אוואנטי פופולו. המבחן כאמצעי או מטרה? מה מצופה משר החינוך?

הצלחתי להזדהות עם התלמידה שכתבה את דעתה על מבחנים בספרות במקום לכתוב אותו. צודקת. מעצבן ללמוד למבחן. מעצבן שמורים רבים מכתיבים את החומר יותר מאשר מסבירים אותו. מגדילים לעשות מורים שמפאת הקיצוצים בשעות ההוראה מחלקים דפים המסכמים את הנושא האחרון, שכנראה לא יספיקו ללמד לקראת הבגרות. העיקר ההצלחה בבחינה. מעצבן שיצירות ספרותיות הופכות למשהו שצריך לדעת ולא משהו שאנחנו נהנים לדעת. אותו הדבר בהיסטוריה, תנ"ך, ובעצם כמעט כל המקצועות. 

המבחנים מזמן איבדו את מטרתם המקורית. המבחן הפך מאמצעי לבדוק האם התלמיד הבין את החומר למטרה בפני עצמה - לעבור את המבחן בצורה הטובה ביותר. כשהמבחן הופך למטרה כל האמצעים כשרים. כשהמבחן הופך גם למדד העיקרי להצלחת המורה ובית הספר אז כל המערכת מגויסת לטובת השגת המטרה.

דוגמא בולטת היא ההכוונה של כל התלמידים לבגרות והשקעה גדולה של שעות בתלמידים שהמערכת חוששת שלא יעברו את המבחן, ופחות בתלמידים שלגביהם שאלת הציון החיובי שלהם לא עומדת בספק. יש מועדי חורף שמוציאים את המערכת משיווי משקלה, ומועדי קיץ בתכניות מיוחדות בקבלנות בחופש הגדול. יש מספר מבחני מתכונת על מנת לשפר את ציון ההגשה ובכיתות מסוימות מכריחים את המורה לבצע חמש מבחני מתכונת בהפרש קצר. ממליצים למורים ללמד את שאלות המבחן ולהכתיב את התשובות כדי שהתלמידים החלשים יותר יצליחו לעבור מבחן ולשכוח דקה אותו לאחר סיומו. יש תלמידים שמקריאים להם את השאלות, תלמידים שמכתיבים את המבחן לבוחן ניטרלי ותלמידים שמסבירים להם מה שואלים אותם, והכל באישור ועדות התאמה של משרד החינוך. העיקר שיעברו את הבגרות ובית הספר יוכל להתהדר באחוזיו. דוגמאות כאלו ואחרות כתבתי כבר במספר רשומות קודמות.

מורים רבים שאני מכיר מתעקשים עדיין לא ללמד רק למבחן. התוצאות לפי ניסיוני, בדרך כלל בכיתות עיוניות הן זהות. תלמיד שאוהב את הנושא שהוא לומד יצליח בו. הבעיה היא שמערכת החינוך החליטה שכולם צריכים ללמוד הכל, ולהיבחן באותה הצורה. המערכת מסמנת כמטרה ציון חיובי במבחן ועובדת לפי הצרכים של אלו שנמצאים בסכנה שלא ישיגו את המטרה, ולא של התלמידה הרהוטה יחסית שכתבה את המכתב במקום המבחן. יש מורים שכבר שכחו איך ללמד בהנאה תלמידים שמתעניינים בנושאי הלימוד ונאלצים ללמד את כל סוגי התלמידים רק למבחן.

הבעיה היא מהי החלופה למבחן? כיצד תבדוק מערכת החינוך את הידע של בוגריה? עבודות חקר? יש גוגל, ויקיפדיה והעתק הדבק. התרשמות כללית מהתלמיד? מתכון לפרוטקציות והערכות לא אובייקטיביות. לדעתי נשארנו עם המבחן. אבל יש לזכור שהוא אמצעי. יש לשנות את מבנה המערכת על מנת שתבחן כל תלמיד בהתאם לכישוריו ולרצונו. כלומר שיבחר מקצועות ונושאים עליהם יבחן ולפי בחירותיו והישגיו, ועם בחירותיו ילך ללמוד (או לא, לא חייב) לימודים גבוהים. אחוזי הבגרות אינם צריכים להיות יעד של מערכת החינוך. לא כולם צריכים תעודת בגרות. לא לכל עבודה דרוש ידע עיוני רחב. צריך שיהיו חלופות ברמה גבוהה. גם אין צורך לדרג בתי ספר. תרבות הרייטינג לא מתאימה למערכת החינוך.

עד כאן דבר ההגנה על התלמידה. היא ביטאה את הרגשתה בזמן העומס בתקופת הלימודים בתיכון. צודקת. ללמוד זה קשה ומעייף. בעיקר בשיטה הנוכחית כשהמערכת כולה בלחץ, נרקומנית של ציונים. נראה גם שהתלמידה מבינה דבר או שניים בשיווק. הרי המעשה שלה, המכתב שאותו כתבה במקום מבחן צולם ונשלח כנראה למערכת עיתון כלשהי ביוזמת התלמידה. רעיון פרסומי מבריק. הרבה יותר טוב מהשתתפות בתכנית מטופשת. אין תלונות לתלמידה, היא ביטאה את תחושותיה שקשורות היטב למציאות.

ההתרפסות של התקשורת, ובעיקר של שר החינוך היא בעייתית. מזכיר קצת את הפרסומת המטופשת לחטיף, שהילד עומד ואומר אתה לא תחליט עליי, וכל המבוגרים מתמוגגים מהילד כמה שהוא חמוד, מבלי לתת את הדעת לנזק שמייצרת הפרסומת. תפקיד התלמיד להתלונן שקצת קשה, תוך כדי תהליך הלימוד. תפקיד המבוגר האחראי הוא להוביל דרך. הורה לא יכול לוותר לילדיו לא לאכול ירקות כי זה לא כיף לו. שר החינוך לא יכול להצדיק בצורה כזו של הערצה את התלמידה.

היה צריך בתשובתו להדגיש את חשיבות הלימודים כערך. להתבונן בתכנית הלימודים ולהדגיש את מה שנראה לו רלוונטי לחיים בפני התלמידה והציבור. את חשיבות המאמץ הלימודי כערך. את הרעיון "יגעת ומצאת - תאמין". גם את חשיבות השינון כערך. הרי ללא שינון לא ניתן להביע דעות, כי אין על מה להביע אותן. את העובדה שאדם תרבותי לומד את נכסי התרבות. שישראלי לומד את תרבותו. כי זה אחד ההבדלים בין אדם תרבותי לסתם אדם. כפי שאמר סוקרטס: "עדיף להיות אדם לא מרוצה מחזיר מרוצה". ומעל הכל היה צריך שר החינוך לשלוח את התלמידה לבצע את המשימה שהוטלה עליה שהיא כתיבת מבחן בספרות, ולהביע את מחאתה בעתיד בדרכים אחרות. במקום זאת בחר שר החינוך להזמין את התלמידה להתייעצות, ובכך הופך את המורים, את מועצות התלמידים הנבחרות, למיותרים. בכך הוא גם מזמין עוד התנהגויות פופוליסטיות ומראה שהפופוליזם שולט במדינה.

כלומר אם ארצה ששר החינוך יקשיב לי עליי לקום ברגע זה מהמחשב ולחבר בחינה בה אבקש מתלמידיי לכתוב אילו נושאים לדעתם בתכנית הלימוד הם מיותרים, לשלוח את השאלון למספר מערכות עיתונים, ואם אפשר גם להוסיף כמה תשובות פרובוקטיביות של תלמידים (כמו למה ללמוד תנ"ך, ביאליק, שואה או המנון). הרבה יותר אפקטיבי מרשומה בבלוג.

שר החינוך במעשיו האחרונים מעודד פופוליזם לשם הפופוליזם. קורא לשינוי לשם השינוי, ומפריח כל שבוע רעיונות, חלקם טובים וחלקם הזויים, כבלוני ריגול של דעת קהל. כאילו מבקש לבדוק מה חושב הציבור ובהתאם לכך יחליט. אין דיונים מסודרים על רעיון. לא ניכרת מחשבה על ההשלכות של הרעיונות (אולי יש, אך זה לא נראה כך), על הנזקים שרעיונות שמועלים מביאים כבר עכשיו, על היכולות התקציביות לממש רעיונות אלו. נדמה שהכול נעשה לשם אהבת הקהל. להרוס את הקודם עוד לפני שברור מה הולכים לבנות במקום. להרוס ולא לשפץ. עד שיבוא שר חינוך אחר ויצטרך להיות עסוק בפינוי ההריסות שנוצרו. העיקר שיאהבו את שר החינוך. שיגידו שהוא בא לשנות.

בעצם למה לא? הרי הסיסמא "באנו לשנות" הביאה 19 מנדטים. הישג חסר תקדים. כל אותם אלו שחשבו שבא קוסם. כל אותם פעילי המחאה החברתית שמרביתם עכשיו מרגישים מרומים, כי לא חשבו צעד נוסף קדימה וניסו להבין איך משנים? ומה? ולמה? ומי? ומתי? וכמה זה יעלה לנו? שאלות שמקצועות כמו ספרות והיסטוריה מלמדים, או אמורים ללמד. ההבדל הוא שמפלגה באה ומפלגה הולכת. מערכת החינוך חשובה יותר מכל מפלגה.

ואנחנו. אני  עסוק בבגרויות החורף. במהלך חיבורן ובדיקתן של חמש מתכונות של תלמידים שבאמת קשה להם לימודית. של תלמידים שצברו שנים של תסכול כי העריכו אותם לפי ציוני מבחנים בלבד, תוך העלמת כישוריהם האחרים. עבודה קשה, ובעיקר מתסכלת. כי לא ברורה התכלית. ההישג אם יהיה, אז הוא יהיה מתוק יותר. את השאלה האם הוא ההישג הנכון נשאיר לאחר הבגרות.

בברכת שנת 2014 מוצלחת. שנה של לימוד, כערך, כמטרה בפני עצמה.