על עצמנו אנחנו כואבים. על היחס כלפי פיגוע נגד ערבים.

הטיעון הלוגי החדש של המון האנשים הקולני- למה לא אכפת "לכם" (סיימנו מזמן לדבר ב"לנו") כל כך מכל הילדים שנהרגו בפיגועים כמו שאכפת לכם מהתינוק הערבי. הגדילו הרבה מגיבים לעשות והעלו רשימה כואבת של ילדים יהודים שנהרגו בפיגועים בעשרים השנים האחרונות. סופרים את מאזן הדמים. סופרים כאילו מתקיימת תחרות ספורט, חוזרים על אותה שטות עשרות פעמים עד שמשכנעים את עצמם שזוהי האמת. כאילו כל פיגוע שקורה עובר מבלי פריצות בשידור ישיר ממקום הפיגוע. כאילו כותרות העיתון ומהדורות החדשות לא נפתחות בידיעה כזו. כאילו תחושת הכאב מבדילה בין תמונה של תינוק יהודי ותינוק בן לאום אחר. 

בואו נודה על האמת. מתינוק ערבי דווקא פחות אכפת לנו. בכל מבצע צבאי נהרגים תינוקות בעזה. התקשורת הערבית מדווחת בהרחבה, כמעט בשמחה, על מותם, כי הם סוחרי הדמים הטובים ביותר. בישראל, אם יש דיווח הוא מגיע אחרי נפילות הטילים  או חס וחלילה אחרי הפצועים וההרוגים מחיילי צה"ל והאזרחים.  הסיבה היא פשוטה, שנהרג תינוק בעזה הוא נהרג כתוצאה מהאופן בו מתנהג השלטון בעזה, שיורה לעבר אוכלוסיה אזרחית, מתוך אוכלוסיה אזרחית. זה משאיר את צה"ל ללא הרבה ברירות. אין פקודה בצה"ל להרוג אוכלוסיה אזרחית. אך, לצערנו, גם תינוקות מתים. זה פחות אכפת לנו כי אין לנו את רוב האחריות, היא בעיקרה על הצד הפלסטיני. כשאין אחריות אז יש פחות רגש אשמה. כשאין רגש מיטשטש הקרבן.

הפיגוע בכפר דומא בה נהרג התינוק, בוצע בכוונה תחילה נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע. ערבים, אבל חפים מפשע. עוצמת הכותרות נובעת מרגש האחריות שמרגישים חלק מהיהודים כלפי האירוע. היכן שיש אחריות יש אשמה. היכן שיש אשמה דמותו של הקרבן מזדעקת אל מול עינינו. מזדעקת כאילו היה הקרבן מהפיגוע אחד מהקבוצה שלנו.

אנחנו עצובים וכועסים על מבצעי הפיגוע. האמונה ברעיון של מדינת היהודים נובעת מתוך אמונה בצדקת דרכנו. שיש לנו זכות למדינה משלנו, במולדתנו. כי אנחנו צודקים. כי היהודים לאורך הגלות סבלו מזרות, גזירות, רדיפות, מפוגרומים, שואה. כדי להקים מדינה דורות המייסדים הפריחו שממות, רכשו אדמות, עזבו את בתיהם בגלות, ולאחר התנגדות הערבים, גם נלחמו על האדמה שלהם, וניצחו. ועכשיו יש לנו מדינה כי מייסדיה היו צודקים.

זריקת בקבוקי אש לא נובעת מתחושות אלו של צדק. היא נובעת מתוך שנאה. כך גם הרצח במצעד בירושלים ביום שלפני. ה"רעש" שעושים הוא לא בגלל התינוק שנשרף. הוא בגלל תחושת האחריות על אזרח של מדינת ישראל. בדיוק אותה תחושת אחריות שיש ממטייל שאבד בחו"ל. מרגישים אחריות, ואשמה, ובושה. לכן הרעש התקשורתי. הרעש התקשורתי גדול יותר כי רואים שיש הרבה יהודים שתומכים בהרג ערבים, ובשנאה עיוורת כלפיהם. אם ההצדקה לקיומנו כאן היא שנאת ערבים, אז אין שום הצדקה לכך שיהודים מכל קצוות העולם יבואו לישראל. שנאה היא גורם מאחד, אבל גם מופנית מהר מאוד כלפי המחנה עצמו. ראה הרצח במצעד, ראה רצח רבין.

אפשר להיות איש ארץ ישראל השלמה ולא לשנוא ערבים. בשנים האחרונות איש ימין הפך להיות מילה נרדפת לשונא ערבים, שונא שמאלנים, שונא חילוניים, שונא בג"צ, ואוהב רק את אלו שחושבים כמוהו. האשמה בתהליך זה מופנית כלפי הנהגת הימין. שהתעלמה מהשנאה במקרה הטוב, או ליבתה אותה במקרים אחרים למטרות רווח פוליטי. מספר ימים לפני הפיגוע חברי כנסת ושרים גינו בלשון חריפה את שלטון החוק, ועודדו את פעיליהם להפר חוק בגלוי. כך לא מתנהגת הנהגה ראויה. מנהיגי ימין שניסו להילחם בעד הדמוקרטיה כמו מרידור, בני בגין, לבני (עוד כשהייתה בליכוד) , לבנת, ולאחרונה הנשיא ריבלין (יו"ר ביתר ירושלים לשעבר, ממתנגדי אוסלו וההתנתקות) מוקעים כ"שמאלנים" מדי ומוצאים עצמם מחוץ למחנה השואג, שמקצין את עצמו לדעת.

שאול המלך איבד את המלוכה בגלל התנהגות דומה. בזמן מלחמה נכנע ללחץ להקריב קרבן בעצמו ולא לחכות לנביא שמואל כפי שמתחייב בחוק. (שמואל א , פרק יג) . מנהיג צריך להוביל , ולא להיות מובל. מנהיג צריך להראות דרך, תקווה, תוך כדי שמירה על החוקים שמאחדים את עמו. ועל כבודם של בעלי תפקידים אחרים בשלטון.

המנהיג היום ללא דרך או כיוון. ללא תכנית מדינית כבר שש שנים. רק לשמור על משרתו. לשמור עליה גם בעזרת ליבוי השנאה נגד מתחריו (לא אויביו) הפוליטיים. הורדת השכפ"צ השחצנית בנאום במרכז הליכוד לפני תשע עשרה שנים, האמירה שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, אם בכלל ידע, הקריאה הקצובה "הם מפחדים!" כלפי מתנגדיו הפוליטיים, ובעת האחרונה אמירות כנגד המשטרה, בית המשפט, התקשורת , וכמובן הנהירה באוטובוסים. כשהשנאה היא כלי נשק לגיטימי בידי המנהיג, גם פשוטי העם משתמשים בה בצורה קיצונית יותר.

השנאה שההנהגה מתעלמת ממנה, לא מוקיעה אותה, או מלבה אותה, תופנה בסופו של דבר כלפיה. זו דרכה של שנאה. כמו אהבה, גם לה אין גבולות. אותה שנאה שהובילה יהודים לרצח, תתגבר ותופנה לא רק נגד ערבים. גם נגד כל מי שלא חושב כמו השונאים. מערבים ללהטבי"ם, לשמאלנים, לחיילים, לחילוניים, לראש ממשלה, אם יעשה אחרת ממה שרוצים השונאים.

מעשי השנאה של יהודים הופכים ליותר תכופים, למרות שאינם מתקרבים לכמות מעשי הערבים כאזרחים וכארגונים. אך אסור לנו להיכנס למשוואה המדממת הזו. לנו יש מדינה לשמור עליה.

ברגע שנתרגל למעשי שנאה מתוכנו, אין לנו זכות קיום כמדינה יהודית, או כמדינה בכלל. לכן ה"רעש" התקשורתי הוא חשוב. במדינות בהן לא עשו רעש תקשורתי, וגילו אדישות כלפי השנאה, הפכה השנאה למדיניות רשמית, ואז כבר הוקמו מחנות למתנגדי השלטון.

אם לא ניקח אחריות ונמחה בקול רם וברור נגד פשעי השנאה, אז לא תהייה לנו תחושת אשמה, ללא תחושת אשמה לא נחוש את סבלו של הקרבן. אם לא נחוש את סבלו של הקרבן נהיה מסוגלים גם למעשים הנוראיים ביותר.