפית נוספת של דבש.

הכנה:

לערבב את כל המצרכים בבלנד, להעביר לכוסות / קעריות הגשה, להוסיף קורנפלקס ודבש מלמעלה.

והמנה העיקרית - מאפה מרשים וטעים במינימום השקעה, אמצע הדרך בין פשטידה לסלט שאוכלים מיד איך שיוצא מהתנור:
סלט חם עם גבינות בסלסלת בצק

מצרכים:

2 עלי מלאווח (אפשר להחליף בבצק עלים רגיל, אני מעדיפה מלוואח בגלל זמן ההפשרה הקצר)
4 פרוסות גבינת תום (אפשר להחליף בגבינה צהובה רגילה, אך תום מוסיפה טעם מיוחד ומעודן)
50 גר' גבינה צהובה מגוררת
150 גר' גבינת חלומי
4-5 כפות שמן זית
חמאה - לשימון התבנית
תיבול: מלח, פלפל שחור גרוס, זעתר, תימין

מבחר ירקות:
עלי רוקט ועלי בייבי
עגבניות עגבניות שרי / עגבניות רגילות פרוסות
כמה ענפי בצל ירוק
זיתים ירוקים מגולענים

הכנה:

לרפד תבנית משומנת בחמאה בעלה מלאווח, כולל הדפנות. להניח פרוסות גבינה מעל ולפזר גבינה מגוררת. לכסות בעלה בצק נוסף. להדק היטב. הרעיון - ליצור סלסלת בצק במילוי גבינה.

לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 190 מעלות כ-25 דקות. להוציא מהתנור בלי לכבות אותו.

לסדר מעל הבצק את עלי החסה, להניח את שאר הירקות מעל. לתבל ולצקת את שמן הזית. לערבב קלות ובעדינות. להניח את גבינת החלומי מעל הירקות.

להחזיר לתנור לכ-10 דקות נוספות.

ניתן לגיוון בנושא הירקות, לעניות דעתי, יסתדרו פה היטב גם חציל פרוס דק ומטוגן, קישואים, פלפלים קלויים. השילוב בין הטרי לאפוי היה מוצלח מאוד בעיניי וכמה שזה נראה יפה כשמוציאים את העוגה-סלט המוכנה מהתנור...

חייבת מילה על התבנית... כמו שרואים ברוב התמונות אצלי, אני מעדיפה כלי הגשה שקופים או בצבע לבן. אך לפני כמה חודשים ראיתי באחד הבלוגים הקולינריים מחו"ל סט תבניות, סירים ומערכת סכו"ם בצבע אדום עם נקודות לבנות. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הבנתי שאני חייבת, חייבת, חייבת בדיוק כאלה לעצמי. חודשים חיפשתי בחנויות לכלי בית משהו דומה עד שראיתי בבלוג קולינרי אחר תבנית בדוגמא המיוחלת והלילויה! הכוונה (לגולשת אחרת שהתלהבה מהתבנית) שהתבניות נרכשו לאחרונה במשביר לצרכן והן אפילו במבצע. באותו הערב עזבתי את הכל ונסעתי למשביר. אפילו שהתבניות בגודל לא ממש נוח - קטנות מדי למנה משפחתית וגדולות מדי למנה אישית - זה לא עצר אותי. ככה זה באהבה. עכשיו מחפשת סכו"ם וסירים תואמים... מישהו מכיר?.. תנו סימן!

פינת הפרגון

המתכון למשקה בריאות זכה בתחרות בחסות תלמה למתכונים בריאים והופיע בספר מתכונים בהוצאתם.

דג עם ירקות בסגנון מרוקאי

לפני כשבוע הילד שלי קפץ  מאומגה - במסיבת סיום החוג שלו שנערכה בפרק אתגרים באשדוד. כזה קטנצ'יק הוא נראה והאומגה בגובה של 10 מטר. מזל שאני ראיתי את זה רק בתמונות... אם הייתי נוכחת, אין סיכוי שהוא היה עולה על המפלצת הזאת.

גילעד בטיסה. אוי ויי זמיר איזה פחד...

בהתחלה באומגה ירד בעלי, אחר כך עלה גילעד. בעלי חיכה לו עם המצלמה ביד למטה. הילד ראה את הגובה שממנו הוא אמור לקפוץ והיסס, אפילו התחיל להוריד את הריתמה. בעלי רץ אליו כי חשש שאולי גילעד נבהל, אולי אפילו בוכה. אך עד שעלה למעלה, הילד כבר היה בטיסה למטה באומגה ואיך שנחת, עם צרחות של אושר רץ חזרה לעשות שוב... הוא סיפר אחר כך שהמדריך שכנע אותו לרדת במילים פשוטות נורא: "כדאי לך לנסות, זה ממש כיף".

מתכונן להמראה:

את האומץ שלו הוא בטוח לא ממני ירש. על היופי ועל השכל שלו אני יכולה להתווכח ולקחת קרדיטים. על ההתמצאות בדרכים, לדוגמא, לא. אצלי המושג הזה פשוט לא קיים. לא פעם הלכתי לאיבוד ממש מול הבית, ולא פעם הילד צעק מהמושב מאחורה - אימא, לאן את נוסעת, פה שמאלה... את זה הוא ירש מאבא שלו. וגם היכולת לקפוץ מאומגה בגיל שש, להתגלש במגלשות קמיקזה בלונה-גל בגיל ארבע או לטפס על הסולם הכי גבוה בגן השעשועים בגיל שנתיים וחצי...

ואם כבר מדברים על אומגה... בפניה חדה לאומגה שבדגים. גם טעים וגם בריא. אחד המתכונים הכי ותיקים שלי. וזה המתכון ששבר את בעלי שטען - עד שטעם ממנו - שהוא לא אוהב דגים. אז הסתבר שהוא אוהב... תלוי איך מכינים :)

דג עם ירקות בסגנון מרוקאי 

מצרכים:

1 ק"ג פילה דג
3-4 תפוחי אדמה
3-4 גזרים
2 פלפלים ירוקים
2 עגבניות
4-5 שיני שום
1/2 כוס זיתים ירוקים מגולענים
1/2 כוס שמן
2 כוסות מים
כוסברה, פטרוזיליה
תיבול: 1/4 כפית כורכום, 1/2 כפית פפריקה אדומה מתוקה, 1/4 כפית פפריקה אדומה חריפה, 1 כפית מלח

הכנה:

לפרוס את הדג למנות. לקלף ולפרוס את תפוחי האדמה, הגזר והפלפל לחתיכות בעובי כ-1 ס"מ ולסדר בתחתית סיר רחב ושטוח. מעל לסדר את פרוסות הדגים. לפרוס את העגבניות ולסדר מעל הדג. מעל לפזר את הזיתים ולהוסיף את הירוקים הקצוצים.

להכין תערובת של השמן והתבלינים ולצקת מעל, כך שהכל יהיה מתובל. להוסיף מים ולבשל כשעה וחצי על אש קטנה.

מקור: רבקה לוי-מלול, "הבישול המרוקאי"

אני רוצה לשחק באירופה או בספרד - ואיזה סלט נהיה מזה

לפני הרבה שנים סיפרו לי את הבדיחה על הכדורגלן שרצה לשחק באירופה או בספרד. או שזאת לא בדיחה אלא הוא באמת אמר את זה, לפעמים המציאות עולה על כל... בדיחה. שבע שנים ניסיון בתחום הביטוח ושיחות עם עשרות אנשים שונים ביום ואני כבר יודעת שאין גבול לטיפשות האנושית שכל "אווירון" מחוויר לעומתה. לפעמים זה פשוט גורם לי לתהות, איך, איך לעזאזל האנשים האלה הגיעו לגיל הבגרות, איך הם מתלבשים לבד בבוקר, איך נותנים להם לחצות את הכביש לבד. קבלו מקבץ משעשע, ציטוטים אמיתיים לגמרי, למרות שלפעמים זה נשמע כמו בדיחה...

1.

מבוטחת מתקשרת לדווח על התאונה. מבקשים ממנה לפרט איך קרתה התאונה.

- עצרתי ברמזור, כשהרמזור התחלף, הרכב פתאום לא נסע. יצאתי מהרכב לעשות סביבו סיבוב לראות למה הוא לא נוסע. ואז הרכב פתאום התחיל לנסוע ופגע ברכב מקדימה.

הלו, גברת, מי נתן לך רישיון?! אני לא יודעת אם לבכות מזה שהנהגת (ולא נהגת חדשה) יוצאת מהרכב כשהיא משאירה אותו מונע בהילוך ראשון בלי להרים בלם יד או לצחוק מהמחשבה - מה היא כבר ציפתה לראות בתור סיבה שהרכב לא נוסע? חתול שחור שיושב לה על תא המטען ומעשן גראס?..

2.

מבוטח מבקש ממזכירת המשרד לפקסס לו העתק פוליסת ביטוח. היא שולחת אליו שני דפים בפקס, דקה אחרי מתקשר שוב:

מבוטח: ביקשתי לפקסס את הפוליסה שלי, אני עדיין מחכה ליד הפקס.
מזכירה: העברתי לך כרגע, אני רואה שעדיין לא התקבל אישור פקס, אז תמתין בבקשה כמה דקות, הפקס בדרך אליך.
מבוטח: לא, זה לא מגיע, אני מכיר את מכשיר הפקס שלי. תעבירי לי בבקשה שוב, אני צריך את הפוליסה דחוף.

המזכירה מפקססת לו שוב. כעבור שתי דקות טלפון נוסף:

מבוטח: אני ביקשתי את הפוליסה שלי, למה פקססת לי פעמיים?
מזכירה: אדוני, אבל אמרתי לך שהעברתי וביקשת להעביר שוב.
מבוטח: אבל למה פעמיים?! בזבזת לי סתם שני דפים, מה אני אעשה עם זה עכשיו?!

אנחנו ויערות הגשם של ברזיל שנכחדו בכינו...

3.

שולחים למבוטח מסמך לחתימה:

- קיבלתי פה מסמך ממכם, אני לא מבין מה אני צריך לעשות עם זה.
- איך שהסברתי לך בשיחה הקודמת שלנו, צריך לחתום ולהחזיר אלינו.
- אבל איפה אני חותם?
- מסומן לך ב-X למטה.
- אבל כתוב פה חם, מה זה חם?
- ח"מ, חתום מטה, שם בדיוק אתה חותם.
- אבל אני לא מבין, מי זה חם?

המוח שלך חם, ממש רותח...

4.

ועוד סיפור על חתימות. כבר ציינתי שכל זה מקרים אמיתיים?.. מבוטח מבקש ממני לבצע שינוי בפוליסה:

אני: אני חייבת לקבל בקשה מסוג זה בכתב.
מבוטח: אז מה אני אכתוב?
אני: תכתוב שאתה מבקש לבצע את השינוי ככה וככה.
מבוטח: נו, מה את מקשה עליי! מאיפה אני יודע איך לכתוב את הבקשה.
אני מבינה עם מי יש לי עסק: טוב, אני אנסח לך את הבקשה, אפקסס אליך ותחזיר לי את המסמך חתום.
מבוטח: חתום?
אני: כן, חתימה שלך למטה.
מבוטח: אבל אני אין לי חתימה.
אני: מה אין לך?
מבוטח: אין לי חתימה.
אני: אז תרשום רק את השם שלך, זה מספיק.
מבוטח: אז למה שלא תכתבי את למטה "יניב" וזהו...

יאמר לזכותי - הצלחתי להתאפק ולא לצחוק במשך כל השיחה...

5.

והנה סיטואציה שחוזרת על עצמה יותר מדי פעמים אבל משעשעת אותי כל פעם מחדש:

אני: כדי לבטל את הביטוח, אני צריכה לקבל בחזרה תעודת חובה מקורית
מבוטח: אני יכול לפקסס לך?
אני: לא, אני צריכה את המקור.
מבוטח: אז מה הבעיה, אני אפקסס...

הפקס שלי טרם למד להוציא אישורים מקוריים, גאון, אבל בקצב כזה זה עוד יקרה...

6.

ולא רק קשיי הבנה, לפעמים הם גם לא יודעים לקרוא...

מבוטח: רכשתי רכב, אני רוצה לעשות ביטוח.
אני: אין בעיה, באיזה רכב מדובר?
מבוטח: סיטרואן.
אני: איזו סיטרואן?
מבוטח: לא יודע, מסחרית.
אני: יש הרבה דגמים למסחריות של סיטרואן, תבדוק בבקשה מה רשום ברישיון הרכב.
מבוטח: איפה? אה, הנה, רשום פה, סיטרואן sfard (כותבת באנגלית כדי להסביר איך זה היה נשמע...)
אני: איזו, איזו?
מבוטח: סיטרואן sfard. זה מה שרשום פה.
אני: תפקסס אליי בבקשה את הרישיון, אני לא מכירה דגם כזה.

הרישיון מגיע בפקס ופה אני פשוט מתעלפת מצחוק. אכן סיטרואן.... ברישיון ציינו ארץ הרכבת הדגם - סיטרואן ספרד!! ואתם אומרים לי לשחק באירופה או בספרד זה מצחיק... הנה, sfard זה מצחיק! הבדיחה הזאת לנצח נכנסה ללקסיקון של המשרד שלנו. איזה דגם קנית? סיטרואן sfard...

7.

ואת הסיפור הכי טוב בוודאי שמרתי לסוף... אני מדברת עם מבוטח על ביטוח המשק שלו. ביטוח מורכב מאוד שכולל המון דברים - רפתות, בעלי חיים, מבנים חקלאיים, מבני פועלים ומבני מגורים וכו'. פוליסה של 15 עמודים והמבוטח כבר שעה משגע אותי בטלפון עם שאלות על כל שורה ושורה בפוליסה. ואני ממשיכה לענות בסבלנות שלפעמים באמת לא יודעת מאיפה יש לי אותה, על כל שאלה. ואז מגיעים איפה שהוא לעמוד שמונה, ביטוח תאונות אישיות.

אני (ממשיכה את ההסבר באפיסת כוחות): במקרה של תאונה הפיצוי השבועי הוא X ויש Y ימי השתתפות עצמית.
מבוטח: ומה רשום פה? פיצוי במקרה מוות?
אני: כן, חלילה במקרה מוות הפיצוי הוא Z.
מבוטח: רגע, אבל הפיצוי במקרה מוות הוא חד פעמי?
ופה אני כבר לא יכולה להתאפק יותר ועונה לו בשקט: ראובן... אני מתנצלת... אבל גם מוות בדרך כלל הוא חד פעמי...

לזכותו של המבוטח יאמר כי כאן הוא הבין שהגזים ואחרי שצחק סגרנו את הביטוח. חבל רק שפרק של תאונות אישיות היה בעמוד 8 ולא 2, היה חוסך לי ארבעים דקות מהחיים. שכידוע גם הם די חד פעמים.

זה לא הכל, אבל מספיק לבינתיים. המשך יבוא :)

ועכשיו נעבור לחלק האמנותי של הערב. שלא נשאר רעבים אחרי הצחוקים שצחקנו. סלט פסטה שמזכיר לי את האביב בצבעוניות שלו, אבל אצלנו יש פרפרים גם בסתיו. ארוחת ערב קלה ונהדרת.

סלט פסטה קר - פרפרים בסתיו

מצרכים:

1 חבילה (500 גר') פסטה קצרה (ביסלי, פרפרים)
2 עגבניות חתוכות לקוביות
1/2 כוס זיתים ירוקים חתוכים לטבעות
1/2 כוס תירס
2 קופסאות שימורי טונה, מסוננות ומפוררות
150 גר' גבינה בולגרית מפוררת

ירקות נוספים - לפי מצב הרוח ומצב המקרר. אני הוספתי הפעם ככוס ירקות קפואים - לקט להקפצה של סנפרוסט, אותם בישלתי 5 דקות במיקרו וזה הסתדר נפלא בסלט.

לרוטב:3 כפות שמן זית
2 כפות חומץ בלסמי או מיץ לימון
1 כף חרדל דיז'ון גרגירים
תיבול: מלח, פלפל שחור גרוס

הכנה:

לבשל את הפסטה לפי הוראות היצרן. לסנן ולשטוף במים קרים.

אם משתמשים בירקות קפואים - לבשל אותם במיקרוגל חמש דקות ולצנן במים קרים.

לשים בקערה גדולה את כל חומרי הסלט. בקערית נפרדת לערבב את כל המרכיבים של הרוטב. לצקת את הרוטב על הסלט ולערבב היטב.

שמש אדום ושניצל ירוק

הילד שלי כבר בן חמש וחצי והוא בכיתה א'. אחד הדברים שאני הכי מתגאה אצלו (ויש הרבה דברים כאלה...) זאת השפה העשירה שלו, דימויים ומטפורות מדויקות, תיאורים ציוריים ובכלל... כבר אמרתי שהוא יהיה עורך דין כשיגדל, הוא מתווכח על כל דבר ומנסה תמיד להוכיח שהוא צודק ו... לפעמים גם לי קשה לסתור את הטעונים שלו... מכאן אני יכולה רק לחשוש מה יהיה בגיל ההתבגרות... לחילופין, הוא יכול להיות ארכיאולוג כי הוא באמת, אבל באמת "חופר". לדבר בשבילו זה כמו לנשום, עושה את זה באותה הקלות ובאותה המהירות. וממה כל זה התחיל? עלה אצלי רעיון לרשום חלק מהביטויים של הילדון שלי, מחייה השפה העברית, בעקבות רשומה משעשעת שקראתי באחד הבלוגים .

גילעד התחיל לדבר מאוד מוקדם (איך לא!) ומאז הוא לא שותק. המילים הראשונות שלו היו "אבא" ו"אמא" - בסדר זה בוודאי, אז מה שאמא זאת שסבלה 16 שעות בלידה, הילדים מתחילים מ"אבא"... את "אמא" הוא אמר בצורה מיוחדת במינה - הפכתי להיות "מא-א!", ככה עם התלהבות וסימן קריאה ב"א" האחרון". אחר כך לימדתי אותו מילה חשובה מאוד: "תודההההה", עם "aaaaa" ארוך. מילה הבאה הייתה פרקטית יותר, בקבוק: "באבייי", שוב עם "eeee" ארוך. בערך באותה התקופה גילעד גם עבר בגן מתינוקייה לקבוצה "בוגרת" יותר. הגננת יום למחרת שאלה כשבאתי לקחת את הנסיך: "כל היום הוא רץ וצועק: "באבי, באבי", מה זה "באבי"?. תיקנתי אותה: "זה לא באבי, זה באבייייי". איזה מבט קיבלתי מהגננת... אך בתור גננת טובה ומקצועית, במקום להציע לי מיד אשפוז כפוי, היא ניסתה להסביר לי שאם הילד מדבר בצורה לא נכונה, צריך לתקן אותו. "אבל זה חמוד!" אמרתי ואז אני חושבת שהיא הבינה שאין עם מי לדבר....

אחד הזיכרונות המשעשעים שלנו - כשחמותי ז"ל שמרה על גילעד כשהיה בערך בן שנה וחצי. כשחזרנו הביתה היא פגשה אותנו בדלת מודאגת: "מה זה "גוסגו"???? הילד כבר שעה בוכה ומבקש "גוסגו, אוצה גוסגו!" ואין לי מושג מה זה!". הכוונה הייתה ליוגורט האהוב של גילעד, יוגורט דנונה באריזה סגולה שהפך ל... יוגורט סגול. עד עכשיו ברשימת הקניות מופיעים אצלנו "יוגורט לבן בצבע אדום", "יוגורט לבן בצבע ירוק" ובוודאי "יוגורט לבן בצבע סגול" לפי צבעי האריזות...

עד היום בעלי מתקשר אליי לעבודה ומבקש "לפתוח שמש אדום" ואני יודעת שצריך לפתוח לו את השער לחניה... שמתם לב לתמרור "עצור" שבכניסה לחניונים? "שמש אדום" או לא "שמש אדום"?.. המצאה גאונית של גילעד מגיל שנתיים ואני מתכוונת לרשום אותה כפטנט. אני זוכרת כשהיה בגיל כשנתיים וחצי נסענו לטיול בחרמון, שעות רבות של נסיעה ברכב, הגענו לכניסה למלון וגילעד צעק בהתלהבות מהמושב האחורי: "הנה שמש אדום!". וואלה, חבל על כל הנסיעה, יכולנו לקחת את הילד לטיול חניונים בעירנו והיה מרוצה באותה המידה. ואני כבר לא מדברת על זה שבערך באותה התקופה הוא כבר ידע לזהות את כל הסמלים של כל הרכבים, כולל מאיזו מדינה הם מגיעים. החלטנו ללמד כדי להעסיק אותו במהלך הנסיעה כדי שישתוק קצת, מיותר לציין שזה לא עזר... "גילעד, תסתכל, איזה רכב עוקף אותנו? - זה ניסן, ואחריו פולקסוואגן, אמא, למה לפולקסוואגן יש גלגלים של סקודה?!" וואלה, עד עכשיו לא שמתי לב שסימני הרכב מופיעים גם בגלגלים, ועוד לשים לב שהם לא תואמים?.. באותו הרגע הבנתי שלילד יש גם עתיד בתור חוקר מז"פ... ובדיחה שהוא בעצמו אחראי עליה בערך מאותה התקופה: "אמא, אם יש רנו מגאן, אז יש גם רנו מבית ספר?..". 

יש בוודאי עוד המון דברים לספר, אבל כאן אפסיק לחפור... עכשיו גילעד כבר מדבר בצורה נורמלית אך עם הרבה שיחוקי לשון שמפתיעים אותי כל פעם מחדש. לדוגמא, אתמול המציא מספר בשביל לציין אין סוף - "אלפאתאלפים". מחייה השפה העברית, איך שאמרתי... עכשיו מחכה בקוצר רוח שגם הנסיכה הקטנה שלנו תתחיל לדבר, נשמע איזה חידושים היא תביא...

ואם מדברים על ילדים... מה האוכל האולטימטיבי של ילדים? נכון, שניצל. שניצל עם אורז, שניצל עם פסטה, שניצל עם פירה, שניצל עם צ'יפס וכוכב הצלחת - שניצל עם קטשופ! אך אני מחפשת כל הזמן איך לגוון. גילעד מאוד אוהב זיתים, אז מצאתי את השילוב האולטימטיבי והטעים. קצת יותר עבודה מהשניצל הרגיל אך נראה יפה. באותה הצורה אפשר בוודאי "לגלגל" כל מילוי שרוצים - פטריות טריות, בצל מטוגן, עשבי תיבול... אין גבול לדמיון.

שניצל ממולא בזיתים 

מצרכים:

חזה עוף - פרוס דק לשניצלים
למילוי: זיתים פרוסים לטבעות
לציפוי: להכין שלוש קערות נפרדות - קמח; ביצה מתובלת במלח, פלפל שחור ופפריקה אדומה מתוקה; פרורי לחם מעורבבים עם 2-3 כפות שומשום

הכנה:

לשטוף את הזיתים במים רותחים - כדי להוריד את המליחות.

לשים כף מהזיתים על השניצל הפרוס. לגלגל ולהדק. לטבול בקמח, אחר כך בביצה ואחר כך בפירורי לחם.

לחמם מחבת עם קצת שמן, לטגן כשתי דקות מכל הצדדים.

לסדר את השניצלים בתבנית מרופדת בנייר אפיה, לטפטף מעל קצת שמן זית ולאפות כ-20 דקות בתנור שחומם מראש לחום של כ-170 מעלות.

נ.ב. בחיפושים התמידיים שלי אחרי אוכל טיפה בריא יותר (ופחות טרחה) ניסיתי גם להכין את המתכון ללא טיגון מקדים. הפעם זה לא עבד... השניצל האפוי בצורה כזאת היה יבש מדי. אי אפשר גם להסתפק רק בטיגון, כי אז בגלל שה"רולדה" עבה, עד שהבפנים של השניצל מוכן, הציפוי כבר משחים מידי לטעמי...