מסע בזמן. סלט טבולה עם רימונים

למחשב הנייד שלנו יש בעיה מוזרה עם הגדרת הזמנים. בתור משפחה ממוצעת של ארבע נפשות - אמא, אבא, בן תשע ובת חמש, יש לנו ארבעה מחשבים. לא כולל סמארטפונים. מחשב נייח גדול בחדר העבודה, המשמש כעת בעיקר את הילד למשחקים שלו. מחשב נייד שקיבלתי אותו מהעבודה לצורך התחברות מהבית לתוכנות המשרד, אך משמש בעיקר את בעלי שלוקח אותו כל יום לעבודה. אייפד שזכיתי בו כפרס ראשון בתחרות בישול באינטרנט - וזאת הייתה זכייה הכי מפתיעה והכי מתוקה מאי פעם, הוא משמש אותי בעיקר לעדכונים בפייסבוק, משחקים (שלב 337 בקאנדי קראש, אבל כבר נמאס...) וקריאת ספרים אונליין. ואני גם מבשלת איתו. המתכונים מרוכזים שם בלי שום סדר, בתמונות, צילומי מסך ומועדפים, ולא פעם מצאתי את עצמי, אם בטעות אני מנסה מתכון מודפס בספר, תוך כדי בישול ניגשת למתכון ואוטומטית מנסה להזיז את הכתוב עם האצבע.... ויש טאבלט קטן שנקנה לילד, אך משמש דווקא את הילדה שבגילה המופלג כבר יודעת להיכנס לבד ליוטיוב ולשים תוכניות של יובל המבולבל והנסיכה סופיה.

הבעיה מתחילה כשסדרי העולם, כלומר סדרי השימוש במכשירים אלקטרוניים, מתערערים. לדוגמא, כשאני רוצה חלילה לעבוד על רשומה חדשה ואז חייבת להזיז את גילעד מהמחשב הגדול. לשם אני מורידה את כל התמונות מהמצלמה ושם גם נמצאת תוכנת הפוטושופ, כלי עוצמתי במיוחד לעיבוד תמונות, שלצערי אין לי זמן ללמוד ולחקור אותו כמו שצריך, לכן בינתיים מסתפקת בשלוש אופציות בסיסיות לצורך שינוי חדות התמונה והדבקת הלוגו. אני לוקחת גם את האייפד איתי, כי המתכונים - זוכרים? - שם. לסבתא שלי הייתה מחברת ישנה עם מתכונים מודבקים, הערות בכתב ידה הלא ברור של רופאה וכתמי שמן המסמנים את המתכונים הכי טעימים. אני יושבת עם שני מכשירים שהם שיא הטכנולוגיה המודרנית, מאות ג'יגה של זיכרון ויכולות אינסופיות בלחיצת עכבר... וכל זה בשביל לכתוב מתכון לעוד עוגה.

לפעמים מצרפת לחגיגה גם את המחשב הנייד, אם בטעות מסיבה מוצדקת כלשהי לא ניתן לפנות (בכוח פיזי מתון)  את הכיסא החם שליד המחשב הגדול. אז אני כותבת את הרשומה עצמה בנייד. מארגנת את המתכון בעזרת האייפד. ובשעות הלילה כשהבית ישן, מגיעה למחשב הגדול לערוך את התמונות. שנות האלפיים - זה ממש כאן. למרות שלפעמים המחשב הנייד מנסה להתווכח עם עובדה זו. מזה התחלתי את הרשומה. יש לו באג בלתי מוסבר - באג של מכונת הזמן. כל פעם שפותחים את המחשב הוא מראה תאריך אחר, חודש אחר, שנה אחרת.

כשזה קרה לראשונה, נלחצנו. פתאום המחשב לא נותן להיכנס לאף אתר אינטרנט בטענה כי אישור אבטחה לתוכנת הדפדפן פג תוקפו. הורדתי את האישור מחדש. מחקתי את גוגל כרום, התקנתי מחדש. עדכנתי את אקספלורר. הורדתי פיירפוקס. שום דבר. לא עובד. כבר חשבתי בעצבות על פירמוט המחשב, הזמן והסבלנות שאין לי - פעם זה היה מתחביביי, לעדכן את כל התוכנות ולפרמט מדי פעם. רדפתי אחרי כל חידוש טכנולוגי. אך זה היה מזמן. בשנים האחרונות אני רודפת רק אחרי הילדים (וכמויות הכביסה שצריך לקפל רודפות אחריי), ודוגלת במשפט המפתח של אנשי מחשבים: "עובד? אל תגעי!". המשפט השני שבדרך כלל פותר 80% מהבעיות - "לא עובד - תעשי ריסטרט". ל-17% של בעיות קשות יותר שמורה האופציה של "תבדקו את הכבלים, תוציאו מהשקע ותחברו שוב". ורק אחרי כל זה ניגשים לבעיה ברצינות. התקנה מחדש. ואז, דקה לפני ההחלטה הגורלית, אני בטעות מסתכלת על התאריך אותו מראה לי המחשב. אפריל 2047. נו, באמת. זה היה פשוט עד כדי מביך. מסכן המחשב, בוודאי שאין לו אישור אבטחה תקף ל-2047!

מאז, כל פעם שמדליקים את המחשב, הוא לוקח אותנו למסע בזמן ולפני תחילת העבודה צריך להחזיר אותו למציאות. לפעמים זה בעתיד, ואני מנסה לחשוב איפה אהיה (ואם אהיה...) באפריל 2047. דווקא לא רע, אני אמורה להיות כבר בפנסיה. אשב לי עם האייפד דור 800 במטבח ואחפש מתכון ללחמניות שמרים להכין לנכדים לבית הספר. לפני כמה ימים לקח אותנו חזרה לאוקטובר 2006. מנסה להיזכר מה היינו ומה עשינו.  גילעד היה בן שנה וקצת. כרמל אפילו לא הייתה בתכנון. אנחנו היינו צעירים ויפים (היום רק יפים). ושני אנשים מהם אנחנו אמורים להיפרד - מחמותי בעוד כשלושה חודשים ומאבא שלי בעוד כשלוש שנים - עוד היו איתנו אז, באוקטובר 2006. דווקא הייתי רוצה לחזור לשם ולו לכמה רגעים, ולו רק בשביל להגיד להם כמה מילים חשובות שלא הספקתי להגיד אז, באוקטובר 2006. עכשיו, כשהדלקתי את המחשב, הוא החזיר אותי שנה אחורה, ספטמבר 2013. שזה מזכיר לי שבדיוק לפני שנה נפתח הבלוג. צריך לחשוב על חגיגה הולמת לילד המשותף שלנו שכבר בן שנה.

איך שהזמן טס, לפעמים התחושה שלי שלוח השנה השתגע לא רק במחשב אלא גם במציאות. שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. אוטוטו ראש השנה, וזה נדמה שרק לפני יומיים חגגנו פסח. יש לי כמה מתכונים שמתאימים במיוחד לחג, אותם הכנתי וצילמתי עוד בחג של שנה שעברה ו-ממש מפתיע - שנה שעברה לא הספקתי להעלות לבלוג. בקצב כזה יידחו גם לשנה הבאה. כי לוח השנה השתגע, ולא רק במחשב הנייד שלי.

אז בבקשה, לפחות מתכון אחד נוציא ממעמקי תיקיית התמונות במחשב הגדול. כותבת את הרשומה במחשב הנייד עם הבאג הכי מוזר בעולם. מזל שהמתכון עצמו רשמתי באייפד, שנה שלמה עברה, לך תזכור...

סלט טאבולה עם רימונים

מצרכים:

1 כוס בורגול עבה
1 כוס גרגירי רימון טריים
1 כוס עשבי תיבול קצוצים: תערובת של פטרוזיליה, כוסברה וקצת נענע
50 גר' גרעיני דלעת
50 גר' משמשים יבשים קצוצים

לרוטב: 
3 כפות מיץ לימון
2 כפות תרכיז רימונים
2 כפות שמן זית
2 כפות סילאן
מלח, פלפל שחור גרוס

הכנה:

להניח את הבורגול בקערה ולמלא במים רותחים. להשרות כ-20 דקות, עד שהבורגול רך. לשפוך את שאריות המים אם יש ולהניח להצטנן.

להניח בקערה גדולה את כל מרכיבי הסלט. לערבב את כל חומר הרוטב בנפרד, למזוג על הסלט ולערבב.

הע/ארות:

הכמויות בגדר המלצה בלבד. העיקרון הוא ערבוב של בורגול (אפשר גם דק, אני מעדיפה את העבה) עם כל מיני דברים טעימים. אפשר לשחק עם הכמויות, להוסיף / להוריד מצרכים, כמו בצל ירוק, פלפל חריף, חמוציות וכדומה.

למתכון עם ערכים תזונתיים כאן.
ודרך אגב, התמונה שלי מככבת בעמוד הראשי של האתר. כבוד! :)