תרגעו, זה עדיין לא קורה.

בוודאי ראיתם אותה, פרסומת בפריים טיים המראה משפחה מאושרת משחקת עם ילדים בסלון ופתאום נשמע צליל של אזעקה אמיתית עולה ויורדת. אבא ואמא, בהלה על פניהם, מרימים את הילדים ורצים איתם לממ"ד. וקולו של קריין: "תרגעו, זה עוד לא קורה". איזה מזל. איזו הקלה להתעורר ולדעת שזה עוד לא קורה, כל זה היה חלום בלהות. קטיושות בצפון וגראדים בדרום, אזעקה בשתיים בלילה שמקפיצה אותך משינה וילד קטן ששואל האם טיל יכול להרוג. איזה מזל שכל זה עוד לא קורה, דמיינתי את הכל. אני יכולה להרגע ולשתות בנחת מקיאטו כפול בשינקין. זה עוד לא קורה, לא כאן, לא במדינת תל אביב, כך מרגיע אותי קריין של פיקוד העורף המדבר מהקרייה.

בדפדוף באתרי אינטרנט אתמול גיליתי שלא רק אני הרגשתי פגועה מהפרסומת החדשה של פיקוד העורף. אך רוב האנשים מדברים על עליית מפלס החרדה בעקבות הפרסומת. לא אגיד שלי עשה טוב לשמוע אזעקה, גם בפעם העשירית כשאני יודעת שזאת רק פרסומת. או לראות את הילד שלי רץ מהחדר שלו אלי - "אמא, אזעקה!". הפנים המבוהלות של ההורים בתשדיר, כשלי יש את שני הילדים הפרטיים שלי לשמור עליהם. אבל נניח, לילד הסברתי (וגם לעצמי) שזה רק תשדיר, אבל.... "זה עדיין לא קורה"?! המסר מיועד לאלה הנמצאים 25 דקות נסיעה ממני ולמזלם עוד לא מכירים את צליל האזעקה (ובתקווה שגם לא יכירו), אבל כמה חוסר רגישות, כמה חוסר הבנה לצרה של האחר. ניתוק טוטלי. באיזו בועה אתם חיים שם, 25 דקות נסיעה מכאן, ומה כן צריך לקרות כדי שתרגישו חלק מהמדינה. תרשו לי לספר איך זה מרגיש כשזה לא קורה....

זה לא קרה לפני כשבועיים. היינו בטיול בצפון. בגבול הצפוני של המדינה, משקיפים על לבנון ובעלי מסביר לילד על "הגדר הטובה" ואיפה שם, מעבר לגבול, היה בסיס שבו שירת. ואז פתאום מתחילים לצלצל הניידים, בו זמנית. כבר סימן לא טוב, את הרגעים האלה אני זוכרת עוד מימי האינתיפאדה האחרונה שאת כולה עברתי בירושלים. איפה אתם? במטולה. אצלנו כרגע הייתה אזעקה ונשמעה נפילה. מערבה מאיתנו. "מזרחה מאיתנו", מסבירים לנו בטלפון השני. במחשבה זריזה, מזרחה מכאן ומערבה משם, יוצא בדיוק באמצע - וזה בדיוק הבית שלנו. מסתכלים על מטולה השקטה, על ההרים היפים משני צידי הגבול שהפך (בינתיים) לגבול השקט. נכנסים לאוטו וממשיכים את הנסיעה לכיוון הצימר, מקווים שבסוף סוף השבוע עוד יהיה לנו בית לחזור אליו.

זה לא קרה לפני חודש, כשהיו שתי נפילות באמצע הלילה, היינו צריכים לזנק מהמיטה ולרוץ לממ"ד. ממש כמו בלבנון, נזכר בעלי, רק שבלבנון לא החזקת על הידיים ילדה בת שנתיים שלא מבינה למה ההורים עומדים בשקט באמצע החדר וחושך בחוץ. לפחות הייתם מביאים מטרנה לנשנוש לילי... זה לא קרה גם יום למחרת, כשהעירייה ביטלה את הגנים ובתי הספר - אך בוודאי מקומות עבודה אף אחד לא ביטל. התחלקנו, בעלי לקח את הגדול איתו ואני לקחתי את הקטנה למשרד. בצהריים חזרתי הביתה, כדי שתאכל צהריים ותרדם. חיכיתי לבעלי שיחזור מהעבודה שלו על מנת שאחזור למשרד להשלים שעות העבודה. הקטנה ישנה במיטתה, אני בפייסבוק בשעה לא שגרתית, בצ'אט עם מכרה שגרה בפיליפינים. בפיליפינים זה באמת לא קרה, כאן זה כן. פתאום קול של אזעקה. סוגרת את הדלת של הממ"ד, בו ישנה הילדה, מקווה לא לשמוע את הבום, מקווה שבעלי עם הילד עדיין בעבודה ולא בכביש המהיר בדרך לעיר, מקווה שהילדה לא תתעורר  בבהלה. ולא מנסה אפילו לחשב את המתמטיקה של המלחמה: אם לא היו מבטלים את הלימודים, איך שתי גננות מעבירות לממ"ד אחד תוך 40 שניות אחד עשרה תינוקות שבדיוק ישנים בשעה זו.

זה לא קרה גם לפני שנתיים וחצי, במבצע "עופרת יצוקה", כשנסענו עם חברים לתפוס בוקר של נחת בספארי ברמת גן. לתושבי "עוטף עזה" הייתה כניסה חינם לכל מיני מרכזי פעילות, והבהרנו לש"גימלית החביבה בכניסה לספארי שהגענו מאשדוד הרחוקה. רגע, אני אבדוק, אמרה הש"גימלית ופתחה מפה. אותה מפה מפורסמת המחולקת לאזורים הסופרים את מספר השניות שיש לך לנוס על חייך מרגע הישמע האזעקה. היא בודקת במפה איפה זה אשדוד ואם שייך לאזור המוכה טילים. אולי סתם באנו לעבוד עליה? אולי אשדוד זה ליד מטולה? נראתה בגיל העשרים המוקדם, כנראה חיילת משוחררת, ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. לצחוק שאצלה במשרד בקרייה במקום מפת ארץ ישראל בטח היה פוסטר "משכורת צבאית זה כמו מחזור של אישה" (ונימוק מפורט למטפורה הציורית) או לבכות מהבורות והניתוק.

זה לא קורה כל פעם כשאני שומעת סירנה של אמבולנס או רעש חריג של אופנוע מתקרב. אני ממש לא מההיסטריות, אני מסרבת להיכנע לפחד. אני תמיד אומרת שבתור בוגרת אינתיפאדת אל אקצה כבר שום דבר לא מפחיד אותי. אבל אני משקרת. הומור שחור עובד אצלי יופי עם צבע אדום, אבל זה עדיין מפחיד. כשקפטריה בקמפוס הר הצופים, בה אכלתי כמעט כל יום, הופכת לתופת. כשבגבעה הצרפתית, בה עוברת ארבע פעמים ביום, יש יריות ארבע פעמים בשבוע. טילים זה יותר מפחיד. כי זה נוחת עליך מלמעלה. זה יכול לתפוס אותך בכל מקום. במקלחת, בלילה בשינה, אין לך רגע של בטחון. הטיל עלה אל הקשת שלו. האזעקה נגמרת, השקט המטריף שאחריה, השניות שנספרות, תכף נשמע את ה"בום", תכף נדע איפה יוצא הקצה השני של הקשת. תוך שתי דקות תופיע הודעה במבזקי חדשות ב- ynet: שתי רקטות נורו לעבר אזורים פתוחים, איש לא נפגע. איזה מזל יש לכם שם, 25 דקות נסיעה מכאן. אתם האחראים על התשדיר של פיקוד העורף, לכם זה עדיין לא קורה. כמה חבל שאנחנו כאן, חצי מהמדינה, מדרום ומצפון, הפכנו להיות חזית. כנראה זאת הסיבה שהתשדיר לא מיועד לנו. כי אנחנו כבר לא עורף.  בעורף זה עדיין לא קורה.

ספארי הפוך. על ג`יפים שדורסים ובורחים, ועל פרסומת לוטו.

זה קורה לנו פעם בכמה ימים. המגעיל התורן מופיע. אותו אחד שלא סופר אותנו ולא את החברה. לפעמים זה תופס אותנו ברחוב, מישהו שמשליך ערימת זבל בגן ציבורי, וכבר לא כיף לטייל בו. לפעמים זה תופס בכביש מישהו שלא מוכן שאתם תעברו נתיב למרות שאתם מאותתים כבר כמה שניות, ועדיין הוא מגביר מהירות. לפעמים זה עולה לך הרבה כמו שמועכים לך את החלק האחורי ימני של הרכב בלי להשאיר פרט מזהה. לפעמים זה תופס בכניסה לבית, מישהו שחונה על המדרכה ביציאה מהלובי באופן קבוע, ומכריח אותי לצאת עם ילדיי מאחורי מכוניתו ולהסתיר אותם מנהג שנוסע מהר מדי בחניון. כן נהג מאזדה 2 בצבע ירוק, אתה גם מעשן במעלית ומסכן בפעם השנייה את בריאות ילדיי. ולפעמים זה תופס אותך אפילו אצלך בסלון, כשמישהו חוגג מסיבה בביתו עם הגברה או סתם רוצה להראות את יכולות הרמקולים במערכת(ותמיד בסגנון של טראנסים וסלסולים משולבים- סגנון ה"פופ ארס", הידוע בכינויו "סגנון כלבי הים " בגלל תנועת הכפיים המלווה במבט מזוגג וריק מתוכן הנובע מהטקסט). המגעיל התורן מזיק לחיינו באופן עקבי, ונדמה שכבר התרגלנו אליו.

הנה, אפילו יש עליו פרסומת. מה קורה ולנטינו? מופיע הג'יפ הפתוח על חולות חוף הים (גם זה מסוכן ומנוגד לחוק) ומפריע לזוג אוהבים צעירים להתבונן בשקיעה. במקום זה הם מביטים בשקיעתה של התרבות האנושית. ועומד אותו אדם, עם חברתו הנחמדה ומרגיש חסר אונים. כמו כל אותם מקרים שתיארתי מקודם. אתה נשאר עומד מול אותו יצור ומתבונן עליו כמו על תופעת טבע אימתנית, כמו התבוננות בשיטפון ,סופת טורנדו או התפרצות הר געש. האדם נשאר מולן חסר אונים ומסכן.

לי זה הזכיר את הביטוי שגורם לתלמידיי לחייך- סאפארי הפוך. הביטוי נאמר כשחבורה של משועממים בחוץ צורחת ומפריעה, לפעמים גם מטפסת על סורגי החלון, הכל על מנת לזכות בקצת תשומת לב מהכיתה הלומדת, ואולי גם לראות איך המורה מתעצבן. אחרי בקשה אחת רגועה לעזוב את המקום, מגיעה המתנה לצעקות. אצלי הן לא באות, חבל על המאמץ. עדיף לזכור שני פרצופים קולניים במיוחד ולדווח להוריהם, ולדאוג שהם יענשו. הופעת קרקס הם לא יקבלו ובוטנים של תשומת לב אין לי לתת. אחרי שראו זאת, וחטפו עונש, ידוע בבית הספר שלא כדאי להפריע לי במהלך שיעור. זה לא כיף ורק מזיק. סאפארי הפוך, אמרתי לתלמידיי בפעם הראשונה שנתקלתי בכך. לאט לאט ראיתי תלמידים שהבינו את הכוונה. החיות בחוץ ובני האדם בתוך כלובים. אולי זה מעליב, אולי זה לא פוליטיקלי -קורקט, אבל מה זה נכון.

אנחנו נותנים למיעוט צעקני ובהמתי לנהל את חיינו. מערכת אכיפת החוק לא מספיקה. מערכת המשפט מלאה בעורכי דין שטוענים ששלושה אנשים שהרגו במכות עובר אורח תמים זה הריגה ולא רצח. ושופטים שמקבלים טיעון כזה. משטרה ומוקד עירוני שלא מגיעים למרות תלונות על אנשים שהם מפגעים מהלכים, מפגעי רעש, אקולוגיה ובטיחות. אנשים ששמים ביייייייפ אחד ארוך על כל מוסכמה חברתית, על שילוט, על חוקי תנועה, ועל בקשות מנומסות של אנשים לחדול מהתנהגותם. הם יופיעו תמיד עם ג'יפ נוצץ, סיגריה בפה, מבט ריק בעיניים, ופה פתוח באופן תמידי.

כבר כתבתי במידה כזו או אחרת על הנושא במספר פעמים. אך בכל כמה שבועות חוזר סיפור דומה, רק השמות אחרים. שוב בריוני רחובות וכבישים, שוב ג'יפים מפוארים יתר על המידה, שוב יוצאים ללילה של אלכוהול בתל אביב ורוצחים הולכי רגל ועוברי אורח תמימים. המקרה האחרון -רציחתה של לי זיתוני ז"ל, הפקרתה והתנערות מאחריות עד כדי בריחה לארץ אחרת, שוב עורר אצלי את הנושא. צפיתי בחדשות  בכתבה על התאונה שתארה את האובדן הגדול והמאבק לביצוע הדרישה הבסיסית של אזרח ממדינתו, שתבצע הדבר שמהווה הצדקה לקיומה, לדאוג לזכות הבסיסית של הביטחון, או לפחות להעניש בחומרה את אלו שלוקחים זכות זו. התחושות שלי לאחר הכתבה היו הרבה תסכול והרבה אמפתיה.

ואנחנו? מה יהיה עלינו? לאחר הכתבה, במקבץ הפרסומות( כנהוג להגיד "במעבר חד" )הופיעה הפרסומת של הלוטו והולנטינו.ואז נוצר אצלי החיבור התודעתי. כנראה שנגזר עלינו להשלים עם קיומם של כל המגעילים האלו, חסרי החינוך, אנשים שרואים רק את עצמם. כמאמר השיר של "החברים של נטאשה"- העולם הזה מלא באנשים כאלו. האגו הגדול שלהם,בצירוף עם רף הטמטום והבהמיות הגבוה שלהם מטיל על חיינו צל גדול ואפל. להיאבק בהם ללא עזרה מסיבית של החברה, של מערכת אכיפת החוק, הרשות המחוקקת והרשות השופטת, זה כמו להיאבק בטחנות רוח. בפרסומת יש את המספרים שיסדרו לנו את החיים. ובעולם האמיתי?

בברכת שנה טובה, שקטה, ללא אלימות, וללא תאונות דרכים. 

איזהו גיבור? כנראה שגברים חרדים לא

הנה ידיעה שנתקלתי בה במדור הכלכלה: בנק הפועלים העלים את עלמה זק משלטי פרסום שלו בבני ברק, והחליף אותה בדמות הגמד “דן חסכן”. בנות ישראל היקרות, הריני להודיעכן שאתן מפריעות לגברים החרדים להגשים את ייעודם בעולם. עלמה יקרה, לא מספיק להתלבש בחצאית סטנדרטית וחולצה מהוגנת. זה שלא פרסמת עצמך בביקיני, לא מספיק. את אמורה לשים משהו אטום (אין הכוונה למוחות חברי ממשלתנו) גם על הפרצוף החייכני והיפה שלך, שכנראה מעורר בגברים החרדים מחשבות שעלולות להטות אותם מדרך הישר לבנק. הם עוד עלולים לעבור בהמוניהם לבנק הפועלים על מנת לחפש את תמונתך ולזכות בחיוכך המפתה. לעמוד ולבהות, לעמוד ולבהות. גם מבטם כדברייך בפרסומת,"על זה". מזל שלא צנזרו את ארז טל, הרי אצל החרדים אין הומוסקסואליות, ולארז טל אין כל קשר לנושא זה. הוא ואסי עזר רק עובדים ביחד בתכנית משפחתית בטלויזיה.

ובכן. גם אני בעד צניעות, לא רק של נשים, לא רק גופנית, אלא בכלל. אני לא אופיע לעבודה במכנסיים קצרים וגופיה, ולא נעים לי לראות כאלו שכן. גם לא אצטלם לטלויזיה כגיבור ה "תרבות" התורן. כמובן שההתייחסות ההולכת וגוברת לאנשים ובעיקר לנשים כאובייקט, שלא לצורך, מגעיל. אבל מכאן ועד הפיכת האישה ליצור נחות ומוקצה, שכל מטרתו הוא לפתות גברים תמימים הדרך ארוכה. לא ניתן להפוך חצי מהאנושות לאנשים שלא ראויים לפרסום. זה מראה על יחס של פחד מנשים, ומחזיר אותנו לתפיסות המתאימות לנצרות בימי הביניים של ציד מכשפות, והענקת תכונות שטניות לנשים, או לאיסלאם הקיצוני בו האישה מטבע העובר לסוחר ויש לסגור אותו בכספת. בכל מקרה לא לחברה שערכיה הם יהודים ודמוקרטיים.

רבותי החרדים: אתם יהודים. היהדות מעולם לא הסתירה את אופיו ויופיו של הטבע האנושי. גם לא את החולשות של האדם .גם לא בנושא היחס לנשים. התנ"ך מלא בסיפורים שמהללים את האישה, את חוכמתה, את זכויותיה, את חסרונותיה האנושיים (כמו חסרונות הגברים) וגם את יופיה. הפרשנות למעמד האישה של החרדים כיום מושפע ישירות מיחס החברה, בעיקר הנוצרית, לאישה בימי הביניים. קיימות דוגמאות רבות בנושא. היחס השלילי לאישה ולמיניותה לא מתאים ליהדות. אציין אחת שעולה לי לראש בשליפה - האיסור על אישה לשיר בפומבי סותר את שירת מרים ודבורה הנביאות, ומתאים יותר לתפיסה שלגילדות המשוררים באירופה בימי הביניים היו מתקבלים רק גברים. אישה שרצתה לפרסם שיר נאלצה להשתמש בשמו של פטרונה הגבר. רוב ההלכות והמנהגים של החרדים  ביחס לנשים נוצרו לאחר תקופת חתימת התלמוד. גם לבושה של האישה לא מתואר כמכוסה מכף רגל ועד ראש, כמו שלבושו של הגבר אינו בחליפה שחורה.

היחס של החרדים כלפי הנשים רק מחמיר באופן ישיר ליחס חלקים מהחברה החילונית (כולל גם את הנשים). שניהם מתייחסים עדיין לאישה כאל אובייקט. החברה החרדית פוחדת מהמיניות ואילו החברה החילונית מחצינה אותה עד כדי התבהמות. שני צדדים למטבע. הפתרון הוא כמובן באמצע. להתייחס ליצור אנושי כאל יצור אנושי, ורק לאחר מכן למגדריותו ולמיניותו. לנצל את תכונות היופי שלנו במידה ראויה, כחלק מאישיותינו ולא כחזות הכל. לא להבליט יתר על המידה אך גם לא להסתיר. לנהוג בהתאם להקשר, לזמן, והמקום, והתפקיד וכדומה. בפרסומת לבנק הדבר נעשה במידה הגיונית וחיננית. אפשר להתלונן על כך שהגבר הוא הקובע והאישה היא העוזרת, או להפך לטעון שהאישה מוצגת כחכמה ואקטיבית ואילו הגבר כבטלן ונצלן, מאחורי כל גבר וכו'... אבל הדברים נעשו במידה, בניגוד להרבה פרסומות אחרות.

ואנחנו, נמשיך להיכנע לתכתיבים מהמיעוטים השונים. מהצעקנים למינהם. לא רק החרדים, שחלקם הלא קטן בטוח מסכים בשקט עם דעותיי בנושא (או חלק מהן), אלא גם לקיצוניות השניה שחושפת לגזרים את החוץ והפנים בתוכניות הריאליטי השונות, וכבר כתבתי רשומות בנושא זה. דעות שוביניסטיות ימשיכו להישמע, אפלייתן הפסולה של הנשים תימשך, ותמיד יהיו נשים וגברים שיהפכו את עצמם לאובייקטים . כי ככה הטבע האנושי בנוי. זכר ונקבה ברא אותם. ועל זה אמרו חז"לינו "איזהו גיבור הכובש את ייצרו" אם הייתי גבר חרדי הייתי נעלב מהצנזורה המטופשת והמוגזמת. המצנזרים לא מאמינים בגבורתי. אם הייתי אישה חרדית הייתי דואגת, שותקת, ועולה בשקט לאוטובוס מהדלת האחורית, כמו אזרח סוג ג' (או כל אות אחרת), כמו אדם ממוצא אפריקאי בארה"ב בתקופתה החשוכה.

בברכת חיוך מעלמה בכניסה לבנק, בעיקר אם נביא סכום נאה לחשבוננו.

מי מממן את שני כהן?-על הגינות בפרסום

בהמשך לרשומה הקודמת על תאונת הדרכים, הנה משהו שמזמן רציתי לכתוב. הפרסומות שמציגות את סוכני הביטוח שעושקים, נצלנים ועוד כל טוב סטריאוטיפים המזכירים את יחסם של טובי האנטישמיים ליהודים בתחילת המאה ה-20, הן מגעילות ומבחילות, ולא הוגנות והגונות. הן משתמשות בתמהיל של ידוענים שרוצים להתפרנס (לגיטימי) ונאיביות הגובלת בטמטום של ציבור הלקוחות.

אחרי הקדמה כעסנית זו אסביר את עצמי, על רקע הפרסומת שרמזתי עליה בכותרת. חברת תשעה מיליון משלמת לשחקנית המצחיקה והמפורסמת סכום מסוים של לפחות חמש ספרות. בנוסף על כל דקת פרסומת בשיא הרייטינג סכום דומה, וזאת במטרה להגדיל את החשיפה למוצר אותו הם מוכרים. דבר שסוכן ביטוח ממוצע עמל באינספור של נסיעות, פגישות ועבודת שטח. זאת מהסיבה הפשוטה שאין לו סכומי כסף כאלו גדולים על מנת לשלם לשחקנים כמו כהן או איבגי (אחד הגדולים, צפיתי בו בתאטרון, העובדה שהוא נאלץ לחלטר בפרסומות היא תעודת עניות לחברה הישראלית), או זמרים שמוכרים את מיטב יצירותיהם היקרות למטרות זולות. ובסוף יוצא שתאגיד גדול בבעלות מספר מיליונרים מציג את הסוכן המרוויח בעמל את לחמו כנצלן, כקפיטליסט דורסני המנצל את תמימותם של אנשים קשי יום, ושולח את ילדתו לסאמר סקול, כאילו הוא גנב את כבשת הרש.

אז עצבנו אותי מספר דברים, אנסה לעשות זאת מסודר. הראשון הוא אמת בפרסום. נבצע חשבון פשוט השם מצד אחד את עלויות הפרסומת - שכר גבוה למפורסמים, תשלום למשרד פרסום, ותשלום למספר רשתות שידור על דקת פרסום, שלא נזכיר את המוקדניות והמוקדנים, המועסקים ברובם במשכורות סטודנט, תוך כדי שהתאגיד מנצל את אותו ציבור צעירים שמנסה לשלב עבודה ולימודים ולכן חייב לעבוד במשמרות. מצד שני נשים משכורות ממוצעות של עובדים אחדים, ועמלת סוכן שאני מניח שהיא נמוכה יותר משכר הידוען התורן, ממנה הוא גם משלם משכורות לעובדים של המשרד, הוצאות משרד וכל מיני כאלה. אז מבחינה מתמטית המפרסמים חושבים שהציבור מטומטם. ויש גם ציבור שעדיין משלם.משיח לא בא, הלקוח עדיין מטלפן.למה?

התשובה לכך יותר מעצבנת אותי. הפרסומת פונה ליצר הקטנוני ביותר של האדם בכלל, והישראלי בפרט. היצר שקורא לנו לפגוע במישהו, לא לצאת פראייר, ובעיקר להיכנס לכיס של האחר. כמה פעמים קרה לכם שעמדתם בדוכן פלאפל, ובעודכם נהנים מהמנה שהכין לכם בעל המקום, אתם מחשבים כמה הוא מרוויח? כמה עולה הפיתה? והחומרים לכדורים? הירקות? השמן לצ'יפס? המהדרין מוסיפים גם כמה עולה השכירות של החנות, הארנונה. הקומבינטורים מחשבים כמה מס הוא מעלים, ועברייני הצעצוע כמה הוא משלם לפרוטקשן, והאם יש לו עסק הימורים לא חוקיים מאחורה. במקום להודות לנותן השירות אנחנו חושבים שהוא דופק אותנו. כאילו שהוא מניף את אצבעו והשירות מוגש לנו. כאילו הוא לא עובד ומשקיע, כל אחד במקצועו, אם זה פלאפל ואם זה ביטוח. רשתות הביטוח פונות בדיוק ליצר הזה. למקום הנמוך הזה, שכפי שאמרתי פונה לקנאה ומזכיר קצת סטריאוטיפים אנטישמיים. הדבקת תדמית לכל סוכני הביטוח, חבורה של נצלנים מיליונרים שחיים על חשבונך, ולא מתאמצים בעוד בזמן שאתה המסכן עובד קשה בשביל הכסף. אז בוא תצטרף לעדר הלא פראיירים שהקמנו עבורך ותחסוך את עמלת הסוכן. המוקדנים שלנו עובדים בהתנדבות, עושים טלפונים על חשבון הנייד שלהם מהרחוב - כי חוסכים גם ארנונה.

עוד לא נכנסתי לנקודה שלרוב הפוליסות שמציעות רשתות הביטוח מלאות חורים בכיסויים (ואגב, גם לא תמיד זולות יותר... אבל התאגיד בונה על כך שאם אמר "ללא עמלה" - נאמין ולא נשווה). במקרה הצורך לך ותחפש את האדם שידאג לך. תקווה שתיפול על מוקדן או מוקדנית אחראיים שיטפלו בך. רוב הסיכויים שלא תצטרך לממש את הביטוח, ובינתיים ננצל אותך, ואם תצטרך ולא תהיה מרוצה אז לא נורא ניקח מישהו אחר מהעדר שלא רוצה לצאת פראייר. זה כבר לא הנושא. איכות שירות זה עניין אינדבדואלי וניתן להיתקל בטובים ורעים גם בסוכנים וגם בתאגידים הגדולים ולא תמיד ניתן לאמוד או לקנות את טיב השירות.

התאגידים הגדולים מתנפחים. הדבר מתחיל להישמע ולהראות כמו התחזית הקודרת של קארל מרקס. אז לפחות שיעשו זאת בהגינות. שידגישו את הטוב שבהם, ולא את הרע בצד האחר. ולנו, הציבור הקטן והפשוט נשאר לי רק לקרוא לצרכנות ביקורתית. את הילד שלי אני מלמד לא  להאמין לפרסומות, אלא לבדוק אותן. בטוח לא להיגרר למקום הנמוך שציינתי.

בברכת שלא תצטרכו להפעיל את ביטוח הרכב ולבדוק את איכות השירות שרכשתם...