בפעם הראשונה ראו אותו בטלוויזיה בשעות הבוקר. מאוד רזה, נגרר על ידי שני אנשים חסונים. מצדדיו אנשי חמאס רעולי פנים. ואילו הנציג של העם הישראלי בסיפור, רזה, בקושי הולך. בניגוד גמור לתדמית שאתה רוצה לראות מחייל ששייך לצבא שלך. אותה תדמית של ברוס וויליס או ניקולאס קייג'. בריון רגיש ובעל משפחה. נוטף זיעה ומכוסה בדם , אך עדיין עומד זקוף. כששודר הראיון חסר ההגינות עם המראיינת המצרית רציתי להגיד לו תשתוק, תסרב לשתף פעולה בקרקס הזה. אבל אז חזרה אליי הגאווה. כשגלעד ענה על שאלה קנטרנית בנוגע לאסירי החמאס. התשובה שלו , ההתחמקות האלגנטית, המעמסה הנפשית שניכרה עם נשימותיו הכבדות, ועדיין התשובה האינטיליגנטית שהשביעה את רצון שוביו שעמדו מעליו וגם את האוזן הישראלית, הוציאו אותי מסרט האקשן אל המציאות. הבן אדם מפוחד, כנראה שחטף מכות במשך שנים, עבר הרעבה והתעללויות פיזיות ונפשיות, אך עדיין מתפקד היטב מבחינה קוגנטיבית תחת הלחץ הכבד. לא עושה פאדיחות ובוכה מול חוטפיו, לא מנסה בצורה הירואית אך מגוכחת להתנגד לכל ההצגה. יודע מהן יכולותיו ומה רוצים ממנו, ומשלב בין שניהם.
אז איזו תדמית של גיבור אני רוצה? זה שנלחם למרות שאין סיכוי וקרוב לודאי ישלם בחייו, או זה שמודע לסיטואציה שנקלע לתוכה ומנסה לתפקד בה כמיטב יכולתו? כל ילד רוצה גיבור שנלחם. מספיק לראות בפורים את תחפושות גיבורי העל הנלחמים (ואף אחד לא שואל על מה הם נלחמים? ולמה?). במציאות גיבורי העל היו נשברים או מתים. גלעד נשאר בחיים, צלול במחשבתו עד כמה שניתן בסיטואציה כזו.
במציאות הצבא בישראל הוא צבא העם. החיילים הם אנשים רגילים שעושים כמיטב יכולתם לשמור על המדינה הקטנה והמוקפת אויבים. במציאות רובנו גלעד שליט ולא רמבו. אפילו לא טרומפלדור שביד אחת בלבד נלחם, נורה והספיק להודות על כך שמת למען ארצנו (אפילו לא ארצו, אלא ארצנו). אולי היינו רוצים להיות כמוהו (לא בטוח), אבל רובנו לא כאלו גם אם נרצה. וזאת מבלי להתייחס למידת האמת במיתוס של טרומפלדור ומילותיו האחרונות.
לגלעד שליט יש הורים. רגילים כאלה, נחמדים. שקטים. כשאבדו עקבותיו הם הגיבו כמו כל הורה שאיבד את ילדו. הפכו את העולם ואשתו כדי למצוא אותו ולהחזיר אותו הביתה. כל הורה לילדים מכיר את התחושה כשהילד הולך לאיבוד בפארק השעשועים או בקניון. ריצה מטורפת לכל עבר עד שנמצאת האבידה, בדרך כלל במצב מופתע ממידת ההמולה וההיסטריה מסביב. ככל שעבר הזמן הגבירו ההורים של גלעד את מאמציהם. מישהו מכיר את אמא של טרומפלדור? כנראה שהייתה לו אחת אם הוא נולד. במציאות יש לכל אחד אמא. אין לאף אחד פטנט אחר. מישהו זוכר בסרט אקשן אם יש לגיבור אמא? בדרך כלל יש לו אישה יפה, לפעמים גם ילד או ילדה שהוא מגן עליהם. אבל אמא? אמא זה לחנונים ופחות לגיבורים. ראיתי גם את ההבדל בקבלת הפנים לגלעד שליט ולרוצחים. את גלעד קיבלו בפרחים, אותם ביריות. את גלעד בשיר כמה טוב שבאת הביתה והבאנו שלום עליכם, אותם בהבטחה להרוג ולחטוף את יהודים. את גלעד בבית, עם משפחתו, אותם בעצרות מול אלפי אנשים. גלעד יצא להגן על עמו, הם רצחו או סייעו לרצח. גלעד הוא הילד של כולנו שחזר הביתה. והם? גיבורים בעיניי עמם? אני מעדיף להיות עם האנשים שמחזיקים פרחים.
אפשר לחשוב על מקורות ההבדלים ביננו לבינם. הרי גם לנו יש גיבורים כמוהם. כאלו שמעדיפים להרוג ולמות. כאלו שמתפארים בהריגת האויבים.אם זה בתקופה העתיקה, מישהו כמו שמשון הגיבור או אהוד בן גרא. אם זה בר כוכבא או אלעזר בן יאיר במצדה, שהעדיפו קרב אבוד מאשר את חייהם. במציאות מה שהחזיק את עמנו כל כך הרבה שנים הם אלו שפחות גיבורים באופן הקונבנציונאלי. אותם אלו שהבינו שבסיטואציה הנוכחית עדיף להפעיל קצת את הראש, להוריד קצת את האגו והחלומות ולהמשיך לחיות. אם זה עמרם אביו של משה שהעדיף להחביא את בנו בתיבה, אם זה רבי יוחנן בן זכאי שהשתחווה למפקד הרומי אספסיאנוס (שאחראי על רציחת יהודים וכד'...) וקיבל אישור לצאת ליבנה בזמן שבית המקדש נחרב, או ראשי הקהילות היהודיות שנאלצו להתחנף לסולטנים ולמלכים בגולה, ועבדו בשבילם על מנת להיטיב את תנאיהם.
בתקופה המודרנית יותר קשה לחייל להיות גיבור. במציאות שבה יש כלי נשק להשמדה המונית קשה ליחיד להפוך לגיבור. אם אתה יושב בטנק ונורה עליך טיל, שום גבורה לא תעזור לך. כך גם אם אתה חוטף הפצצה מהאוויר או פצצות מרגמה. אין אדם שיכול להמנע מפגיעה כזו. כאן המזל ויכולת ההסתתרות של החייל תעזור לו יותר מיכולותיו הפיזיות. זה כבר לא האיש הזקוף על הסוס. זה החייל שמצויד באמצעי הגנה ומוריד את הראש ומתחבא מתי שצריך, ותוקף בחזרה מתי שאפשר. כשהטנק בוער ואתה פצוע, עדיף שתוריד את הראש ותאפשר לאלו שלא נפצעו להלחם במקומך. זה מה שעשה גלעד שליט.
לדעתי, השואה ורעיון קידוש החיים משפיעים על החברה הישראלית ביחס שלה לחייליה. ועל הדימוי שלנו לגבי חיילינו כיום. בתחילה התייחסו אליהם כפחדנים, כסבונים, כצאן לטבח, כפחדנים. ניצולי השואה התחבאו בדרכים לא דרכים, עבדו ברוב המקרים בכפייה בשביל הנאצים, אך ניצלו. נקמתם הייתה ההישרדות. גבורתם הייתה בכך ששרדו, ולא בכמה נאצים הם הרגו. החיים בשואה לא היו כמו בסרט של טרנטינו (ממזרים חסרי כבוד). לכן בעיקר מאז השואה לנו היהודים כל חייל הוא אדם. לכל חייל יש שם. לכל חייל יש הורים ומשפחה. כל חייל צריך לחזור אליהם. העם היהודי מקדש את החיים ולא את המוות. אם חייל נהרג אנחנו אבלים. אם יש סימן חיים מחייל אנחנו עושים הכל על מנת להשיבו. לכן גם משלחות החילוץ שלנו הכי טובות בעולם. הם מקור לגאווה בכל מקום בו יש אסון טבע. אנחנו היהודים מקדשים את החיים, וזו גאוותנו, זו תפארתנו האמיתית. גיבורים יש בכל מקום. מדינה שהופכת עולמות בשביל חייל אחד יש רק בישראל, וטוב שכך. העמים עם עודף הגיבורים, נעלמים.
הטיעון לגבי המחיר הכבד בשחרורו של שליט לגיטימי וחשוב. היה קשה לראות את הרוצחים משוחררים. את הרוצח מרמאללה שהצטלם עם דם על הידיים. את אלו שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל (לוחם ביחידה מובחרת של גולני) ורצחו אותו, את חוליית צוריף שחטפה ורצחה את שרון אדרי ז"ל (מיחידה מובחרת בנח"ל) ולאחר מכן המחלקה שלי סיכנה את חייה במבצע לתפוס את הרוצחים באישון לילה בבתים בהם הסתתרו. ועוד הרבה אנשים מתועבים שגרמו כאב וסבל. יש להתווכח על מידת חוסר הצדק בשחרורם, על מידת הסיכון שיחזרו לטרור. יש לדון בדרכים על שינוי כללי המשחק. עונש מוות לחלק מהרוצחים העתידיים (הלוואי ולא יהיו), חטיפה של מנהיגים וניהול משא ומתן עליהם ולא על הרוצחים, ועוד רעיונות. בכללי המשחק הקיימים ההחלטה של ראש הממשלה (גם הוא בעברו הצבאי סוג של גיבור בסיירת מטכ"ל, ויודע גם לצערו מהו אח גיבור מת) הייתה נכונה לדעתי. הטיעון שמדינת ישראל הושפלה בעסקה, הושפלה במראה גלעד שליט נגרר על ידי חוטפיו, הוא טעות. בתוך תוכם, היו רוצים אנשי המדינות האחרות, ובעיקר האנשים במדינות הערביות שממשלתם תהיה כמו ממשלתנו. שממשלתם תבין שתפקיד מנהיג הוא לדאוג לכל אחד שנפגע, ולא לנסות לנפח את האגו הלאומי באוויר ריק מתוכן של מיליטנטיות, קדושת המוות ושטויות על גן עדן ובתולות. העסקה אולי מגדילה את הסיכון,על כך אפשר להתווכח, אך היא איננה השפלה לעם ישראל. להפך. בתוך ליבם, גם אם זה לא מקובל בחברה שלהם, שמקדשת את המוות, הערבים היו רוצים להיות יותר כמונו.
הפריעה לי מאוד רשומה שקודמה לא מזמן בתפוז שלקראת סופה נטען שגלעד שליט הוא פחדן שנפל בשבי בעוד הגיבורים האמיתיים הם אלו שמתו. כולם חיילי צה"ל. כולם שלנו וכולם גיבורים. יד המקרה הובילה ששניים מתו, ושניים נפצעו. אחד מהפצועים נלקח בשבי בניגוד לרצונו. לא ברור מדוע קודמה רשומה זו בעמוד הבית? לעורר פרובוקציה מיותרת? אולי העורכים קראו רק את הכותרת המנציחה את החיילים ההרוגים ולכן הרשומה ראויה? חשבתי על הרמטכ"ל שכינה את גלעד שליט גיבור. חשבתי על דמותו הרזה והנגררת של גלעד. ניסיתי ברשומה להסביר למה התכוון הרמטכ"ל. כאמור אפשר להתנגד לעסקה. זה מרושע ומעוות להאשים בה את גלעד שליט.
ואנחנו, נעדיף את הילדים שלנו כאן לידינו,ישנים בשלווה במיטותיהם. נצפה ביחד בגלעד שליט חוזר למשפחתו, נבכה ונתרגש ביחד איתו. זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו בשירותו הצבאי בסדיר או במילואים. זה יכול להיות הילד שלנו בשירותו הצבאי. גם זה חלק מההסבר של ההזדהות עם משפחת שליט. רוב העם (עדיין) שולח את ילדיו לצבא בגיל המתאים לכך. נמשיך לנהל את חיינו הרגילים, אבל בלילה לחלום שאנחנו גיבורים. כאלו שיכולים לתפוס את הטיל בידיים חשופות אם ירו שוב על הבתים שלנו ועל חדרי הילדים שלנו. בבוקר נקום ונהיה אנשים רגילים שמנסים להסתדר עם החיים. אנחנו יותר כמו גלעד וגלעד הוא כמו כולנו. עם משפחה, עם אח ואחות, עם אבא, עם אמא.
בברכת חג שמח. לכל עם ישראל. ובעיקר לחיילים. לאלו הרגילים, לגיבורים ולהוריהם הדואגים והגאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה