יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

תרגעו, זה עדיין לא קורה.

בוודאי ראיתם אותה, פרסומת בפריים טיים המראה משפחה מאושרת משחקת עם ילדים בסלון ופתאום נשמע צליל של אזעקה אמיתית עולה ויורדת. אבא ואמא, בהלה על פניהם, מרימים את הילדים ורצים איתם לממ"ד. וקולו של קריין: "תרגעו, זה עוד לא קורה". איזה מזל. איזו הקלה להתעורר ולדעת שזה עוד לא קורה, כל זה היה חלום בלהות. קטיושות בצפון וגראדים בדרום, אזעקה בשתיים בלילה שמקפיצה אותך משינה וילד קטן ששואל האם טיל יכול להרוג. איזה מזל שכל זה עוד לא קורה, דמיינתי את הכל. אני יכולה להרגע ולשתות בנחת מקיאטו כפול בשינקין. זה עוד לא קורה, לא כאן, לא במדינת תל אביב, כך מרגיע אותי קריין של פיקוד העורף המדבר מהקרייה.
בדפדוף באתרי אינטרנט אתמול גיליתי שלא רק אני הרגשתי פגועה מהפרסומת החדשה של פיקוד העורף. אך רוב האנשים מדברים על עליית מפלס החרדה בעקבות הפרסומת. לא אגיד שלי עשה טוב לשמוע אזעקה, גם בפעם העשירית כשאני יודעת שזאת רק פרסומת. או לראות את הילד שלי רץ מהחדר שלו אלי - "אמא, אזעקה!". הפנים המבוהלות של ההורים בתשדיר, כשלי יש את שני הילדים הפרטיים שלי לשמור עליהם. אבל נניח, לילד הסברתי (וגם לעצמי) שזה רק תשדיר, אבל.... "זה עדיין לא קורה"?! המסר מיועד לאלה הנמצאים 25 דקות נסיעה ממני ולמזלם עוד לא מכירים את צליל האזעקה (ובתקווה שגם לא יכירו), אבל כמה חוסר רגישות, כמה חוסר הבנה לצרה של האחר. ניתוק טוטלי. באיזו בועה אתם חיים שם, 25 דקות נסיעה מכאן, ומה כן צריך לקרות כדי שתרגישו חלק מהמדינה. תרשו לי לספר איך זה מרגיש כשזה לא קורה....
זה לא קרה לפני כשבועיים. היינו בטיול בצפון. בגבול הצפוני של המדינה, משקיפים על לבנון ובעלי מסביר לילד על "הגדר הטובה" ואיפה שם, מעבר לגבול, היה בסיס שבו שירת. ואז פתאום מתחילים לצלצל הניידים, בו זמנית. כבר סימן לא טוב, את הרגעים האלה אני זוכרת עוד מימי האינתיפאדה האחרונה שאת כולה עברתי בירושלים. איפה אתם? במטולה. אצלנו כרגע הייתה אזעקה ונשמעה נפילה. מערבה מאיתנו. "מזרחה מאיתנו", מסבירים לנו בטלפון השני. במחשבה זריזה, מזרחה מכאן ומערבה משם, יוצא בדיוק באמצע - וזה בדיוק הבית שלנו. מסתכלים על מטולה השקטה, על ההרים היפים משני צידי הגבול שהפך (בינתיים) לגבול השקט. נכנסים לאוטו וממשיכים את הנסיעה לכיוון הצימר, מקווים שבסוף סוף השבוע עוד יהיה לנו בית לחזור אליו.
זה לא קרה לפני חודש, כשהיו שתי נפילות באמצע הלילה, היינו צריכים לזנק מהמיטה ולרוץ לממ"ד. ממש כמו בלבנון, נזכר בעלי, רק שבלבנון לא החזקת על הידיים ילדה בת שנתיים שלא מבינה למה ההורים עומדים בשקט באמצע החדר וחושך בחוץ. לפחות הייתם מביאים מטרנה לנשנוש לילי... זה לא קרה גם יום למחרת, כשהעירייה ביטלה את הגנים ובתי הספר - אך בוודאי מקומות עבודה אף אחד לא ביטל. התחלקנו, בעלי לקח את הגדול איתו ואני לקחתי את הקטנה למשרד. בצהריים חזרתי הביתה, כדי שתאכל צהריים ותרדם. חיכיתי לבעלי שיחזור מהעבודה שלו על מנת שאחזור למשרד להשלים שעות העבודה. הקטנה ישנה במיטתה, אני בפייסבוק בשעה לא שגרתית, בצ'אט עם מכרה שגרה בפיליפינים. בפיליפינים זה באמת לא קרה, כאן זה כן. פתאום קול של אזעקה. סוגרת את הדלת של הממ"ד, בו ישנה הילדה, מקווה לא לשמוע את הבום, מקווה שבעלי עם הילד עדיין בעבודה ולא בכביש המהיר בדרך לעיר, מקווה שהילדה לא תתעורר  בבהלה. ולא מנסה אפילו לחשב את המתמטיקה של המלחמה: אם לא היו מבטלים את הלימודים, איך שתי גננות מעבירות לממ"ד אחד תוך 40 שניות אחד עשרה תינוקות שבדיוק ישנים בשעה זו.
זה לא קרה גם לפני שנתיים וחצי, במבצע "עופרת יצוקה", כשנסענו עם חברים לתפוס בוקר של נחת בספארי ברמת גן. לתושבי "עוטף עזה" הייתה כניסה חינם לכל מיני מרכזי פעילות, והבהרנו לש"גימלית החביבה בכניסה לספארי שהגענו מאשדוד הרחוקה. רגע, אני אבדוק, אמרה הש"גימלית ופתחה מפה. אותה מפה מפורסמת המחולקת לאזורים הסופרים את מספר השניות שיש לך לנוס על חייך מרגע הישמע האזעקה. היא בודקת במפה איפה זה אשדוד ואם שייך לאזור המוכה טילים. אולי סתם באנו לעבוד עליה? אולי אשדוד זה ליד מטולה? נראתה בגיל העשרים המוקדם, כנראה חיילת משוחררת, ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. לצחוק שאצלה במשרד בקרייה במקום מפת ארץ ישראל בטח היה פוסטר "משכורת צבאית זה כמו מחזור של אישה" (ונימוק מפורט למטפורה הציורית) או לבכות מהבורות והניתוק.
זה לא קורה כל פעם כשאני שומעת סירנה של אמבולנס או רעש חריג של אופנוע מתקרב. אני ממש לא מההיסטריות, אני מסרבת להיכנע לפחד. אני תמיד אומרת שבתור בוגרת אינתיפאדת אל אקצה כבר שום דבר לא מפחיד אותי. אבל אני משקרת. הומור שחור עובד אצלי יופי עם צבע אדום, אבל זה עדיין מפחיד. כשקפטריה בקמפוס הר הצופים, בה אכלתי כמעט כל יום, הופכת לתופת. כשבגבעה הצרפתית, בה עוברת ארבע פעמים ביום, יש יריות ארבע פעמים בשבוע. טילים זה יותר מפחיד. כי זה נוחת עליך מלמעלה. זה יכול לתפוס אותך בכל מקום. במקלחת, בלילה בשינה, אין לך רגע של בטחון. הטיל עלה אל הקשת שלו. האזעקה נגמרת, השקט המטריף שאחריה, השניות שנספרות, תכף נשמע את ה"בום", תכף נדע איפה יוצא הקצה השני של הקשת. תוך שתי דקות תופיע הודעה במבזקי חדשות ב- ynet: שתי רקטות נורו לעבר אזורים פתוחים, איש לא נפגע. איזה מזל יש לכם שם, 25 דקות נסיעה מכאן. אתם האחראים על התשדיר של פיקוד העורף, לכם זה עדיין לא קורה. כמה חבל שאנחנו כאן, חצי מהמדינה, מדרום ומצפון, הפכנו להיות חזית. כנראה זאת הסיבה שהתשדיר לא מיועד לנו. כי אנחנו כבר לא עורף.  בעורף זה עדיין לא קורה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה