יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

דברים שרציתי לומר. על מה שלא כתבתי לטקס יום הזיכרון לרבין

ישבנו לכתוב את טקס יום הזיכרון ליצחק רבין בבית הספר.


חייב להיות ממלכתי, חייב לדבר על סובלנות והתנגדות לאלימות, חייב לדבר על גבולות הדמוקרטיה, חייב להשאיר תקווה לדור הצעיר. הוספנו גם קטע הרלוונטי להיום, על הסכנה בשנאה. בסוף הטקס הוספנו גם קטע המדבר על אדישות הרוב הדומם, המתון, מול המיעוט הצעקני. היה שיר יפה, היה ריקוד מרשים, היו מצגות מיום הרצח. יצא נחמד בסך הכל. תם הטקס. כל איש חזר למקומו ולשגרת חייו.

לא יכולתי לכתוב שהמצב היום חסר תקוה. שאנשים רק מקווים שלא יהיה גרוע יותר. על שיפור משמעותי במצב אף אחד לא חולם, ושלום עם הפלסטינים היא מטרה נאיבית במקרה הטוב, או מילה אסורה של בוגד במקרה הרע.

לא יכולתי לכתוב שהשלום מת, זמן קצר לאחר הרצח בתחילת שנות האלפיים. איבדנו תקווה. העולם איבד תקווה. אנחנו איבדנו את אמון העולם בצדקת דרכנו. חלון ההזדמנויות שהיה להסדר מדיני נסגר. ונטרק סופית על ידי רוחות של פנטזיה מוסלמית קיצונית על ממלכה איסלאמית ימי ביניימית. שלארה"ב כבר אין מילה באזור, כי נמאס להם אחרי התאומים ועיראק מהמזרח התיכון. שהאזור שלנו מתפרק ומי יודע איך ומתי יורכבו החתיכות המדממות מחדש.

לא יכולתי לכתוב שמאז הרצח ההסתה והאלימות רק גברו. החברה הישראלית מקוטבת ומשוסעת יותר מתמיד. העדתיות קיימת וגוברת. הגזענות כלפי הערבים, היהודים - בעיקר אם הם אתיופים, מזרחים, אשכנזים, או סתם שונים, מושרשת אצל רוב בני הנוער ברוב המגזרים. זה אומר שהיא תישאר גזענית לפחות בחמישים השנים הקרובות.

לא יכולתי לכתוב שמאז הרצח התבהרה החלוקה (בשלושה סימני קריאה) בין "אנחנו" ו"הם". אלו המכבדים את החוק, ואלו המתנגדים לו, ורואים בדמוקרטיה, בתקשורת, ובמערכת החוק והמשפט דברים המפריעים להם בהגשמת חלומותיהם. שבהתבוננות היסטורית הרוצחים השיגו את מטרתם, מנהיג השלום מת, ומאז אין מנהיג שייקח על עצמו את הנושא בצורה יעילה. המקסימום היה ויתור חד צדדי על רצועת עזה. החד צדדיות רק דרבנה את הטרור, כך לא מובילים תהליך שלום.

לא יכולתי לכתוב שההצבעה בבחירות, כמעט לכל המפלגות, הפכה מאז הרצח להצבעה של פחד שהצד האחר ישתלט, הצבעה של ייאוש, אפילו לא ברירת מחדל, הצבעה של שנאה לאחר (לציבור החרדי, או החילוני, או לציבור הנוהר באוטובוסים), ולא הצבעה של תקווה או אמונה בעתיד טוב יותר. שראש הממשלה נבחר כבר בפעם הרביעית על בסיס פחד זה. שהמציאות הקשה שהוא לא משנה כאן מזינה את הפחד יותר, ולכן זהו מעגל קסמים של ייאוש, מבוי סתום.

לא יכולתי לכתוב שראשי הממשלה מאז רבין נטולי דוגמה אישית של מנהיג. נהנתנים למרות המצב הכלכלי הלא פשוט. מחזיקים דירות גדולות במגדלים ואחוזות פאר, על חשבון הציבור, בזמן שלזוג ממוצע, משכיל, עובד, אין סיכוי כבר עשר שנים לקנות דירה פשוטה. מנהיגים שעוסקים בדברים הגדולים של עצמם ועתידם הפוליטי, ושוכחים את החיים עצמם.

לא יכולתי לכתוב שהרבה אנשים טובים עוזבים, פשוט כי הגיעו למסקנה שאין כאן עתיד, שזו כבר פחות המדינה שלהם, או המדינה שחשבו שיש להם, ויותר מדינה של ה"ישראלי המכוער" החוצפן, חסר האחריות והכבוד לאחר ולעצמו, שלא מסוגל לדחות סיפוקים, ישראלי הגאה שהוא חסר השכלה, שרואה רק את עצמו, ומניף סמלי לאום בהתרסה כלפי האחר ולא ביראת כבוד כלפיהם.

לא יכולתי לכתוב שחלקים לא מעטים מהעם מנסים להתנער מאחריות לאווירה שהובילה לרצח. זה לא רק לא ראינו ולא שמענו. זה כבר לא רק מעשה של מטורף בודד ללא קשר להסתה. יש ניסיונות מבחילים להלביש את הרצח על השב"כ, על שמעון פרס, על רבין עצמו. אנשים שלא מבינים למה מציינים את רצח רבין, שלא מבינים שרצח ראש ממשלה נבחר, כל ראש ממשלה, הוא שבירת חוקי המשחק המאחדים אותנו כחברה. ללא כללים אלו חברה מתפרקת.

לא יכולתי לכתוב שבכל שיעור בנושא, בכל שנה, אני שומע ממספר תלמידים שרבין היה בוגד, שמאלני קיצוני שמכר את המדינה לערבים. למרות כל ההסברה על קורות חייו, על היותו לוחם בשחרור ירושלים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, עדיין יש כאלו המשמיצים וטוענים שהרצח מנע אסון גדול יותר. כאילו שעכשיו הכל שקט ורגוע. כאילו שלפני רבין לא היו מלחמות ופיגועים.

לא יכולתי לכתוב שהיום המיעוט הצעקני כבר לא מיעוט. כל מי שלא בעד מוות למישהו נחשד כשמאלני. כאילו שמאל הוא פשע. אפילו הנשיא ריבלין, אדם בעל דעות ימניות מובהקות, כבר שמאלני בשביל הצעקנים. וכשאתה מספר שלבני הייתה סוכנת מוסד והרצוג קצין בכיר במודיעין הצעקניים הבורים פשוט לא מאמינים.

לא יכולתי לכתוב שרצח ערבים חפים מפשע זוכה לתמיכה של חלקים לא מעטים בעם. שיהודים שרפו והתבוננו בשרפתו של ילד בן שש עשרה. שיהודים בעטו בגופה של אדם שחשדו כי הוא מחבל, גם לאחר שמת. מעשים שהיו חריגים בעם היהודי הופכים ליותר נפוצים, עד שיהפכו לשגרה. עד שיופנו לא רק נגד ערבים אלא כלפי כל אדם שחושב אחרת מהאלימים עצמם.

לא יכולתי לכתוב את כל זה, כי אני עוסק בחינוך. חינוך הוא מקצוע אופטימי. חינוך הוא תהליך לטווח ארוך מתוך אמונה בטוב לבו של האדם וביכולתו להתעלות ולממש את הפוטנציאל החיובי הטמון בו. לכן משתדל לחנך לאהבה ולא לשנאה. מנסה להסביר מדוע השנאה מסוכנת לנו, לעתיד של המדינה שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. להראות מדינות שהשנאה החריבה אותן עד היסוד, כולל אותנו, לפני אלפיים שנים, ולהפיק לקחים, לעתיד טוב יותר.

"כי יש עוד אהבה שונה, אהבה לבנת כנף. אין אני יודע איך ומתי, אך היא תגיע אליי".

בברכת המשך שנה טובה ושקטה יותר. בברכת שלום.

2 תגובות:

  1. למעשה התקווה לשלום ב-95 הייתה מזויפת. אי אפשר באמת לפתור את הסכסוך הזה :-(

    השבמחק
  2. אנחנו חזקים מספיק בשביל לנסות. השנאה, היאוש והבעיות הפנימיות מחלישים אותנו.

    השבמחק