ילדים של החיים? על אריק איינשטיין, על התקשורת, על מה שרצינו להיות ועל מה שהפכנו.

מרגע שהודיעו על פטירתו וגם עכשיו, שלושה ימים אחרי, אני תמיד רוצה לשמוע עוד שיר של אריק איינשטיין. נכנס לרכב לנסיעה כלשהי, מדליק רדיו ומתי שאני מגיע ליעד אני מתקשה להיפרד מהשיר המתנגן. כמו שהולכים לחברים טובים נפרדים בסלון, קמים לעבר דלת הכניסה ומשוחחים שם עוד שעתיים. וכשמתחיל שיר חדש שלו אתה נאנח ואומר: "אההה, איזה שיר טוב זה...". אכן שירים מצוינים. נדמה שכל יוצר שיצר שיר והוא יצא לו טוב מדי בשביל עצמו, העביר אותו לאריק איינשטיין.

ביום רביעי הצעתי לתלמידים להאזין לרדיו. לשמוע משיריו של אריק איינשטיין. למצוא את ההבדלים בינם לבין השירים של היום, מבחינת לחן, טקסט ובעיקר צורת הגשה. להבין למה כשהם שואלים אותי על זמרים שהיום משווקים באגרסיביות, אני אומר שהם לא עומדים בסטנדרטים של מוזיקה ראויה. הכוונה בעיקר לאלו המפומפמים בערוץ 24 או בmtv, שצועקים ומזיזים את עצמם באגרסיביות. דיברתי על ההגשה המינימליסטית של אריק איינשטיין, של קול רגוע שחודר ללב טוב יותר מצעקניות, של הדגשת כל הברה במילה והטעמה של כל מילה במשפט ובתוכן השיר. אמרתי שלצערי הוא לא הזמר הכי ישראלי אלא הזמר שהכי מייצג את מה שאנחנו, הרוב הנורמלי, רצה, ואולי גם עדיין רוצה להיות.

זה מחבר אותי להבדלי התרבות, הבדלי ההתנהגות של ישראל של היום, מול סגנונו המוזיקלי, וסגנון חייו של אריק איינשטיין כפי שמשתקף מעדויות חבריו. כשאושפז באיכילוב עשרות עיתונאים עמדו בפתח בית החולים. כמו עורבים חיכו לפירורי אייטמים במצב בו אין אייטם. עטים על חבריו המפורסמים ועל עוברים ושבים כדי להעביר עוד זמן מסך. ובאמת האייטם לא שם. האייטם נפטר באופן נורמלי, ללא דרמה המצדיקה שליחת עיתונאים רבים שיעמדו ויטרידו במשך שעות את חבריו ומשפחתו. עדיף היה להשמיע משיריו ולחכות להודעת דובר בית החולים על פטירתו. להקים עמדת ראיונות מסודרת כדי שמי שיבחר להגיד מספר מילים יבוא אל התקשורת, ושלא ידחפו לו עשרות מיקרופונים לפניו העצובות וההמומות (זכורה לי הבעתו הכועסת של שלום חנוך) ברגעיו הפרטיים. הרי לא כולם מעוניינים לחיות במעין אולפן נעול ושיתעדו אותם 24 שעות ביממה. לא כולם האח הגדול. יש אנשים שיוצרים מוזיקה כי הם מוכשרים ולא כי הם רודפי פרסום ו"הטבותיו" הנלוות (וכן, זו הייתה רמיזה).

קשה היה גם להתעלם מההבדל בהתנהגות הציבור בהלווייתו של אריק איינשטיין להלווייתו של הרב עובדיה יוסף. בתל אביב לא שמעת על דחיפות אלא סבלנות וסדר, לא על רמקולים בווליום בלתי הגיוני, למרות שנפטר מוזיקאי... לא על פצועים מהדוחק (וזה לא קשור לכמות האנשים), לא בכי קולני אלא בכי שקט וצנוע. הדמיון היחיד היה בתקשורת שסיקרה וחיפשה מישהו (לא חשוב מי) שיגיד משהו (לא חשוב מה). זה הגיע למצבים אבסורדיים בו ראיינו אנשים שבאו כי כולם באים וילדים שבאו כי ההורים לקחו אותם (בשביל מה לקחת ילד לבית קברות?), וראיינו אותם בחשיבות מוגזמת כאילו ראיינו את ראש ממשלתנו.

מה גורם לתקשורת להימשך להלוויות? הלוויה אמורה להיות אירוע פרטי וצנוע של המשפחה ומעגל של אנשים שמרגישים עצמם מקורבים. ההלוויה עצמה היא טקס פרטי. לא מתרחשות שם דרמות בלתי צפויות, הרי הנפטר לא יקום פתאום. את ההספדים אפשר לשדר אחר כך. להגיע לסיכום עם המשפחה על צלם או שניים. הרי חתונה של מפורסם בדרך כלל לא מסקרים בשידור חי. מה הטעם לצפות בהלוויה? אותו אדם שברח מהתקשורת בחייו, לא יכול לברוח ממנה במותו.

ואנחנו, נמשיך לסבול מיצר המציצנות של התקשורת, הנובע מיצר המציצנות של חלקים נרחבים בציבור, שמוזן מהתקשורת עצמה. כמו כדור שלג שמזין עצמו ותופח לממדים שהופכים אותנו לחלק מהתופעה, ללא שליטה, ללא בקרת נזקים, הופך את הישראלים מאכפתיים כלפי האחר לאפאטיים  לסבלו ולצרכיו. אולי במקום לסקר הלוויות תסקר התקשורת יותר אירועי אומנות. תיצור פחות תכניות זבל המוניות ההופכות את פרטיות האנשים לנחלת הכלל. תסקר אירועים ממלכתיים  בצורה מאופקת יותר, פרופורציונלית, ולא היסטרית וצעקנית. תחשוב יותר על השלכות התכנים שהיא משדרת על חינוך הילדים, ותכבד יותר את הצופים. ובעיקר תכבד את תפקידה כמעצבת מציאות יותר מאשר מסקרת אותה. קצת יותר אריק איינשטיין שאנחנו רוצים להיות, וקצת פחות מהדברים האלה שרחוקים ממנו, וקרובים למה שהפכנו להיות.

בברכת חג חנוכה שמח. גם אם כל הנרות שהדלקנו לא יגרשו את החושך הקר הזה... יש לנו את האור שעולה בבוקר. 

וכמו שרשמתי. קשה להיפרד. שיר אחד לא מספיק.