אמא של גילעד

התלבטנו בנוגע לשם עד לרגע האחרון. כשהמוהל אמר: "ויקרא שמו בישראל..." בעלי עוד הסתכל עליי עם סימן שאלה במבט - האם אנחנו סגורים על השם. הנהנתי מתחת למפל הדמעות - בכיתי במהלך כל הברית, לחוצה עד כדי היסטריה. וכך הוצג ילדנו הבכור לעולם - גילעד. עם "י", למרות שמורות ללשון מתנגדות לרעיון, כי הוא צריך להיות גיל עד, שמח תמיד.

כשגילעד היה בן שנה וחצי, נחטף גלעד שליט. שעות ארוכות דיברו בטלוויזיה על החטיפה ושאלו "איפה גלעד". גילעד שלי שאז למד כבר לדבר (ומאז לא שותק לרגע), צעק על הטלוויזיה בחזרה - "הנה גילעד". עד אז כששמעו את השם של הילד שלנו, כולם אמרו - איזה שם מקסים! מרגע זה, בין אם זאת גננת בגן החדש, המוכרת הידידותית בחנות בגדים או רופא בקופת חולים ששומעים את השם גילעד, חושבים על גלעד. רואה להם את זה בעיניים, אסוציאציה שכבר לא נשלטת. אסוציאציה שעושה לי לא נוח. רגשותיי מעורבות לגבי זה. מצד אחד זה שם הכי יפה בעולם והכי מתאים לילד שלי, במיוחד בפירוש הנוסף שנתנו לו - גיל עד. מצד שני, הייתה לי תחושה שבגלל השם אני מרגישה יותר חד את הכאב על גלעד, את הכאב של אמא שלו. כששומעת ש"גלעד הוא ילד של כולנו", בשבילי יש לזה משמעות נוספת. ובדיעבד, אם גילעד היה נולד אחרי החטיפה, לא הייתי בוחרת לו את השם הזה, שוב בגלל האסוציאציה הכואבת. גם גילעד שלי יותר רגיש לנושא מכל ילד אחר בגילו, גם בגלל השם.

- איך ילדים קראו לך בבית הספר כשרצו לפגוע בך? - שאל אותי גילעד לפני כמה שבועות.
- "תפוזינה" - בגלל שאני ג`ינג`ית והם חשבו שזה מצחיק - עניתי, - למה אתה שואל? קוראים לך ב"שמות" בבית הספר?
- כן, קוראים לי "גלעד שליט שיושב בשבי בעזה", וזה ממש פוגע כי אני לא בשבי ואני לא רוצה להיות לא בעזה ולא בכלא.

קפאתי במקום. הרוע של ילדים בני שבע... ניסיתי להסביר לגילעד שזאת מחמאה שמשווים אותו לגלעד. כי גלעד יושב בשבי כי הוא גיבור, הוא חייל שנלחם בשביל המדינה שלו. ואז ישבנו וניהלנו שיחה ארוכה על הצבא, על החיילים ועל כך שהמדינה שלנו חייבת לעשות הכל בשביל לשמור על החיילים ששומרים עליה.

והנה, באיחור של חמש שנים, זה אמור לקרות. אני מלאת חששות מסיבוך של הרגע האחרון ומלאת אופטימיות זהירה. אופטימיות שאמא של גלעד סוף סוף תחבק את בנה. כי גם אני אמא. של גילעד. וכשמדובר בילד שלנו שאלה של מחיר אינה רלוונטית.

מנסה לחשוב לאיזה עולם גלעד אמור לחזור. עולם, ממנו נזרק לחמש שנים, חוזר חזרה אך לא לאותה נקודה. סוג של נסיעה בזמן. עולם שהוא לא מכיר, עולם של פייסבוק, אייפון וראליטי. עולם שבו אנשים התחתנו, נולדו, התגרשו, למדו, נסעו לחו"ל. חיו את החיים שלהם. גילעד שלי עוד מעט כבר בן שבע, בשביל גלעד הזמן הזה קפא. ובטלוויזיה, כששואלים עכשיו "איפה גלעד?", כרמל, ילדה שלנו שנולדה במהלך הזמן הקפוא של גלעד, רצה ומחפשת את אחיה.

בשביל לסיים את הרשומה עם טעם מתוק - עוגה שגילעד שלי מאוד אוהב. הוא קרא לה "עוגת מילקי קפוצ`ינו" על שם המעדן האהוב עליו. העוגה - שדרוג שלי על בסיס עוגת "קרם על הקרם" של פסקל רובין פרץ. את התמונה אני לא ממש  אוהבת (מי שהמציא שעון חורף לא חשב על בלוגי אוכל חובבנים נטולי תאורה מקצועית), אבל העוגה מומלצת מאוד, קלה מאוד להכנה וטעימה עד אין סוף.

שיהיה חג שמח וכולנו מחכים לסיומו השמח עוד יותר.

עוגת מילקי קפוצ`ינו

לשים ♥ - להכין יום מראש, העוגה צריכה להיות לילה במקרר. תבנית מומלצת - עגולה מתפרקת 26 ס"מ.

מצרכים:

לבסיס:

6 ביצים מופרדות
6 כפות סוכר
1 אינסטנט פודינג בטעם אגוזים או שוקולד
2 כפות קקאו

למוס:

1 שמנת מתוקה להקצפה (32% - 38%)
1/2 כוס חלב
250 גר` גבינה לבנה
2 כפות קפה (לא משקה, אבקה)
1 אינסטנט פודינג בטעם ריבת חלב 

לציפוי שוקולד:

100 גר` שוקולד מריר
25 גר` חמאה
2 כפות חלב
1 כף קפה (אבקה)

הכנה:

בסיס:

להקציף את החלבונים לקצף רך, להוסיף בהדרגה סוכר כף אחרי כף ולהמשיך את ההקצפה לקבלת קצף יציב.

להוסיף את הפודינג והקקאו, לקפל יחד.

לטרוף את החלמונים עם מזלג, להוסיף לחלבונים ולקפל יחד.

לאפות בתנור מחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות.

כשהעוגה מתקררת, היא נופלת מאוד וזה נורמלי, נוצרת מין קערה למילוי בקרם.

מוס:

להקציף את כל החומרים יחד לקבלת קרם אחיד.

למרוח את הקרם על העוגה הקרה.

ציפוי שוקולד:

להמיס את כל החומרים יחד במיקרו. לערבב היטב לקבלת תערובת חלקה.

כשהציפוי עדיין חם לצקת על העוגה.

אמא של טרומפלדור. מחשבות על גיבורים לאחר שחרור גלעד שליט.

בפעם הראשונה ראו אותו בטלוויזיה בשעות הבוקר. מאוד רזה, נגרר על ידי שני אנשים חסונים. מצדדיו אנשי חמאס רעולי פנים. ואילו הנציג של העם הישראלי בסיפור, רזה, בקושי הולך. בניגוד גמור לתדמית שאתה רוצה לראות מחייל ששייך לצבא שלך. אותה תדמית של ברוס וויליס או ניקולאס קייג'. בריון רגיש ובעל משפחה. נוטף זיעה ומכוסה בדם , אך עדיין עומד זקוף. כששודר הראיון חסר ההגינות עם המראיינת המצרית רציתי להגיד לו תשתוק, תסרב לשתף פעולה בקרקס הזה. אבל אז חזרה אליי הגאווה. כשגלעד ענה על שאלה קנטרנית בנוגע לאסירי החמאס. התשובה שלו , ההתחמקות האלגנטית, המעמסה הנפשית שניכרה עם נשימותיו הכבדות, ועדיין התשובה האינטיליגנטית שהשביעה את רצון שוביו שעמדו מעליו וגם את האוזן הישראלית, הוציאו אותי מסרט האקשן אל המציאות. הבן אדם מפוחד, כנראה שחטף מכות במשך שנים, עבר הרעבה והתעללויות פיזיות ונפשיות, אך עדיין מתפקד היטב מבחינה קוגנטיבית תחת הלחץ הכבד. לא עושה פאדיחות ובוכה מול חוטפיו, לא מנסה בצורה הירואית אך מגוכחת להתנגד לכל ההצגה. יודע מהן  יכולותיו ומה רוצים ממנו, ומשלב בין שניהם.

אז איזו תדמית של גיבור אני רוצה? זה שנלחם למרות שאין סיכוי וקרוב לודאי ישלם בחייו, או זה שמודע לסיטואציה שנקלע לתוכה ומנסה לתפקד בה כמיטב יכולתו? כל ילד רוצה גיבור שנלחם. מספיק לראות בפורים את תחפושות גיבורי העל הנלחמים (ואף אחד לא שואל על מה הם נלחמים? ולמה?). במציאות גיבורי העל היו נשברים או מתים. גלעד נשאר בחיים, צלול במחשבתו עד כמה שניתן בסיטואציה כזו.  

במציאות הצבא בישראל הוא צבא העם. החיילים הם אנשים רגילים שעושים כמיטב יכולתם לשמור על המדינה הקטנה והמוקפת אויבים. במציאות רובנו גלעד שליט ולא רמבו. אפילו לא טרומפלדור שביד אחת בלבד נלחם, נורה והספיק להודות על כך שמת למען ארצנו (אפילו לא ארצו, אלא ארצנו). אולי היינו רוצים להיות כמוהו (לא בטוח), אבל רובנו לא כאלו גם אם נרצה. וזאת מבלי להתייחס למידת האמת במיתוס של טרומפלדור ומילותיו האחרונות.

לגלעד שליט יש הורים. רגילים כאלה, נחמדים. שקטים. כשאבדו עקבותיו הם הגיבו כמו כל הורה שאיבד את ילדו. הפכו את העולם ואשתו כדי למצוא אותו ולהחזיר אותו הביתה. כל הורה לילדים מכיר את התחושה כשהילד הולך לאיבוד בפארק השעשועים או בקניון. ריצה מטורפת לכל עבר עד שנמצאת האבידה, בדרך כלל במצב מופתע ממידת ההמולה וההיסטריה מסביב. ככל שעבר הזמן הגבירו ההורים של גלעד  את מאמציהם. מישהו מכיר את אמא של טרומפלדור? כנראה שהייתה לו אחת אם הוא נולד. במציאות יש לכל אחד אמא. אין לאף אחד פטנט אחר. מישהו זוכר בסרט אקשן אם יש לגיבור אמא? בדרך כלל יש לו אישה יפה, לפעמים גם ילד או ילדה שהוא מגן עליהם. אבל אמא? אמא זה לחנונים ופחות לגיבורים. ראיתי גם את ההבדל בקבלת הפנים לגלעד שליט ולרוצחים. את גלעד קיבלו בפרחים, אותם ביריות. את גלעד בשיר כמה טוב שבאת הביתה והבאנו שלום עליכם, אותם בהבטחה להרוג ולחטוף את יהודים. את גלעד בבית, עם משפחתו, אותם בעצרות מול אלפי אנשים. גלעד יצא להגן על עמו, הם רצחו או סייעו לרצח. גלעד הוא הילד של כולנו שחזר הביתה. והם? גיבורים בעיניי עמם? אני מעדיף להיות עם האנשים שמחזיקים פרחים.

אפשר לחשוב על מקורות ההבדלים ביננו לבינם. הרי גם לנו יש גיבורים כמוהם. כאלו שמעדיפים להרוג ולמות. כאלו שמתפארים בהריגת האויבים.אם זה בתקופה העתיקה, מישהו כמו שמשון הגיבור או אהוד בן גרא. אם זה בר כוכבא או אלעזר בן יאיר במצדה, שהעדיפו קרב אבוד מאשר את חייהם. במציאות מה שהחזיק את עמנו כל כך הרבה שנים הם אלו שפחות גיבורים באופן הקונבנציונאלי. אותם אלו שהבינו שבסיטואציה הנוכחית עדיף להפעיל קצת את הראש, להוריד קצת את האגו והחלומות ולהמשיך לחיות. אם זה עמרם אביו של משה שהעדיף להחביא את בנו בתיבה, אם זה רבי יוחנן בן זכאי שהשתחווה למפקד הרומי אספסיאנוס (שאחראי על רציחת יהודים וכד'...) וקיבל אישור לצאת ליבנה בזמן שבית המקדש נחרב, או ראשי הקהילות היהודיות שנאלצו להתחנף לסולטנים ולמלכים בגולה, ועבדו בשבילם על מנת להיטיב את תנאיהם.

בתקופה המודרנית יותר קשה לחייל להיות גיבור. במציאות שבה יש כלי נשק להשמדה המונית קשה ליחיד להפוך לגיבור. אם אתה יושב בטנק ונורה עליך טיל, שום גבורה לא תעזור לך. כך גם אם אתה חוטף הפצצה מהאוויר או פצצות מרגמה. אין אדם שיכול להמנע מפגיעה כזו. כאן המזל ויכולת ההסתתרות של החייל תעזור לו יותר מיכולותיו הפיזיות. זה כבר לא האיש הזקוף על הסוס. זה החייל שמצויד באמצעי הגנה ומוריד את הראש ומתחבא מתי שצריך, ותוקף בחזרה מתי שאפשר. כשהטנק בוער ואתה פצוע, עדיף שתוריד את הראש ותאפשר לאלו שלא נפצעו להלחם במקומך. זה מה שעשה גלעד שליט.

לדעתי, השואה ורעיון קידוש החיים משפיעים על החברה הישראלית ביחס שלה לחייליה. ועל הדימוי שלנו לגבי חיילינו כיום. בתחילה התייחסו אליהם כפחדנים, כסבונים, כצאן לטבח, כפחדנים. ניצולי השואה התחבאו בדרכים לא דרכים, עבדו ברוב המקרים בכפייה בשביל הנאצים, אך ניצלו. נקמתם הייתה ההישרדות. גבורתם הייתה בכך ששרדו, ולא בכמה נאצים הם הרגו. החיים בשואה לא היו כמו בסרט של טרנטינו (ממזרים חסרי כבוד). לכן בעיקר מאז השואה לנו היהודים כל חייל הוא אדם. לכל חייל יש שם. לכל חייל יש הורים ומשפחה. כל חייל צריך לחזור אליהם. העם היהודי מקדש את החיים ולא את המוות. אם חייל נהרג אנחנו אבלים. אם יש סימן חיים מחייל אנחנו עושים הכל על מנת להשיבו. לכן גם משלחות החילוץ שלנו הכי טובות בעולם. הם מקור לגאווה בכל מקום בו יש אסון טבע. אנחנו היהודים מקדשים את החיים, וזו גאוותנו, זו תפארתנו האמיתית. גיבורים יש בכל מקום. מדינה שהופכת עולמות בשביל חייל אחד יש רק בישראל, וטוב שכך. העמים עם עודף הגיבורים, נעלמים.

הטיעון לגבי המחיר הכבד בשחרורו של שליט לגיטימי וחשוב. היה קשה לראות את הרוצחים משוחררים. את הרוצח מרמאללה שהצטלם עם דם על הידיים. את אלו שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל (לוחם ביחידה מובחרת של גולני) ורצחו אותו, את חוליית צוריף שחטפה ורצחה את שרון אדרי ז"ל (מיחידה מובחרת בנח"ל) ולאחר מכן המחלקה שלי סיכנה את חייה במבצע לתפוס את הרוצחים באישון לילה בבתים בהם הסתתרו. ועוד הרבה אנשים מתועבים שגרמו כאב וסבל. יש להתווכח על מידת חוסר הצדק בשחרורם, על מידת הסיכון שיחזרו לטרור. יש לדון בדרכים על שינוי כללי המשחק. עונש מוות לחלק מהרוצחים העתידיים (הלוואי ולא יהיו), חטיפה של מנהיגים וניהול משא ומתן עליהם ולא על הרוצחים, ועוד רעיונות. בכללי המשחק הקיימים ההחלטה של ראש הממשלה (גם הוא בעברו הצבאי סוג של גיבור בסיירת מטכ"ל, ויודע גם לצערו מהו אח גיבור מת) הייתה נכונה לדעתי. הטיעון שמדינת ישראל הושפלה בעסקה, הושפלה במראה גלעד שליט נגרר על ידי חוטפיו, הוא טעות. בתוך תוכם, היו רוצים אנשי המדינות האחרות, ובעיקר האנשים במדינות הערביות שממשלתם תהיה כמו ממשלתנו. שממשלתם תבין שתפקיד מנהיג הוא לדאוג לכל אחד שנפגע, ולא לנסות לנפח את האגו הלאומי באוויר ריק מתוכן של מיליטנטיות, קדושת המוות ושטויות על גן עדן ובתולות. העסקה אולי מגדילה את הסיכון,על כך אפשר להתווכח, אך היא איננה השפלה לעם ישראל. להפך. בתוך ליבם, גם אם זה לא מקובל בחברה שלהם, שמקדשת את המוות, הערבים היו רוצים להיות יותר כמונו.

הפריעה לי מאוד רשומה שקודמה לא מזמן בתפוז שלקראת סופה נטען שגלעד שליט הוא פחדן שנפל בשבי בעוד הגיבורים האמיתיים הם אלו שמתו. כולם חיילי צה"ל. כולם שלנו וכולם גיבורים. יד המקרה הובילה ששניים מתו, ושניים נפצעו. אחד מהפצועים נלקח בשבי בניגוד לרצונו. לא ברור מדוע קודמה רשומה זו בעמוד הבית? לעורר פרובוקציה מיותרת? אולי העורכים קראו רק את הכותרת המנציחה את החיילים ההרוגים ולכן הרשומה ראויה? חשבתי על הרמטכ"ל שכינה את גלעד שליט גיבור. חשבתי על דמותו הרזה והנגררת של גלעד. ניסיתי ברשומה להסביר למה התכוון הרמטכ"ל. כאמור אפשר להתנגד לעסקה. זה מרושע ומעוות להאשים בה את גלעד שליט.

ואנחנו, נעדיף את הילדים שלנו כאן לידינו,ישנים בשלווה במיטותיהם. נצפה ביחד בגלעד שליט חוזר למשפחתו, נבכה ונתרגש ביחד איתו. זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו בשירותו הצבאי בסדיר או במילואים. זה יכול להיות הילד שלנו בשירותו הצבאי. גם זה חלק מההסבר של ההזדהות עם משפחת שליט. רוב העם (עדיין) שולח את ילדיו לצבא בגיל המתאים לכך. נמשיך לנהל את חיינו הרגילים, אבל בלילה לחלום שאנחנו גיבורים. כאלו שיכולים לתפוס את הטיל בידיים חשופות אם ירו שוב על הבתים שלנו ועל חדרי הילדים שלנו. בבוקר נקום ונהיה אנשים רגילים שמנסים להסתדר עם החיים. אנחנו יותר כמו גלעד וגלעד הוא כמו כולנו. עם משפחה, עם אח ואחות, עם אבא, עם אמא. 

בברכת חג שמח. לכל עם ישראל. ובעיקר לחיילים. לאלו הרגילים, לגיבורים ולהוריהם הדואגים והגאים.

על מה נמחה היום? מספר הצעות

מי אמר שאנחנו לא מושפעים משכנינו הערבים? יש אפילו השפעה טובה - טרנד היציאה לרחוב במחאה, בתוספת או כהמשך למחאה ברשתות חברתיות. ההרגשה היא שנמאס מכל מיני דברים שהשלמנו איתם עד עכשיו, שצריך לעשות שינוי ואפילו אפשר. חלק מהמחאות מעניינות וצודקות, חלק לא בדיוק יודעות מה הן רוצות, וחלק באות בשביל האוירה של ההפנינג. לכולם דבר אחד משותף, ההרגשה שצריך לשנות. השאלה אם המחאה תבוא לידי ביטוי גם בתוצאות הבחירות. האם יהיו יותר מפלגות סוציאליסטיות, או שימשיכו למכור לנו תירוצים בטחוניים ונשאר עם המפלגות הקפיטליסטיות ו/או הסקטוריאליות שמתחזות למפלגות עממיות, ואחוזי הצבעה שהולכים ויורדים. בינתיים עד לבחירות הנה מספר הצעות נוספות לדברים שאפשר למחות עליהם. אם מארגנים איזושהי מחאה על סמך אחת מהן נא לא לשכוח לשלוח לי מסר...

אני מוחה שמזגן מרכזי עולה יותר מעשרת אלפים שקל. כיום עם התחממות כדור הארץ מזגן הוא צורך אלמנטרי בכל חדר. המדינה צריכה לעזור לנו לא למות מחום.

ואם כבר קיץ, אני מוחה על כמות המדוזות בים. אי אפשר להיכנס וחבל. הים כל כך יפה ובטוח שגם קריר. יש לארגן תכנית חירום לאומית להצלת מולדתנו מהמדוזות שהפכו לסכנה קיומית יותר מהמשטים לעזה.

אני מוחה על פערי הטמפרטורות בישראל. לא יכול להיות שבירושלים מחמש בערב יהיה נעים ובמישור החוף יהיה יותר מגעיל משעות הערב. המדינה חייבת לסבסד הסעות מהמרכז לירושלים ובסופי שבוע גם אכסניות. נסעתי לירושלים אחר הצהריים אבל כל יום זה יקר ומעייף. בתמורה תושבי המישור יארחו את הירושלמים בחורף, בימים בהם הטמפרטורות יורדות מתחת לארבע מעלות.

אני מוחה על כמות הצעצועים לילדים שמפוזרים בכל הבית. לא מספיק שבערב יושבים בסלון ומרגישים בג'ימבורי, גם צריך בלילה לדרוך על מכונית קטנה, לאבד שיווי משקל וליפול על משהו מצפצף, לאחוז בכיסא רק כדי לגעת בבובה שאומרת - אמא אני אוהבת אותך. בינתיים הקטנה מתעוררת והלך חצי לילה.

אני מוחה שאורזים את הצעצועים האלה יותר גרוע מעציר בטחוני מסוכן. אזיקונים, הדבקות, כיסויי פלסטיק שחותכים את היד וכל מיני לחצנים מסתוריים שנועדו למנוע את בריחת הצעצוע. יצרני הצעצועים חושבים שהצעצועים מסוגלים לברוח?

אני מוחה נגד בנות שהולכות אחרי חצות עם עקבים שמרעישים וכל הרחוב שומע. אי אפשר לסגור חלון כי המדינה לא דאגה למזגן, ואנו נאלצים לשמוע כל זוג עקבים ברחוב. ואם מלווה אותה בחור עם כפכפים זה נשמע כמו מוזיקה אלקטרונית גרועה. הכי גרוע שהם מתחילים לריב באמצע הרחוב. אז אתה צריך לקום לשתות וההמשך כבר מתואר במחאה הקודמת.

אני מוחה נגד פרסומות לאוכל אחרי עשר בלילה. להיות רעב בשעה כזו זה לא בריא ולא דיאטטי. כבר אכלנו מספיק לאותו היום ולא צריך לשכנע אותנו לעוד.

אני מוחה נגד מחירים מטורפים בגני ילדים עד גיל שלוש. של מי הרעיון שעד גיל שלוש הילד לא חייב חינוך? אלו השנים הכי קריטיות בעיצוב האישיות. המדינה לא מממנת מסגרות ומשאירה את התחום פרוץ לחלוטין ויקר מאוד. כדי להחזיק כלכלית צריך להוליד בהפרש של ארבע שנים או שתהיה לך סבתא לא עובדת, בריאה, זמינה ומוכנה לטפל בנכד, או הורים שכבר מתו אבל השאירו לך ירושה גדולה מאוד.

אני מוחה שרוב גני הילדים יוצאים לחופשה של שבועיים לפחות באוגוסט ועדיין לוקחים תשלום מלא על החודש, בטענה שזה חופש שמגיע לעובדים. באותה נשימה הם מכריזים על קייטנה בפרק זמן זה עם אותם עובדים בעלות של אלף שקלים נוספים.

אני מוחה נגד פארקי מים למיניהם שהמעברים בין המתקנים וההמתנה בתור הארוך לעלות על אחד מהם לא מוצלים. מפארק כזה חוזרים בעיקר עם כוויות בכפות הרגליים, שמונים אחוזים מהזמן שבילית בוזבז בתור עם מאות ילדים רעשניים, וחור גדול בכיס. עדיף ללכת לים, אבל שם יש עדיין מדוזות, כי המדינה לא דאגה לסלק אותן.

אני מוחה נגד אנשים שמצלצלים חזק בפעמון הבית, כאילו באו ללכוד מבוקש, בדרך כלל גם לאחר שמונה בערב, ואז מבקשים צדקה למשפחות מרובות ילדים שנזקקות או לחתונת אברך, ונראים כועסים ומופתעים כשאני מסרב. בימי התרמה לארגונים כמו מלחמה בסרטן, נוער בסיכון, חרשים ועיוורים אני תורם בהחלט. הם לא באים בשעות מאוחרות, מבקשים בנימוס, והכי חשוב לא הביאו על עצמם את המצב בו הם נמצאים. יש הלכה לבדוק האם האדם שאתה נותן לו צדקה ראוי לקבלה. 

אני מוחה נגד אלו שדורשים ממני ברחוב להניח תפילין. אם מבקשים בנימוס ואני מסרב בנימוס אז הכל בסדר. כשמתחילים להעיר - מה אתה לא יהודי? אני עונה שמי שמסכן את חייו בשירות צבאי בישראל יותר יהודי ממניח תפילין. לנודניקים מוסיף שרבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי גם היו לוחמים. אם מעירים לי שזה בחינם, אני עונה שאני רגיל לעבוד בשביל לקבל משהו.

אני מוחה נגד אנשים שמנסים לשכנע אותי לעשות משהו בטיעונים של "כולם עושים ככה", ככה זה היום", "מה אתה לא? כל המדינה כבר כן" וכדומה. כולם זה לא טיעון משכנע. צריך משהו יותר רציני.

אני מוחה נגד אנשים שמשתמשים במילת התיאור הראשונה כלפי אדם בעדה שלו. זה גזעני ומגעיל. בדרך כלל זה משמש גם כתירוץ למשהו שלילי שהאדם הזה עשה. כמו כן נגד אלו שמשתמשים בעדה שלהם כדי להצדיק את כשלונם, או התנהגותם.

אני מוחה נגד גיל הפנסיה. קיים סיכוי שעד אז לא אהיה מספיק בריא כדי להנות ממנו. צריך לצאת לפנסיה בגילאים שלושים עד ארבעים. אחר כך שהילדים גדולים וטיילנו מספיק, אפשר לחזור לעבוד.

אני מוחה נגד אלו שמתים בלי להשאיר כתובת. לפחות שיצרו קשר פעם בשנה. בעיקר אם זה הורים, סבים וסבתות. יש לי הרבה מה להתייעץ איתם. צריך להמציא אפליקציה כזו שתאפשר קשר על בסיס קבוע.

אני מוחה שכל אוטובוס עושה סיבוב בכל מקום עד שהוא מגיע ליעד, כמו כלב שחייב לסמן טריטוריה. עד שהוא מגיע כבר יש בחילות, והאדם שהתיישב לידך מתחיל להזיע יותר מדי.

אני מוחה נגד אלו שמדברים בנייד שלהם בקולי קולות במקומות ציבוריים. זה לא מעניין אותנו מי אמר מה למי. יש בשביל זה תכניות ריאליטי. אנחנו רוצים שתישאר דמות אנונימית ושקטה.

אני מוחה נגד אלו ששולחים הודעה בנייד במקום לדבר איתך. מעצבן כשהם מבקשים ממך משהו בהודעה, מעליב לגלות שאתה חלק מרשימת תפוצה בחגים, והכי מעליב זה הודעת "מזל טוב".

ואנחנו...אנחנו נמחה נגד רשומות ארוכות מדי וללא פואנטה ברורה. פשוט בא לי למחות. עם הקוראים הסליחה...

בברכת הצלחת המחאה בעד החזרתו של גלעד שליט במהרה.

בת 63, זורמת. על תפארת מדינת ישראל, ומחאת משפחת שליט

אז נו , מה אתם אומרים? מה יתפוס יותר כותרות בסיקור הטקס הממלכתי מחר ? הנפילה של קרן פלס או המחאה של משפחת שליט. תנו לי לנחש. יותר צפיות לנפילה. כי ככה אנחנו, צוחקים על שטויות וממלכתיים עד פסיביות בדברים החשובים. או בלשון העדכנית, זורמים, כמו אנשים. אותה דעת קהל מסתורית שמעוצבת בידי המכנה המשותף הנמוך ביותר, של תדמית המטומטמת של מסעודה משדרות, לא כפי שהיא באמת אלא כפי שרואה אותה אותו צפוני מלוקק ממשרד פרסום במגדל תל אביבי. וכבר כתבתי על תופעת האנשים/ישראל רוצה/העם רוצה וכדומה.

רוצה להתייחס לנושא משפחת שליט. כולנו יוצאים מגדרנו על מנת להפגין ממלכתויות בשקל ותשעים. אם זו עצומה בפייסבוק שמנסה להגיע ל-23000 תומכים בחללי מערכות ישראל, כמספר הנופלים.רעיון מטופש, אפילו המספר הוא בערך כי בעם אין מקום לאינדבדואלים. כאילו שגורלם תלוי ב"לייק" שלי ובלחיצת כפתור יחזרו כולם, גם רוב הנופלים שלא ידעו מה זה פייסבוק. וכמובן שיא הממלכתיות, להחזיר את גלעד שליט. הרי כולם רוצים. אפילו היום חברת הניקיון בבניין שלנו איחלה לדייריה חג שמח, ושהוא יחזור במהרה. האדם הפך בעל כורחו לסמל, שכולנו אוהבים לאהוב.

ומה קורה שהסמל מתנגש בסמל אחר? מה קורה שהסמל מסרב להיות סמל ומתעקש להיות אנושי? מתעקש לפגוע בסמל לא פחות חשוב - טקס יום העצמאות, ולזעוק זעקה אנושית, תחזירו את האח הקטן שלי .אז פתאום לכל אחד יש דעה. איזה סמל הוא מעדיף יותר. וכמובן שמעצבי דעת הקהל - המכונים בפי "אנשים" כבר עומלים על מהי הדעה שאנשים צריכים להחזיק. דרך עריכת סקרים לא מבוססים (כי אין מדגם מייצג) באינטרנט, וכמובן עצומות  בעד ונגד ברשתות החברתיות, שגלעד לא מכיר כי הוא כבר חמש שנים לא אונליין, ולא היה אז פייסבוק.

ולנושא עצמו. מדינת ישראל חסרה הנהגה אמיצה. מנהיג שיקח על עצמו את ההחלטה הקשה אך ההכרחית לשחרר את גלעד שליט, או להודיע שהוא לא מנהל שיחות על שחרור אסירים ומחפש אופציה צבאית, או סנקציות חמורות. כרגע המצב הוא שאין החלטה. אנחנו מנסים לדבר, הדרישות לא משתנות ואנחנו מתעקשים לא להחליט. כך גם ברמת המקרו, בסכסוך עם הפלשתינאים. הפתרון של החזרת השטחים ידוע לכולם, אך אנחנו מתעקשים להמשיך במצב הקיים. צריך מנהיג שיקח אחריות על שחרור מרצחים מתועבים ויגיד שזוהי חובתה של המדינה היהודית להחזיר כל חייל. משהו מזה הולך לאיבוד.

ביום הזכרון חשבתי מתי בפעם האחרונה הייתי ממש גאה במדינתנו. זה היה לאחר ירי טיל הנ"ט על נגמש, בו התפוצצו חמישה לוחמי צה"ל. מייד לאחר מכן יצאה פלוגה של לוחמים וזחלו, תוך כדי ירי, על מנת להביא כל שריד של גופותיהם של לוחמים שאת רובם לא הכירו. זוהי העוצמה של צה"ל. זוהי הסיבה העיקרית שאנו עדיין כאן. העליונות המוסרית, החינוך לערכים, קידוש החיים וקדושת האדם גם לאחר מותו. לא בערך 23,000 חללים. אלא מספר מדויק. זוכרים כל אחד ואחד, כי הפעם האחרונה שלא יכולנו לזכור את מתינו הייתה בשואה. לכן לכל איש יש שם. גם במותו, קל וחומר בחייו.

אבל אנחנו, הנהגתנו הפכה למשועבדת לרייטינג וסקרים. כל המערכות. הם רוצים רק להיבחר שוב. לכן אף מנהיג לא לוקח החלטה חשובה מהפחד לטעות. כמו רבין כשהחליט על פעולה צבאית לשחרור נחשון וקסמן ז"ל. אבל הוא החליט. גם על הסכם אוסלו הקשה הוא החליט להחליט, ושילם בחייו. מדינתנו בת 63, זורמת עם המציאות ולא קובעת אותה. ואנחנו נסחפים, לאן שהזרם יוביל. העיקר שזה יצטלם טוב בטלויזיה ויתאים לדעתם של ה"אנשים" של הזרם הסוחף. מקוה שסופנו לא  כמו כל זרם - בים.  דרושה החלטה אמיצה, להחזיר את גילעד הביתה, להחזיר את תפארתה של מדינת ישראל.

בברכת חג עצמאות. מדינתית וגם אישית מחשבתית.