מגאורגיה באהבה - חצ'פורי גבינה בהליך מזורז

אי פעם, לפני שנים רבות, החלטתי שאני רוצה לפתוח בלוג שברובו יהפוך לקולינרי. תחילת דרכו עוד הייתה באתר תפוז, כמה שנים אחרי הועתק לכאן, לבולגר. התמונות הראשונות שליוו את המתכונים - באיכות משתנה, מ"גרוע ביותר האם זה בכלל אוכל" דרך "סביר אך לא ברור מה מצולם פה" ועד "גרוע נסבל עם קצת דמיון רואים שזה טעים". מאז, אני רוצה להחמיא לעצמי, השתפרתי. או לפחות למדתי שפלאש זה האויב הכי גדול של האוכל ואור טבעי - זה הדבר הכי טוב שיכול לקרוא לאוכל. כלומר, לפורטרט של האוכל. אחד המתכונים שלא הועתקו מהבלוג הקודם - מתכון לחצ'פורי. כי התמונה הייתה מזעזעת אפילו יחסית אליי של אז. הרבה שנים עברו, טעם של המאפה הנפלא, השילוב אחד המוצלחים בין גבינה חמה לבצק, עוד היה לי בפה. וכך גם הקלוריות הרבות שבו נדבקו לי למותניים וסירבו לעזוב. לקח הרבה זמן עד שהחלטתי לשחזר את המתכון.

אחרי הלידה השלישית וקצת לפני החזרה מחופשת הלידה החלטתי להיכנס למשטר דיאטה, כי התירוצים נגמרו והג'ינס זעק. רגע לפני, בתור ארוחת שחיטות לפרידה, החלטתי להכין - לא סטייק, לא עוגה עתירת קצפת. חצ'פורי. לחם גרוזיני במילוי גבינה. דבר הכי עתיר קלוריות שאני מכירה. אך שווה כל ביס. פעם בשנה. ואז - אבוי. שוב התמונות יצאו לא משהו. יותר טובות ממה שהיה לפני כמה שנים. לפחות משהו שכן ראוי ללווות מתכון כאן בבלוג. אז סוף סוף המתכון עולה לאוויר. במיוחד שעוד מעט שבועות - וזאת בהחלט סיבה טובה לחטא של "פעם בשנה"...

הזדמנות טובה להראות כאן קצת מהתמונות מטיול שלנו לגאורגיה מלפני שנתיים בדיוק. טיול שכולו הנאה (גם גסטרונומית), נופים נפלאים, אנשים הכי חמים, אוכל מצוין (מקומי, אל תנסו שם לטעום מההשפעות שבאו מבחוץ...) ו-הכל זול, זול, זול....

מצחטה, מפגש שתי נהרות:

טביליסי, מבט מלמעלה וקשט בענן

ישן מול חדש - גשר מודרני מזכוכית מול העיר העתיקה של טביליסי

מאגר מים בג'ינבלי

פסל של מייסד העיר מעל נהר קורה בטביליסי  

וכמובן המראות מהשוק - לפתוח את התיאבון

הכמויות במתכון ל-6 חצ'פורי גדולים, כלומר 6 מנות טובות בגודל XXL בדיוק כמו שגאורגים אוהבים. מומלץ לחלוק את המנה עם החבר ולהוסיף סלט ירקות ליד. זה לא חצ`פורי אמיתי, חצ`פורי אמיתי - זה חצי יום עבודה. כאן חוסכת את עיקר פעולת הקיפול והרידוד (וגם כמויות של חמאה שמקפלים לתוך הבצק, כך שהמקורי הוא עוד יותר "דיאטטי")... נקרא למתכון -

חצ`פורי (בהליך מקוצר)

מצרכים (ל-6 חצ`פורי גדולים)

לבצק:

500 גרם לבן, ריוויון או גיל

1/2 כפית מלח

1 ביצה

100 גרם חמאה או מרגרינה

כ-750 גרם קמח

1/2 כפית אבקת אפיה

+ כ-30 גר' חמאה נוספת להברשה מעל המאפה המוכן

למילוי:

800 גרם גבינה. (הגבינה הקלאסית לחצ`פרי בוודאי גבינה גרוזינית - סולוגוני, מוכרים אותה כמעט בכל סופר. אפשר להחליף במוצרלה. אפשר להשתמש גם בתערובת גבינות - צהובה, בולגרית, פטה, אבל עדיין סולוגוני (או מוצרלה) צריך להיות המרכיב העיקרי)

כוס חלב

2 ביצים

2 כפות קמח

מלח

הכנה:

לערבב את כל המצרכים לבצק, להוסיף קמח בהדרגה עד שהבצק הופך לרך וטיפה דביק. לאסוף לכדור, לקמח מעט את הבצק, לכסות במגבת שלא יתייבש ולהניח בצד ל-20-30 דק`.

לחלק את הבצק ל-6 חלקים ולגלגל 6 כדורים שווים. לרדד על משטח מקומח כל כדור לקוטר כ-30 ס"מ ועובי כס"מ. לשים באמצע כל עיגול שישית מהמילוי. למשוך בעדינות את קצוות הבצק לכיוון המרכז כדי לסגור את הגבינה בפנים ולהדביק את הקצוות ביחד במרכז - נוצר מעין שק עם ה"סגירה" באמצע.

לשטח קצת את ה"שק", עכשיו הוא יותר דומה לפיתה עם מילוי בפנים.

אפשר להכין את החצ`פורי בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות, 15-20 דקות. את החצ`פורי שמים בתבנית משומנת עם ה"סגירה" למטה. אפשר גם להכין במחבת, לטגן כל חצ`פורי בנפרד במחבת חם מאוד וללא שמן כ-5 דקות מכל צד או עד שהבצק מזהיב.

להניח חתיכה קטנה של חמאה על החצ`פורי המוכן והבריש מצד אחד, החמאה נמסה מיד לתוך המאפה הרותח. להערים אחד על השני, ולהמשיך להבריש בחמאה את הצד העליון. להשהות כ-5 דקות לפני האכילה. מומלץ לאכול מיד, לחימום חוזר - בתנור בלבד, שחומם מראש ל-200 מעלות.

למתכון באתר Foods Dictionary, כולל חישוב ערכים תזונתיים 

שלבי הכנה:

משטחים את הבצק ושמים חלק מהמילוי במרכז

אוספים את הבצק ל"שק"

משטחים ל"פיתה"

מטגנים על מתבת לוהטת ללא שמן (או אופים בתנור)

שמים חתיכת חמאה על כל "חצ'פור" מוכן ומערימים אחד על השני

כמה טעים...

ו... בתור בונוס - שדרוג שלי שהופך את המתכון לחצ`פורי לעצלנים באמת...

לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חצ`פורי בלי להעליב את כל העדה... אבל זה עדיין טעים מאוד. שמים בתבנית בצק עלים מוכן ומרודד (בטח, כי אנחנו עצלנים...), יוצרים שוליים גבוהים. שופכים את המילוי של החצ`פורי (במקרה זה אני אוהבת להוסיף גם גביע קוטג`, שלא מתאים בגרסה הקודמת כי הופך את המילוי לנוזלי מדי ואני חוששת שיגלוש החוצה מה"תפר") ומכניסים לתנור ל-25 דק`...

חותכים כמה פרוסות עגבנייה ליד וארוחת בוקר של שבת, משמינה וטעימה ביותר, מוכנה באפס מאמץ...

גוונים שונים של אדום - טיולים בעוטף עזה וקראמבל תותים חורפי

{רשומה משותפת}

אמצע החורף וכמו בכל שנה היעד המועדף עלינו הוא צפון מערב הנגב, או בשמו בטחוני "עוטף עזה", המוכר לנו יותר מדי טוב מהסיבות הלא נכונות. הגיע הזמן לסיבות נכונות יותר לכתוב על השילוב של המרחבים הירוקים שאין בשום מקום בארץ, הקרבה הגאוגרפית לביתנו, מזג האוויר הנוח יחסית למרכז והצפון בתקופה זו, וכמובן הפריחה המטורפת של הכלניות. שילוב זה מוביל אותנו בכל שנה לשם.

את האזור גיליתי לראשונה במילואים ב-2002 במילואים ב"חומת מגן". לפחות משהו חיובי יצא במבצע שהפך לאחד  מרבים שבאו אחריו. אהבתי את המרחבים ותחושת החופש בכבישים שהובילו לעבר מחסום כיסופים, שהתחלפו בצפיפות הנוראית ותחושת הסכנה בכביש שהוביל למוצב "אורחאן" בצומת ה T, (ימינה לכפר דרום ושמאלה לגוש קטיף), בו הוצבתי במשך חודש במבצר מבטון, על מנת לפקח על בטחון הנוסעים בו, ועל עבודות הסלילה של המחלף שנבנה שם. לאחר הפינוי של הרצועה הוצבתי על הגדר, והסיורים על הגבול הפורח, באזור נחל הבשור עמדו בסתירה גמורה לרכבים הממוגנים ולטנקים שהעלו אבק. סיור הבלוגרים שהוזמנו אליו ב 2011 פתח לנו את השער לאטרקציות התיירותיות השונות באזור. ומאז בכל שנה בחורף אנו מטיילים ונהנים בטבע.

השנה היינו כבר שלוש פעמים באזור. בפעם הראשונה טיילנו טיול קרוב יחסית לשדות גברעם. התחלנו בארוחת בוקר נהדרת במסעדת "ארטישוק" במושב גיאה ,סמוך לאשקלון. אוירה שקטה ורגועה, ארוחות בוקר טריות במחירים סבירים, חצר פורחת, כלוב תרנגולות וטווסים, נדנדה ומגלשה הפכו את ההמתנה לארוחה לחוויה נוספת בשביל הילדים. בגברעם שנמצא שעשר דקות נסיעה משם יש גבעה קטנה ולמרגלותיה כר דשא עם פרחי כלניות אדומים, ועוד פרחים בלבן, צהוב וכחול. התמקמנו מאחורי קבוצת שיחים רחבה ונשכבנו על הדשא לכמה דקות של שקט.

בפעם השנייה טיילנו לאזור שוקדה. החורשה מלאה במרבדי כלניות, מקום נהדר להצטלם בו, ולתת לילדים להתרוצץ.

בפעם השלישית כבר תכננו להרחיק יותר דרומה ,למחלבת "צאלה" המעולה, אליה אנחנו מגיעים בכל שנה. אל המחלבה מגיעים אחרי נסיעה בחלק הדרומי של כביש 232, כשמרבדי פריחה מלווים אותנו משני צדדיו. אחרי עין הבשור יש פניה שמאלה אל שביל עפר , ולאחר עשר דקות נסיעה בו מגיעים לחווה יחסית מבודדת. גם השנה הצטרפנו לסיור חקלאי בחווה, חווית חובה לילדים. נכנסנו לדיר הכבשים, האכלנו את הסוסות, התרוצצנו במרחבים ושיחקנו עם הכלבים הגדולים הידידותיים.

השנה הדריכה אותנו צאלה שנולדה וגדלה בחווה. לאחר הסיור התיישבנו לפיקניק של גבינות תוצרת המקום, לחם וירקות טריים מאוד. עונג גסטרונומי צרוף. ובדרך חזרה צפונה עצרנו קצת לפני צומת סעד כי ראינו מרבדי כלניות. פרשנו מחצלת , הכנו קפה , ואכלנו עוגיות מהבית.

חבל רק שנתקלנו בערימות של שקיות וזבל מסביב, המעידות שעשו זאת לפנינו ולא טרחו להכניס שקיות אשפה לרכב, ולנסוע עד לפח הקרוב אלא העדיפו ליהנות מהטבע ואז להחריב אותו...

בכלל, המציאות הישראלית מגיחה לאורך כל הטיולים באזור. כבר שפונים שמאלה מצומת יד מרדכי ניתן לראות את הבתים של העיר עזה, שמופיעים באופק מדי כמה דקות. השנה גם נמנענו, בניגוד לשנה שעברה, לנסוע לאזור כיסופים, עד למה שהיה פעם המעבר לגוש קטיף. שם יש שקט ופריחות מרהיבות ריקות מאדם ומרכב. החלטנו שעדיף לא להיות בטווח נשק קל, או את חפירה ממקום הסכנה.

האזור נראה מצד אחד כמו תמיד, ומצד שני לא. משהו השתנה, אולי האזרחים ההרוגים בסבב האלימות האחרון, אולי כי השנה זה היה ממושך יותר, מדמם יותר, ואנחנו עדיין בפוסט טראומה, או בתוך הטראומה עצמה. אולי הידיעה שכפי הנראה מצבנו לא השתפר בעקבות הקיץ האחרון, וכנראה שגם לא ישתפר בעתיד. ומשמעויות של צמד המילים "דרום אדום" כרוכות ביותר מדי אסוציאציות, לא רק של כלניות. נשאר רק להעריץ את תושבי המקום שנשארים כאן, ודואגים לנו לירקות ופירות במשך השנה, ובינתיים גם שומרים על המדינה. בוויכוח המטופש בין כל המפלגות מי יותר ציוני ומהי ציונות, הם מנצחים יום יום במעשים ולא בדיבורים. חבל שהאזור לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הנהגת המדינה.

דוגמא כואבת, לילדים במיוחד, היא חנות הגלידה ליד הבית שלנו שנסגרה בגלל הפסד כלכלי בקיץ האחרון. עד שיגיע סיוע, כלכלי בתום המבצע, אם בכלל, בעל הגלידריה שהילדים שלי הכי אהבו, סגר... הדוגמא הכי פשוטה לחוסר ההשקעה באזור היא שאין רמזור חכם, עם נתיב ימינה נפרד, או כיכר רחבה בצומת סעד, המוביל אל כל חבל אשכול. השקעה מינימלית הייתה חוסכת הרבה פקקים מהמבקרים באזור, אבל הצומת תקועה בשנות החמישים של המאה הקודמת, צומת T פשוטה, עם שוטרים הנאלצים לווסת את הפקק שנוצר שם כל שנה בזמן פסטיבל דרום אדום. אפרופו פקקים, כדי להימנע מפקקים בחזור, כדאי לנסוע דרך כביש 232, דרך שדרות , חלץ, ולהתחבר לכביש 4 העמוס בשבת אחה"צ רק בצומת ניצנים. בבוקר עדיף דרך כביש 4 ולצאת מוקדם מאוד (שמונה בערך) או מאוחר יותר (בסביבות אחת) לטיול קצר.

ואנחנו, נקווה להמשיך ולטייל בכל שנה בחורף באזור. נקווה שבהנהגה כלשהי יבינו שחייבים לחזק במעשים את הכלכלה באזור, נקווה גם לקצת שקט, על שלום אפשר רק לחלום... בברכת חורף פורח וקיץ רגוע, וצבע אדום של כלניות, יין ותותים.

נתמקד בנושא של התותים. ופינוק של חורף. לפני חודש במסגרת פרויקט של מנטקה היה חומר גלם אדום ומתוק במיוחד, שהניב שפע מתכונים אדומים ומתוקים. אז היה לי חשק להמציא את עצמי מחדש והכנתי רביולי תותים. בינתיים עונת התותים ממשיכה ופשוט חייבים לנצל אותה עד תום. הכנתי מתכון של שותפתי לפרויקט, מתוך הבלוג thought for food, קראמבל תותים. ואיזה קראמבל טעים זה היה... נורא פשוט ומהיר הכנה, והכי חורף שיש. אצלי הוא הפך לקראמבל תותים ותפוחים, הגשתי אותו עם חם עם גלידת וניל (צילמתי מהר וללא גלידה... שלא תנזל לי באמצע הצילומים כי יש דברים שילדים לא יסלחו עליהם...)

קראמבל תותים ותפוחים

מצרכים (ל-4 קערות סופלה אישיות)

לפירות:
כ-250 גר' תותים חתוכים לפרוסות
2 תפוחים ירוקים, קלופים וחתוכים לקוביות
1/4 כוס סוכר לבן
1 כף קורנפלור
4 כפות מים קרים
1 כף מיץ לימון

לקראמבל:
1/2 כוס סוכר חום
1/2 כוס שיבולת שועל להכנה מהירה (קוואקר)
1/3 כוס קמח
40 גר' חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות

הכנה:לשים את התותים בסיר יחד עם רבע כוס סוכר ולבשל כ-5-10 דקות, עד שהתותים מתחילים להגיר נוזלים ומתרככים מעט. בכוס מערבבים את הקורנפלור יחד עם המים הקרים, עד שאין גושים ולהוסיף לסיר עם התותים. להוסיף מיץ לימון ולערבב בעדינות ולהמשיך לבשל עוד כ3-5 דקות. להוריד מהאש, להוסיף את קוביות התפוחים ולערבב יחד. להעביר את הפירות לכלי ההגשה.

בקערה נפרדת להניח את המצרכים לקראמבל - סוכר, שיבולת השועל, חמאה וקמח. לערבב תוך כדי פירור עם האצבעות של החומרים היבשים לתוך החמאה, עד שמתקבלת תערובת פירורית רכה יחסית.

לכסות את הכלים עם הפירות בקראמבל. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ20-25 דקות.

להוציא מהתנור, לתת לקראמבל להתקרר כ-10 דקות ולהגיש. כאמור מומלץ עם גלידת וניל.

תותים, יאמי

תותים ותפוחים

מעבירים לכלים אישיים ומכסים בקראמבל

תביאו גלידה

הע/ארות

- אפשר להכין רק עם תותים או רק עם תפוחים או לשלב פירות נוספים. בננות, לדוגמא, לדעתי יתאימו כאן מאוד.

- אם רוצים להגיש בסוף ארוחה, ניתן להכין את הכל מראש, לשמור את הפירות המוכנים בטמפ' החדר ואת התערובת לקראמבל במקרר, וכחצי שעה לפני שרוצים להגיש לכסות את התותים בקראמבל ולהכניס לתנור.

לקינוח נוסף- שיר לשמוע בדרך חזרה מהטיול הביתה.
בסוף עוד יהיה לנו טוב...

לקטיף יצאנו. טארט פטל וגנאש שוקולד.

אני בן אדם מאוד עירוני. נהנית לצאת לטבע, לטייל, לנשום אוויר נקי. ולחזור. לעיר. עם הרעש שלה, עם הבניינים הגבוהים, השכנים החצופים ומגרשי החנייה הענקיים. מבינה את היופי של החיים במושב, את איכות החיים והחוויה החיובית לילדים בעיקר. אך לא רואה את עצמי חיה חיי היומיום בתוך מושב ירוק ושקט. בלי אדי הבנזין והמוסיקה המזרחית בפול ווליום מחלונו של השכן ממול זה פשוט לא זה. 

כבר שנתיים אנחנו יוצאים בסוף מאי - תחילת יוני לקטיף פטל. יש לנו קל"ב - בגדרה - ולעומת קטיף דובדבנים בצפון שאני עוד חולמת להגיע, לא צריך לנסוע שלוש שעות בכל כיוון. כדאי להשתדל להגיע כמה שיותר מוקדם, לאלה שאוהבים לאכול ארוחת בוקר רגועה לפני הטיול צפויות בעיות חניה קשות ועומס בתוך האתר עצמו. משלמים כמה עשרות ש"ח לכניסה עבור בן אדם (משפחה של ארבע זה יוצא לא מעט...), עובדים קשה באיסוף הפירות המתוקים (אחד לסלסלה, שתיים לפה) ואחרי זה משלמים ביציאה על הפטל שאספנו. לא זול להיות חקלאי ליום אחד. אבל כיף לא נורמלי. 

חוץ מפטל אפשר לקטוף פירות פיטנגו, תות עץ ותות פקיסטני ארוך ומיוחד, הכי טעים שטעמתי. בתור בונוס בצמוד לקטיף יש מטעי עצי רימון, בתקופה זו הם רק מתחילים לפרוח וזה מחזה מרהיב.

קצת אחרי - מגיעים לשדה חיטה עם כמה בלות של חציר שכאילו נעמדו שם במיוחד בתור תפאורה לצילומים עבור העירוניים שכמונו. 

וכל הדרך חזרה אני מפנטזת על פאי שוקולד ופטל. אחת העוגות הטעימות שטעמתי, אולי בגלל שקטפנו את הפטל לבד, ולכן הוא פשוט טעים יותר. 

שימו לב ללק האדום, יש לי גברת קטנה בבית...

חיפשתי מתכון שיפיק מקסימום מהפטל שקטפנו. הוא טרי כל כך וטעים, פשוט פשע להפוך אותו לריבה, טעימה ככל שתהיה, או להעביר אותו עיבוד בכל דרך. רציתי משהו שישאיר אותו טרי, ובבלוג של חן שוקרון האחת והיחידה מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. טארט קל הכנה, מרשים וטעים עד אין סוף. שוקולד מריר הולך עם כל דבר, אבל עם פטל טרי זה לא הולך, זה פשוט רץ. שידוך מהחלומות. חן שוקרון הכינה כטארטלטים, וזה נראה מתוק תרתי משמע, אני הכנתי כטארט גדול. עכשיו חולמת לנסות בגרסת קרם פטיסייר...

טארט פטל וגנאש שוקולד (לתבנית טארט מתפרקת בקוטר 24 ס"מ)

מצרכים:

לקלתית:

1 ו-1/4 כוסות קמח1/4 כוס שקדים טחונים דק
1/2 כוס אבקת סוכר
1/2 כפית מלח
135 גר' חמאה קרה מאוד חתוכה לקוביות
1 חלמון

150 גר' פטל טרי 

לגנאש שוקולד:

250 מ"ל שמנת מתוקה200 גר' שוקולד מריר במטבעות או שבור לקוביות
50 גר' חמאה בטמפ' החדר חתוכה לקוביות

הכנה:

קלתית:

בקערת המיקסר לעבד יחד קמח, שקדים טחונים, אבקת סוכר ומלח. להוסיף את החמאה ולערבל עד לקבלת תערובת פירורית. מוסיפים את החלמון ומערבלים עד שהתערובת נאספת לבצק. (אם התערובת יבשה מידי להוסיף 1 כף מי קרח). להוציא את הבצק מהמיקסר ולעבד ידנית מעט מאוד. לשטח את הבצק, לעטוף בניילון נצמד ולהעביר ל-1/2 שעה לקירור.

על גבי משטח מקומח קלות לרדד את הבצק לעלה דק בעובי של כ-1/2 ס"מ. להעביר את הבצק לתבנית משומנת עם קצת חמאה ולרפד את הבסיס והשוליים. להקפיא למשך כ – 30 דקות. בינתיים לחמם תנור ל – 190 מעלות.

לשמן נייר אלומיניום ולהניח אותו כשהצד המשומן על גבי הבצק, להדק היטב לבצק. אם הבצק קפוא, אין צורך בקטניות שישמשו כמשקולת לאפייה עיוורת. לאפות במשך כ – 15 דקות, להסיר את נייר האלומיניום ולאפות עד להשחמה, כ – 8 דקות נוספות. אם בסיס הבצק התרומם, אפשר ללחוץ אותו מטה באמצעות גב כף.

לצנן לחלוטין.

גנאש:

בסיר קטן או במיקרו להביא לרתיחה את השמנת. לשפוך את השמנת החמה על השוקולד המריר. להניח לדקה-שתיים ולערבב היטב עד להמסה מלאה של השוקולד. להוסיף פנימה את קוביות החמאה ולערבב היטב עד להמסה מלאה.

הרכבה:

על גבי קלתית לסדר בצפיפות את הפטל הטרי.

לשפוך את הגנאש על גבי הפרי. 

לצנן לטמפ' החדר ולהעביר לקירור למשך כשעה לפחות לפני הפריסה.

לצערי התמונות של התוצר הסופי כבר נעשו "על הדרך" כי הטארט היה אמור לצאת איתנו לנסיעה ארוכה של שעתיים וקצת לכיוון חיפה (וזאת גם הסיבה למה הכנתי עם שוקולד ולא קרם פטיסייר... זה וגם כי אני מכורה לשוקולד מריר...). 

מקור המתכון כאן. זה מהפעמים הנדירות ביותר כשלקחתי מתכון ובצעתי אותו "פשוטו כמשמעו", בלי לשנות ובלי להוסיף משהו משלי בדרך (רק הורדתי סירופ תירס... כי פשוט לא היה). כשזה פשוט ומושלם, זה צריך להישאר פשוט ומושלם. 

נ.ב. הרשומה אינה פרסומית בשום דרך. רק המלצה פרטית לבילוי קצת אחר. ולא לקחת לשכוח קרם שיזוף. 

הצפון של הדרום (פסטיבל של צפון הנגב)

חורף ואביב - עונת הטיולים האהובה עלינו. מזג האוויר הקריר, האוויר הצלול, המרחב הירוק והמרק החם שמחכה לנו בבית בחזרתנו מהטיול. רק שהחורף העניינים מתנהלים קצת שונה. קלישאה שכל מתמטיקאי משתעשע ממנה - שתיים זה לא אחד. שני ילדים זה לא אחד. מסתבר ששניים שרצים אחרי ילד אחד זה הרבה יותר קל מאשר שניים שרצים אחרי שני ילדים. כוח המבוגרים מתפלג לכמה מוקדים והבעיה גודלת בצורה מאוד לא פרופורציונלית לכמות (הילדים) בלי יחס לאיכות (הילדים). לכך להוסיף שפעות ווירוסים, עומס בעבודה וסתם עצלנות של לקום מוקדם בבוקר היחידי בשבוע שבו אפשר (לנסות) לישון עד שבע ולא לקום בשש ולהתחיל את המרתון (אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים ש"לישון עד שבע" ביום שבת יחשב כפינוק בשבילי, הייתי יורה בו...). כל זה הביא לכך שהחורף עוד לא יצא לנו כל כך לטייל מעבר לפארק השכונתי, וגם זה ממש בקושי.

ואז הגיע אליי מייל עם ההצעה שפשוט לא היה ניתן לסרב לה. סיור בלוגרים לכבוד פתיחת הפסטיבל השישי של "דרום אדום". לפני כמה שנים, כשעוד היינו שניים שרצים אחרי אחד, טיילנו במסגרת הפסטיבל בבארי ונהננו מכל רגע. הגיע הזמן לחזור דרומה ולהנות קצת מהצבע האדום (לשם שינוי מ"צבע אדום" מסוג אחר ממנו זכינו "להנות" לפני שנתיים בדיוק).

ההסעה יצאה מתל אביב, אנחנו בתור הדרומיים שבעסק (ובתור שניים שרצים אחרי שניים ובעלי מטען עודף של עגלה/טיטולים/מגבונים/בקבוקים/חבילות במבה/בגדים להחלפה וכדומה...) העדפנו לקחת את הסיטרואן הפרטית שלנו לכיוון הדרום (למרות מחירי הדלק המזנקים). הגענו לנקודת המפגש בקיבוץ רעים, ובזמן שחיכינו לשאר משתתפי הסיור, מקימי הפסטיבל החביבים הסבירו לנו קצת על המסלולים, על הפריחה שמתעכבת בגלל החורף הבעייתי, כיוונו אל הכלנית הבודדה שהצליחו למצוא והראו את האוהל הבדואי שמקימים במקום לבאי הפסטיבל. הילדים שיחקו בינתיים במתקני העץ ובמדשאות.

לאחר תיאום קצר בין הבלוגרים שהגיעו למקום (בפעם הבאה אני מגיעה עם שלט גדול: "אני בלוגר גאה", חוסך את המבוכה בלגשת לאנשים זרים ולחפש את "שי עם המשקפיים ופג'רו לבנה"), יצאנו לכיוון התחנה הראשונה של הסיור - מחלבת צאלה.

במשק נפגשנו עם שאר חברי הסיור שהגיעו באוטובוס, הכרנו את בעלי המחלבה ואת הכבשים המקומיות בסיור קצר במשק. כרמל אמרה לכבשים "האוו-האוו", כלבים וחתולים אלה החיות היחידות שהילדה העירונית שלנו מזהה.... כשנכנסנו לדיר, היא ממש לא התחברה לכבשים, התחילה לבכות ולא הייתה מוכנה לרדת מהידיים, גילעד לעומת זאת הרגיש נפלא.

ושניהם נהנו מאוד לשחק בחול ובמרחבים

ולאן צועדים עכשיו? לפיקניק! אחרי!

המשכנו לשטח המחלבה וקיבלנו סלי פיקניק אדומים עם לוגו של הפסטיבל, עמוסי גבינות תוצרת המחלבות המקומיות (המעולות, יש לציין, את חבילת הברי סיימתי לבד ובמקום עם חצי בגט), ירקות חתוכים טריים-טריים (מעולם לא התלהבתי כל כך מגמבה, ועגבניות שרי היו פשוט תענוג שלא מהעולם הזה. כנראה ככה נטעמים ירקות באמת, ולא אחרי שמטולטלים שבועות במשאיות, סופרים ודוכנים בתנאים שעדיף שלא נדע...), לבנה, שמן זית, זיתים, בגטים, יוגורטים, גרנולה וריבה. בסל נארזו גם מפה וכלים חד פעמיים, כל מה שצריך לפיקניק המושלם בחיק הטבע.

אם יוצאים לטייל בדרום, כדאי לזכור שהאזור לא כל כך מאוכלס ולמצוא מקום לעצירת אוכל - משימה לא פשוטה. באחד הטיולים האחרונים שלנו בדרום התלבטנו בין מסעדה פסאודו-כפרית שרצתה מעל 100 ש"ח למנת המבורגר לבין שניצל בפיתה בתחנת הדלק והעדפנו פשוט להתאפק עד הבית... במהלך הפסטיבל שלוש מחלבות מקומיות מציעות פתרון מעולה של מכירת סלי פיקניק כמו הסל שקיבלנו. המחיר לעניות דעתי אינו יקר, במיוחד יחסית לרמת ארוחת הבוקר שקיבלנו - 95 ש"ח לסל זוגי (85 ש"ח בהזמנה מראש) או 160 ש"ח לסל משפחתי (145 ש"ח בהזמנה מראש). אנחנו קיבלנו את הסל המשפחתי והיה מספיק להנות מהגבינות ומהירקות גם בבית יום למחרת. לפירוט על המחלבות המקומיות - מחלבת צאלה בה ביקרנו, מחלבת בארי  ומחלבת דור צאלים.

איזה כיף להתרוצץ כשאין שום כביש בקרבת המקום

לאחר הפיקניק נסענו לאזור נחל הבשור, שם מתקיימת הפעלה מהאגדות. הכרנו את שלגיה שסיפרה גרסה עדכנית לאגדה, בה המכשפה היא אישה רעה שלא ממחזרת, מדליקה חימום בכל מאה החדרים של הטירה ולא סוגרת את הברז עד הסוף לאחר מקלחת. המסר היה יפה, הילדים השתתפו וכשהשלגיה ביקשה להביע משאלות, אף אחד לא ביקש ג'ינס דיזל או טיול לדיסנילנד. גם המשאלה של גילעד שלי הייתה שכדור הארץ יהיה נקי. מערכת החינוך עושה דווקא עבודה טובה בנושא, וגילעד לדוגמא כשהגיע לבקר אותי במשרד שאל דבר ראשון - למה אין לנו פח למחזור נייר... בגילם אנחנו ממש לא היינו מודעים כל כך לאקולוגיה ולשמירה על איכות הסביבה, אולי דווקא מהדור הצעיר שלנו תבוא הבשורה....

אפרופו בשורה. אני לא הייתי מוכנה לחצות את הגשר מעל נחל הבשור. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אך כשהתחלתי ללכת והרגשתי את הגשר מתנדנד מתחת לרגליי, החלטתי שעדיף לי לחזור לקרקע היציבה כל עוד אני יכולה... אז הבנות (כרמל דווקא רצתה להמשיך, אבל "שכנעתי" אותה) פרשו, ישבו בנחת (יחסי) בחניון והסתכלו על הבנים האמיצים, אבא וגילעד, שעשו את דרכם על הגשר לכיוון הדיונות בצד השני.

גילעד סיפר אחר כך שזה החלק שהוא הכי נהנה ממנו בטיול וחבל שלא הצטרפתי, אך עניתי שאני לא זבוב שמתנדנד בין שמים לארץ. אני אוהבת טיולים, אפילו טיולים אתגריים. כל עוד אני יציבה על הקרקע, לא חשוך מדי, אין יתושים וזוחלים, לא צפוף ולא חם... בקיצור - טיול אתגרי במוזאונים ובתי קפה של בפריס - זה ממש אני!

מנחל הבשור המשכנו לקיבוץ כיסופים. שם רפי, איש המקום הנחמד, ערך לנו סיור חקלאי בשדות הקיבוץ ובעלי על הדרך הראה איפה עשה את המילואים האחרונים שלו בעזה. חייבת לציין שאת החוויות של רפי אהבתי יותר. גילעד חפר בבוץ עם אבא והם חיפשו תפוחי אדמה וגזרים, הילדון שלי היה מאושר עד הגג שסוף סוף הוא יכול לחפור בבוץ בלי שאמא הפולנייה שלו תזעק בהיסטריה (מזל שהבאתי ג'ל אלכוהול לניקוי - חשבתי לעצמי באותו רגע...).

כשעברנו לפרדסים, גם כרמל ואני הצטרפנו לחוויה ונהנו מאוד לקטוף פירות הדר. הקלמנטינות היו הכי מתוקות שטעמתי, ולגזר היה ריח משכר ממש. שלושים שנה אני אוכלת גזר ולא ידעתי שיכול להיות לו ריח כזה... כנראה זה הטריות בשילוב עם המחשבה שאנחנו בעצמנו טרחנו בשביל להוציא אותו (אליעזר, משוך בגזר) שעשו את ההבדל. לקטיף שאספנו, חברי הקיבוץ הוסיפו גם שקית אבוקדו, כי לשם כבר לא יכולנו להגיע מחוסר זמן. רפי לקח את אבא ואת גילעד לסיור פרטי אל הלול לראות "תרנגולות אמיתיות", וסוסים של המשטרה שמגודלים ומאומנים בקיבוץ, כי גילעד ביקש. רפי ממש אוהב להסביר על הקיבוץ, והתחבר מצוין עם כל הילדים וההורים. הסיור החקלאי עולה 20 ש"ח או ללא תשלום למתארחים בקיבוץ, וכל הפרטים הנוספים באתר שלהם. לאחר הסיור הילדים נהנו במירוץ טרקטורוני שטח מותאמים לקטנים - ילד עד גיל 7 חייב בליווי מבוגר, מה שלא הפריע לגילעד שלי לנסות ולהגיע לבד לדוושת הגז ולגרום לבהלה קטנה...

חזרנו הביתה מלאי בוץ וחוויות והמצלמה - עמוסה בתמונות. זה רק חלק קטן מהפעילויות שפסטיבל הדרום מציע. במסגרת הפסטיבל מתקיים שוק איכרים בפרק אשכול, צעדת כלניות לזכרה של שושנה דמרי, מטס כדורים פורחים, ואני כבר לא מדברת על הפריחה שאמנם מתעכבת, אבל בתקווה שתגיע תוך מספר שבועות. הדרום אמור להתכסות במרבד צבעוני ויפיפיה ואני מקווה שנחזור באחת מהשבתות הקרובות להנות ממנו ומהחוויות הנוספות של הפסטיבל.

הפסטיבל מתקיים לאורך כל חודש פברואר ולקרוא על הפעילויות ניתן בהרחבה באתר הפסטיבל או בדף של הפסטיבל בפיסבוק. אבל עזבו אינטרנט. תבואו לראות את הדבר האמיתי. זה מדהים.