10 דברים שלא חייבים לדעת ומאפינס שוקו-בננה שחייבים לטעום

אחד הדברים שבגללם הייתי עצובה לעזוב את הבלוגיה של תפוז - ה"חברתיות" של הקהילה. אז נכון שהייתי כמעט ולא פעילה מחוץ לבלוג שלי מפאת חוסר הזמן התמידי. נכון שלמפגשים חברתיים / שיווקיים הגעתי אחד מתוך חמישים שהוזמנתי. אבל הייתה חמימות מסוימת בלהיות משויך לקהילה בעולם הוירטואלי הקר (חמימות חולפת, מסתבר). אחד ממאפייני הקהילה - סוג של משחקי חברה, שרביט (או שאלון או משימה מסוימת) שעוברים מבלוג לבלוג ועוסקים באותו נושא. אז שמחתי לגלות שזה קיים גם מחוץ לתפוז. את השרביט "10 דברים שלא ידעתם עליי" קיבלתי במקביל משלושה בלוגרים שונים שאני אוהבת (כן, מודה, גורם לי להרגיש כמו ילדה מקובלת בכיתה. רגע, רק לי יש את החסך הזה מהילדות?.. זה, ומשחקי חברה...) לכן אני מתחילה בלהגיד  תודה על הפרגון לנטי המקסימה, שהבלוג שלה הוא פשוט תענוג אסטטי צרוף, אמנות כשמו הוא , לטליה, שותפתי לפרויקט מנטקה, ביחד אנחנו מתגברות על פוביית נהיגה בינעירונית כל הדרך אל המפגשים המתוקים של מנטקה שעוברת לה מאוד מהר בשיחה נעימה (לפחות לזאת שיושבת בכיסא שליד הנהג) ולטל היצירתי והמוכשר גם בכתיבה וגם באפיה  (קאפקייק תירס והודו כבר טעמתם?..) 

נתחיל מהעברת המשימה. השרביט הולך ל.... השרביט הולך ל... קודם כל, לצד השמאלי שלי, בוודאי, החלק הבלתי נפרד ממני ומבלוזוגי. בבקשה, עשרה דברים שלא יודעים עליך. מקווה שברשימה לא יהיו יותר מדי דברים שגם אני לא ידעתי... שניים האחרים שמקבלים את המשימה לשבת, למספר ולחשוף קצת את עצמם: אירה מהבלוג הביתי והמקסים "נפגש במטבח", איתה כבר היה לי המזל להיפגש גם מחוץ למטבח (וזה היה כיף ממש), מזמן לא כתבה בבלוג ואולי זה יעזור להוציא אותה אל האור. הבלוגרית השנייה - מגי מ-pastaghetti, כל רשומה אצלה זה חגיגה של תמונות, צבעים וטעמים של איטליה היפה, וגם הרבה מידע מעניין מאחורי המתכונים.

תוך כדי ארגון המחשבות לרשומה (ואז חושבת - מה כבר אני יכולה לכתוב על עצמי שעוד לא כתבתי. אני כותבת כאן בבלוג הרבה על עצמי, אולי לפעמים אף יותר מדי... ) פתאום היה לי דה ז'ה וו. נזכרתי שפעם כבר קיבלתי שרביט דומה עוד על תקן אמא ע/אובדת בתפוז. אז אלה היו רק שמונה דברים שלא ידעתם עליי (התחשבו...) וזה אחד הפוסטים הבודדים שלא העתקתי במעבר מתפוז לכאן. כבר לא זוכרת למה החלטתי לא להעביר אותו, אולי כי לא היה נראה לי רלוונטי יותר, אולי סתם לא התאים באותו רגע, אולי כי לא צורף אליו שום מתכון נוטף שוקולד וקלוריות. אז זה הזמן לתקן. וגם לצרף מתכון נוטף שוקולד. איתרתי את הפוסט הישן בתפוז וחלק מהדברים שכתבתי אז מעתיקה לכאן. הרי זה היה כביכול בחיים הקודמים של הבלוג. אז מי שכאן - עדיין לא יודע את הדברים האלה עליי... איך באמת הסתדרתם בלי?..

אז... עשרה דברים שלא ידעתם עליי. או שידעתם כי אולי בכל זאת כתבתי על זה כבר (מעל 300 רשומות, לך תזכור...). או לא ידעתם ורוצים שזה ימשיך כך - אז תעברו ישר למתכון נוטף שוקולד. זה מה שמחכה בסוף:

1. אני אוהבת לקרוא ספרים. קוראת בכל מצב ובכל הזדמנות, אם אני הולכת למקום שיודעת שאצטרך להמתין שם בתור יותר מכמה דקות, דבר ראשון - שמה ספר קריאה בתיק, להעביר את זמן ההמתנה בנעימים. אחת המוזרויות שלי - וזה לא קשור לרמת השליטה שלי בעברית או באנגלית, אני תמיד אעדיף לקרוא ספר ברוסית. נהנית ממנו הרבה יותר, כנראה בכל זאת עניין של שפת אם ולא משנה שהוותק של "כאן" הוא הרבה יותר מאשר הוותק של "שם". מצד שני, לא מסוגלת לשמוע מוסיקה רוסית, ממש אבל ממש לא מתחברת, היא רועשת לי מדי וסינטטית מדי. המוסיקה האהובה עליי - דווקא מוסיקה ישראלית, שלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, אהוד בנאי... קיבוץ גלויות שבמנטליות שלי...

2. הבלוג שלי הוא בנושא בישול, אך עד גיל 21 בערך לא רק שלא ידעתי לבשל כלום, כולל חביתות, שנאתי את כל מה שקשור למטבח. אמרתי לאמא שאני אתחתן עם עשיר ותהיה לי מבשלת ומנקה. אולי חלק מהאהבה הנוכחית שלי לבישול היא בגלל שהיה לי את המזל לא להתחתן עם עשיר...

3. לעומת הבישול, ניקיון וסידור הבית עדיין העבודות השנואות עליי ביותר.  ובמיוחד קיפול בגדים וסידור ארונות. מנקה כבר יש לי המון שנים. הרבה מנקות עברו כאן ואף אחת מהן לא מנקה מי יודע מה. כל פעם אני מזכירה גם להזיז רהיטים אך לשווא. אבל זה מה שיש ועדיף ניקיון לא כל כך יסודי שלה (שגם עולה לי ממש ביוקר... 50 ש"ח לשעה...) מאשר ניקיון שלי כי אני ממש אבל ממש שונאת לנקות. בנוסף אני צריכה גם מסדרת. זה עדיין אין לי. לפני כמה שנים היה לי הסכם עם חמותי ז"ל שאני אבשל בשבילה והיא תבוא פעם בכמה ימים לקפל את הכביסות. שתינו היינו מרוצות מאוד מהסידור עד שלצערנו היא פרשה מההסכם...

4. מתקשר לשורה למעלה - אין דבר שאני לא מסוגלת לצחוק עליו. הומור שחור, הומור הכי שחור, והומור שחור ביותר - הכל הולך. הייתי מסוגלת להגיד לחבר שלנו שלא הצליח להגיע ללוויה של אבא שלי: "לא נורא, פעם אחרת". זאת דרך ההתמודדות שלי מתוך הכאב שלי. אם לא אצחק אני אבכה. עדיף לצחוק, אומרים שזה מאריך את החיים. לא בטוח.

5. ושוב מתקשר לשורה למעלה. לא מאמינה ברופאים. כשאני מרוסקת ובעלי צועק עליי שאלך סוף סוף לרופא להיבדק, אני עונה שזה בסדר, אני כבר אמות לבד. אחד המשפטים שלי, משפט שדוד שלי אחראי עליו: "מי שלא שותה ולא מעשן, בסוף מת בריא". וואלה, זה נכון. אני לא שותה (חוץ מקפה) ולא מעשנת אז... מכאן תמשיכו לפי רמת ההומור השחור שלכם... לפחות אז אני אנוח, במקום שבו אפילו פולניות נחות. 

6. אני לא סתם עובדת קשה (את זה בטוח כתבתי כאן יותר מדי פעמים), אבל אני גם נהנית מזה. לזה קוראים וורקוהוליק. אפילו בחופשות הלידה שלי עבדתי. קיבלתי טלפון מלקוח (מרוצה), ואת זה אני לא אשכח, בחניה של הבית כשחזרנו מבית החולים. עליתי הביתה עם זר ורדים ורודים ענק ביד אחת וטלפון נייד ביד השנייה. לא לדאוג, את הסלקל עם ההפתעה הוורודה הכי חשובה מכולם סחב בעלי. ושבוע אחרי שחזרתי מבית החולים כבר הייתי מחוברת מהבית למחשב שלי במשרד. יש לי הרבה תכנונים לפנסיה לדברים טובים שאני לא מספיקה לעשות עכשיו, אבל בעלי צוחק עליי שיותר משבועיים בבית אני לא אחזיק מעמד... ואני על זה עונה... נכון: "אני אנוח כבר בקבר".

7. אפרופו פולניות שנחות רק בקבר. "אוי וויז מיר" - האמירה המנצחת המתאימה לכל מצב. משתמשת בה כל הזמן והגנים הפולניים שבי כבר הדביקו את כל הסביבה שלי בפולניות לשמה. אני טוענת שפולניות זה לא עדה, זה מקצוע. המרוקאית, התימניה, התורכיה והבוכרית שבמשרדנו מסכימות איתי ואומרות יחד איתי "אוי וויז מיר...". ניתן לגוון באמירות פולניות מקוריות נוספות כגון: "אוי גוועלד", "או יא ברוך" וגם "אוי בוז'יה מוי". אבל "אוי ווי זמיר" הכי ממצה. 

8. בתור פולנייה שאף פעם לא מרוצה. גם את השם שלי אני אף פעם לא אהבתי, וכשעליתי לארץ בגיל 14, התווסף לזה מימד נוסף. לא שאני מתביישת ב"רוסיה" שבי, פשוט לא אוהבת שלמשמע השם מיד מקטלגים אותי במשבצת מסוימת. הרבה זמן לא הצלחתי להגדיר את חוסר הנעימות הזאת שהרגשתי, עד שקראתי קטע מסוים אצל סופר רוסי-אמריקאי שאני מאוד אוהבת, דובלטוב. קטע שבו הוא מתאר פגישה עם מישהו שקראו לו, נניח לצורך ציטוט מאוד לא מדויק, ישראל בן אהרון. הסופר שכח את שמו ופנה אליו בתור, נניח שוב לצורך ציטוט מאוד לא מדויק, יעקב בן יוסף. האיש נעלב מאוד והסופר לא הצליח להבין למה. הרי קורה ששוכחים שמות של אנשים... ורק כשהיגר לארצות הברית, הוא הבין למה האדם ההוא נעלב: כי את שמו לא זכרו, אבל זה שהוא יהודי - לא שכחו. כך גם אצלי. קורה לי המון שאני שוכחת שמות של אחרים (ובמיוחד יש לי בעיה בלשייך שם לאדם...). לכן מובן ביותר שאנשים שוכחים גם את השם שלי. אז אפשר להתנצל ולשאול,  זה לא תירוץ להתחיל לקרוא לי אולגה, סבטלנה או מרינה, נו, זאתי, יוליה, לא?... רוסיה, בקיצור... פעמיים בחיים שקלתי ברצינות להחליף את השם. פעם אחת בגיל 16, לפני קבלת תעודת הזהות. פעם שנייה בגיל 23, כשהתחתנתי. פעמיים וויתרתי, כי ברגע שניסיתי "למדוד" על עצמי שמות אחרים, עליי הם נשמעו זרים לחלוטין, כמו תחפושת. אז אירנה נולדתי, אירנה אני אמות.

9. אין לי חוש כיוון. אין. כלום. נאדה. גורנישט. קאפוט. אם כבר אני לא יודעת משהו, אני לא יודעת את זה עד הסוף. זה וחוש מוסיקלי. אם אני מתחילה לשיר - ומרשה לעצמי רק כשאני לבד באוטו, אפילו הרמזורים בצומת הקרובה מתחילים להתנדנד. אותה צומת שאני עוברת בה כבר שנים, ואותה אני מכירה. אבל תיקחו אותי צעד ימינה או צעד שמאלה - ואני כבר לא אמצא דרך חזרה. כי גם עם ימינה ושמאלה יש כאן בעיה. תמיד לוקח לי שנייה וחצי לחשוב איפה זה ימינה ובדרך כלל, אם אני בלחץ, אז אני גם אקח את הימינה השני. מקרה אמיתי: יצאנו עם בעלי אחרי העבודה ולא היה טעם מן הסתם לנסוע עם שני רכבים. הוא אסף אותי עם רכב שלו ואחר כך החזיר אותי לעבודה כדי שאקח את הרכב שלי ואחזור הביתה. ירדנו בחניון התת קרקעי והוא שאל אותי - איפה חנית, ימינה או שמאלה?.. "ימינה" - עניתי בביטחון מלא. ואז בעלי בלי לחשוב פעמיים, פשוט לקח שמאלה בחניון. נחשו מה, הוא צדק. הרכב שלי, בדיוק שם הוא היה. "כבר מכיר אותך" - אמר בעלי וצחק... צרפו זאת לבעיית ההתמצאות שלי - ובמקרה שלי אפילו כלי גאוני כמו "וויז" ייכשל בניסיון נואש להביא אותי ליעד. "בעוד 200 מטרים פני ימינה" הוא מודיע לי נחרצות. אם מישהו היה מסמן בדיוק איפה זה 200 מטרים ואם זה בצומת הקרובה או בצומת הבאה, זה היה עוזר לי להתרכז ולחשוב בנחת ובלי לחץ איפה זה ימינה.... ואז הצליל הכי מלחיץ בעולם בזמן הנהיגה: "טינג!" - מחשב את המסלול מחדש. מה כבר עשיתי ומי יוציא אותי מפה?!...

10. מה, רק עוד אחד ודי? אני דווקא נהנית לדבר על עצמי... הנה, אחד מפתיע לסיכום. כמה שאני אוהבת לכתוב או לפטפט, אני שונאת לדבר בטלפון. לא יודעת למה, לא מוסבר. אולי בגלל שחלק גדול מהעבודה שלי ויש לי הרבה ממנה, ראו סעיף 6, היא בטלפון. אני מגיעה הביתה ופשוט לא מסוגלת להכריח את עצמי להרים טלפון לחברות ולהתעדכן. תכונה גרועה, כי ככה אני מרגישה שאני מאבדת חברות טובות, כמה הן יכולות להיות אלה שיוזמות את השיחה... אני כבר לא מדברת על אמא שלי ועל אחותי שנעלבות שאני לא מתקשרת מספיק... מזל שיש פייסבוק שהומצא בדיוק למטרות אלה. חבל שאמא שלי ואחותי לא מחוברות - הייתם מאמינים שיש עוד אנשים כאלה?!...

שרדתם / גלגלתם עד כה? מעולה. עכשיו תקבלו את השוקולד. מאפינס נפלאים מהירי הכנה, עם או בלי ציפוי.

מאפינס שוקו-בננה

מצרכים (ל-12 מאפינס גדולים)

למאפינס:

1/2 כוס (120 מ"ל) שמן
2 ביצים
1 כוס  (220 ג') סוכר
2 בננות גדולות (200 ג') בשלות, מעוכות במזלג
6 כפות (60 ג') קקאו
1/2 1 כוסות (210 ג') קמח
1 כפית אבקת אפיה
1/2 כפית אבקת סודה לשתייה

לציפוי (לא חובה):

120 גר' שוקולד מריר
100 מ"ל שמנת מתוקה
סוכריות צבעוניות לקישוט

הכנה: 

לערבב בקערה שמן, ביצים, סוכר, בננות וקקאו לתערובת אחידה.

להוסיף קמח, אבקת אפיה ואבקת סודה לשתייה. לערבב רק עד לקבלת תערובת חלקה ללא גושים.

להעביר את התערובת לתבניות מאפינס ולאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-15-20 דקות, עד שהמאפינס קפיצים למגע וקיסם הננעץ במרכז יוצא כמעט יבש (עם מעט פירורים לחים).

לחמם את השמנת המתוקה במיקרו כדקה ולהוסיף שוקולד מריר שור לקוביות. לערבב היטב לקבלת תערובת חלקה ומבריקה (לחמם כמה שניות נוספות במיקרו במידת הצורך).

להניח למאפינס להצטנן לטמפרטורת החדר ולמרוח את הציפוי. לפזר סוכריות צבעוניות ולקרוא לילדים לאכול...

מקור להשראה: קרין גורן, סודות מתוקים