חייבים לנקות. רשומה לאחר מלחמה

כבר יותר מחודש הכל כאן מטורף. זה התחיל בחטיפה של שלושה נערים יהודים צעירים בדרכם הביתה מבית הספר, עבר דרך ימים של דאגה לגורלם, איתור גופותיהם, קריאות לנקמה , רצח נער ערבי, תקיפות אוויר בעזה, טילים על רוב המדינה, פיגועים דרך מנהרות, גיוס מילואים, כניסה קרקעית, עשרות חיילים הרוגים, הרס שכונות ברצועת עזה. ועדיין ממתינים לסוף של הטירוף הזה, ללא קשר מהו הסוף שאנחנו חושבים שצריך להיות. בין לכבוש ולהשתלט, דרך לחסל את החמאס, למוטט את המנהרות ולצאת, או פשוט להפסיק יש מרחב גדול יש אפשרויות, כל אחד ודעתו, אבל בסופו של דבר סוף המלחמה יגיע. הרי ההיסטוריה היא שגרה המופרת בתכיפות כזו או אחרת על ידי מלחמות. השאלה היא מה משאירה אחריה כל מלחמה.

יש כאלו שאיבדו את חייהם, איבדו מישהו קרוב, איבדו בית, נפגעו בפרנסה, החופש הגדול של הילדים נפגע. כל אלו יחזרו לשגרתם, נושאים את הצלקות הקטנות או הגדולות, וימשיכו. זה תהליך שעובר כל עם המצוי במציאות בה יש מלחמות. הלב כואב על כל חייל שנהרג. למשפחות ההרוגים הכי קשה יהיה לחזור לשגרה.

יש גם צלקות לאומיות. הדוגמא הבולטת היא מלחמת יום כיפור שלאחריה אמון החברה בהנהגה, באליטות השולטות, לא חזר להיות כמו לפני המלחמה. לאחר האינתיפאדה השנייה איבד הרוב את האמון בשלום בטווח הנראה לעין. אחרי המלחמה הזו, ללא קשר כיצד היא תסתיים, איבדה החברה הישראלית את החופש. חופש המחשבה, הביטוי וההפגנה.

יהיה קשה לשקם את התודעה מאמירות השנאה ומעשי האלימות של הקיצוניים. קשה היה לראות ערבים אזרחי ישראל שתומכים בחמאס ושמחים שחיילי צה"ל נהרגים. אפשר לקבל תמיכה בתושבי עזה הסובלים, לקרוא לצה"ל למתן או להפסיק את התקיפות אבל לא להביע שמחה שחיילי צה"ל נהרגים.

קשה ומבייש היה לראות יהודים מחרחרי מלחמה, בקריאות מוות לערבים , ומוות לשמאלנים. במעשי אלימות  נגד ערבים. בחיפוש אחר הפגנות שמאל כדי למנוע מהם להפגין תוך השלטת אלימות ופחד נגדם (שיטה של הs.a בתחילת דרכו). אפשר לקבל קריאות ליותר פעולות התקפיות נגד מחבלים, וקריאות לעונש מוות למחבלים, אבל לא קריאות לרצח פוליטי או לאומני, וגם לא קללות איומות במקום ניהול ויכוח. ברוב המקרים הם גם לא טרחו לקרוא עד הסוף או להבין (אולי הם גם לא יכולים) את הדעה עליה הם רוצים להרוג (ראה מקרה אורנה בנאי). 

קשה יהיה לשקם יחסים עם כל אותם אנשים (ולצערי הם רבים ) שרעשי המלחמה הוציאו מהם את היצרים האלימים. חברים לרשת הוירטואלית , שחלקם גם מכרים בחיי היום יום, שקיללו אנשים שחשבו שונה מהם, שכתבו אמירות המאחלות מוות לכאלו שהציגו דעה שונה שהכעיסה אותם. למרות שקראתי הרבה דברים בחודש האחרון, עוד לא קיוויתי למוות של מישהו בגלל מוצאו או דעותיו. גם אלו שהכעיסו אותי מאוד כמו גדעון לוי. אפשר להתעלם, או להפגין עניינית. הקללות הן סימן לרדידות וחוסר יכולת להסביר את הדעות בהן אתה תומך.

ציד המכשפות ברשתות החברתיות מסוכן. הקריאות להחרים או לפטר, ביטולי הופעות של אמנים מחשש לחייהם,  "הלשנות" על אנשים תוך הוצאה מהקשר של משפטים, מזכירים משטרים אפלים המשתמשים במשטרה חשאית כדי להשתיק את השונה מהם. עלול להיווצר מצב בו יש מראית עין של תמיכה רק בדעה אחת, כי השאר פוחדים להעביר ביקורת מחשש לפרנסתם ולחייהם. זוהי הצלקת הלאומית שתישאר ממלחמה זו. 

ברצועת עזה, אלו שאנחנו נלחמים נגדם, הוציא החמאס להורג עשרים פלסטינים שקראו לסיים את המלחמה. מדינת ישראל לא במצב זה, למרות ההקצנה. אנחנו נלחמים כעת מלחמה צודקת, על מנת לחיות בשקט ובחופש, בשביל הזכות לשכב על הדשא לחשוב מחשבות, תוך כדי בהייה בעננים. החברה הישראלית חייבת לנקות מתוכה את המילים הקיצוניות, את איחולי המוות , ובעיקר את האלימות בהפגנות ובהפגנות הנגד. אחרת לא יישאר בשביל מה להילחם. איך מנקים? זה יהיה קשה, אולי גם לא נעים, אבל כדאי שנתחיל...

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.