גם אני עם לוחמי הנח"ל. הייתי באותם מצבים בחברון לפני שמונה עשרה שנה. לוחם בחטיבת הנח"ל.
נתקלנו באירועים אלימים הרבה יותר, הגבנו בצורה הרבה יותר תקיפה ואגרסיבית. גם אני עם לוחמי חטיבת הנח"ל אבל ממש, ממש לא עם מחאת הפייסבוק ההמונית (תרתי משמע), ממספר סיבות:
הסיבה הראשונה עובדתית. החייל אינו נשלח לכלא בגלל מעשיו שצולמו בסרטון, או בגלל מעשיו נגד האוכלוסייה המקומית באופן כללי. הוא עצמו טוען כך. ביום שהפיצו את הסרטון לא הבנתי מדוע הוא נשלח לכלא. יש לי הרבה הסתייגויות לגבי התנהגותו בסרטון (בהמשך), אבל בגלל התנהגות כזו לא נכלאים. הוא נשלח לכלא על שני אירועי אלימות שביצע נגד לוחמים בפלוגתו ונגד מפקדו. אז לפני שהחיילים מראים אחוות לוחמים ושותפות גורל כדאי שיבדקו את העובדות ויראו שהם מפגינים אחוות לוחמים כלפי חייל שאינו חש כך כלפי לוחמים בפלוגתו. לכן המחאה נגד שליחתו לכלא של החייל בגלל התנהגותו בסרטון פשוט לא נכונה, ללא קשר לדעותיהם של המוחים.
סיבה שנייה ערכית. כאן המקום לנתח את ההתנהגות הרצויה של לוחם על מדים כנגד תוקפנות אזרחית. דריכת הנשק לשם הרתעה הייתה במקום. כך צריך לנהוג חייל כשהוא חש בסכנת חיים. אסור לחייל לאפשר מגע פיזי ישיר בינו לבין האוכלוסייה המקומית. אך הקללות שהוציא החייל מפיו מבזות את המדים אותם הוא לובש. קללות לא מרתיעות. כך גם הבעיטה שבעט בפלסטיני לאחר שהוא התרחק ממנו. לוחמים אינם בועטים באזרחים. את זה עושים ערסים בשכונה. לחייל יש נשק דרוך , שימשיך לכוון אותו על האזרח, עד שהאזרח יתרחק, או שיקרא ללוחמים שלידו ויחזק את ההרתעה.
סיבה שלישית פוליטית. מפקדי צה"ל אינם אחראיים למצב בו אלפי לוחמים צעירים מקבלים ביום אחד סמכות להורות לאוכלוסיה אזרחית מתי ללכת ולאן, ומתי לא ולאן לא. הלגיטימציה שלהם לסמכות שקיבלו היא לא ידע או ניסיון חיים, או שהאוכלוסייה בחרה אותם לשוטרים, אלא כוח הנשק. אין הכשרה רצינית לתפקיד זה. אין בגיל 18 בגרות נפשית להבין מחשבה של הורה הדואג לפרנסת משפחתו, או ילד שנמצא מילדותו במציאות שחיילים מנהלים את סביבתו. יש תדריכים ונהלים. ותרחישים, הם אינם תחליף לערכים. מחאת החיילים צריכה להיות מופנית כלפי הפוליטיקאים שממשיכים להקפיא את התהליך המדיני, ולא ניגשים אליו במטרה להגיע לפתרון, אלא במטרה להשליך את הכישלון על הצד השני. זה לא החייל, זו הסיטואציה.
לדעתי אנחנו כרגע ב"זמן צהוב" נוסף, השלישי במספר. ניסיון העבר והאירועים בשבועות האחרונים, מראה שכל התפרצות שבאה בסופו של הזמן הצהוב, אלימה יותר מקודמתה. "זמן צהוב" הוא מונח שטבע הסופר דוד גרוסמן בשנת 1987. בספרו הוא מגדיר את הזמן הצהוב: "רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד". בסוף אותה השנה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
אלימות מתגברת במצב בו אין שלטון ואין תקוה. כחייל בחברון בשנת 1997 נתקלתי באלימות אבל הייתה סוג של תקווה, או יותר נכון חוסר ודאות לגבי העתיד. אבל ידעתי כחייל שאני שומר על הסדר כדי לאפשר את הסיכוי לשיחות שיביאו סוף למצב הזה. היום ההרגשה היא של ייאוש. האינתיפאדה השנייה והטילים שנורו מעזה לאחר ההתנתקות, הגבירו את השנאה והחשש בין הצדדים. אף אחד לא מאמין בסיכוי להסדר ולכן שני הצדדים מקווים לניצחון אחד על השני. ניצחון שלא יבוא, כי אף אחד מהעמים לא יכול להיעלם מכאן.
המחאה בפייסבוק ואירועי האלימות ההדדיים בין אזרחים קיצוניים משני הצדדים מרמזים על קרבתו של גל אירועים גדול מאוד. הפעם אין אנו מצליחים לרסן את הצד שלנו, ואלימות תגרור אלימות. הרי זהו הרעיון של "תג מחיר". אנחנו נמשיך לקבל אלימות ולשלם באלימות.
הרשתות החברתיות רק יעצימו כל אירוע שיקרה לממדים מפחידים. חיילים ירשו לעצמם לפעול כיחידים בעקבות סרטונים שנשלחו להם לנייד בלי לבדוק את העובדות. הטכנולוגיה מאפשרת עדריות, מבלי לבדוק את העובדות, מבלי לחשוב על תוצאות המעשים הקיצוניים. הדברים הנוראיים ביותר מתבצעים בחסות ההמונים. וההמונים כבר כאן, מצוידים ב-wi fi , בנשק ובמכשיר סלולרי לתיעוד.
המחאה המוזרה שנוצרה במהירות מבהילה, גם אצל החיילים, בעקבות דריכת הנשק, ואירועי תג המחיר ההדדיים מגבירים את החשש שהזמן הצהוב עומד להסתיים. אם זה מה שמצפה לנו בעקבות סרטון על אירוע ללא נפגעים, מה מצפה לנו בעקבות תיעוד של פגיעה במסגד / בבית כנסת / רצח של חייל בידי מחבל / ירי של חייל על אדם. יקומו אלפים להתגוששות המונית אלימה כשהשליטה על החיילים, האוחזים בתסכול, בחוסר תכלית ובנשק תהיה מעטה מאוד.
נבואות הזעם קיימות ומגשימות את עצמן. "זמן צהוב" של גרוסמן, "החיים על פי אגפא" של דיין, המצביע על הקשר בין האלימות בתוכנו לכיבוש. ההתפרצות הספונטנית שמצדיקה תרבות של אלימות מבלי להתייחס לתמונה כולה ולעובדות, העדריות של ההמונים, מפחידה. ההנהגה קיבלה התרעה נוספת, שכדאי לה להתעורר, ולהפסיק לערפל אותנו בצהוב וניל מתוק של "אנחנו צודקים והם אשמים" כשבאופק מצטבר שחור. הגיע זמן ההתעוררות. התרגיל בשבוע האחרון היה מבהיל.
נבואת זעם נוספת :
נתקלנו באירועים אלימים הרבה יותר, הגבנו בצורה הרבה יותר תקיפה ואגרסיבית. גם אני עם לוחמי חטיבת הנח"ל אבל ממש, ממש לא עם מחאת הפייסבוק ההמונית (תרתי משמע), ממספר סיבות:
הסיבה הראשונה עובדתית. החייל אינו נשלח לכלא בגלל מעשיו שצולמו בסרטון, או בגלל מעשיו נגד האוכלוסייה המקומית באופן כללי. הוא עצמו טוען כך. ביום שהפיצו את הסרטון לא הבנתי מדוע הוא נשלח לכלא. יש לי הרבה הסתייגויות לגבי התנהגותו בסרטון (בהמשך), אבל בגלל התנהגות כזו לא נכלאים. הוא נשלח לכלא על שני אירועי אלימות שביצע נגד לוחמים בפלוגתו ונגד מפקדו. אז לפני שהחיילים מראים אחוות לוחמים ושותפות גורל כדאי שיבדקו את העובדות ויראו שהם מפגינים אחוות לוחמים כלפי חייל שאינו חש כך כלפי לוחמים בפלוגתו. לכן המחאה נגד שליחתו לכלא של החייל בגלל התנהגותו בסרטון פשוט לא נכונה, ללא קשר לדעותיהם של המוחים.
סיבה שנייה ערכית. כאן המקום לנתח את ההתנהגות הרצויה של לוחם על מדים כנגד תוקפנות אזרחית. דריכת הנשק לשם הרתעה הייתה במקום. כך צריך לנהוג חייל כשהוא חש בסכנת חיים. אסור לחייל לאפשר מגע פיזי ישיר בינו לבין האוכלוסייה המקומית. אך הקללות שהוציא החייל מפיו מבזות את המדים אותם הוא לובש. קללות לא מרתיעות. כך גם הבעיטה שבעט בפלסטיני לאחר שהוא התרחק ממנו. לוחמים אינם בועטים באזרחים. את זה עושים ערסים בשכונה. לחייל יש נשק דרוך , שימשיך לכוון אותו על האזרח, עד שהאזרח יתרחק, או שיקרא ללוחמים שלידו ויחזק את ההרתעה.
סיבה שלישית פוליטית. מפקדי צה"ל אינם אחראיים למצב בו אלפי לוחמים צעירים מקבלים ביום אחד סמכות להורות לאוכלוסיה אזרחית מתי ללכת ולאן, ומתי לא ולאן לא. הלגיטימציה שלהם לסמכות שקיבלו היא לא ידע או ניסיון חיים, או שהאוכלוסייה בחרה אותם לשוטרים, אלא כוח הנשק. אין הכשרה רצינית לתפקיד זה. אין בגיל 18 בגרות נפשית להבין מחשבה של הורה הדואג לפרנסת משפחתו, או ילד שנמצא מילדותו במציאות שחיילים מנהלים את סביבתו. יש תדריכים ונהלים. ותרחישים, הם אינם תחליף לערכים. מחאת החיילים צריכה להיות מופנית כלפי הפוליטיקאים שממשיכים להקפיא את התהליך המדיני, ולא ניגשים אליו במטרה להגיע לפתרון, אלא במטרה להשליך את הכישלון על הצד השני. זה לא החייל, זו הסיטואציה.
לדעתי אנחנו כרגע ב"זמן צהוב" נוסף, השלישי במספר. ניסיון העבר והאירועים בשבועות האחרונים, מראה שכל התפרצות שבאה בסופו של הזמן הצהוב, אלימה יותר מקודמתה. "זמן צהוב" הוא מונח שטבע הסופר דוד גרוסמן בשנת 1987. בספרו הוא מגדיר את הזמן הצהוב: "רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד". בסוף אותה השנה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
אלימות מתגברת במצב בו אין שלטון ואין תקוה. כחייל בחברון בשנת 1997 נתקלתי באלימות אבל הייתה סוג של תקווה, או יותר נכון חוסר ודאות לגבי העתיד. אבל ידעתי כחייל שאני שומר על הסדר כדי לאפשר את הסיכוי לשיחות שיביאו סוף למצב הזה. היום ההרגשה היא של ייאוש. האינתיפאדה השנייה והטילים שנורו מעזה לאחר ההתנתקות, הגבירו את השנאה והחשש בין הצדדים. אף אחד לא מאמין בסיכוי להסדר ולכן שני הצדדים מקווים לניצחון אחד על השני. ניצחון שלא יבוא, כי אף אחד מהעמים לא יכול להיעלם מכאן.
המחאה בפייסבוק ואירועי האלימות ההדדיים בין אזרחים קיצוניים משני הצדדים מרמזים על קרבתו של גל אירועים גדול מאוד. הפעם אין אנו מצליחים לרסן את הצד שלנו, ואלימות תגרור אלימות. הרי זהו הרעיון של "תג מחיר". אנחנו נמשיך לקבל אלימות ולשלם באלימות.
הרשתות החברתיות רק יעצימו כל אירוע שיקרה לממדים מפחידים. חיילים ירשו לעצמם לפעול כיחידים בעקבות סרטונים שנשלחו להם לנייד בלי לבדוק את העובדות. הטכנולוגיה מאפשרת עדריות, מבלי לבדוק את העובדות, מבלי לחשוב על תוצאות המעשים הקיצוניים. הדברים הנוראיים ביותר מתבצעים בחסות ההמונים. וההמונים כבר כאן, מצוידים ב-wi fi , בנשק ובמכשיר סלולרי לתיעוד.
המחאה המוזרה שנוצרה במהירות מבהילה, גם אצל החיילים, בעקבות דריכת הנשק, ואירועי תג המחיר ההדדיים מגבירים את החשש שהזמן הצהוב עומד להסתיים. אם זה מה שמצפה לנו בעקבות סרטון על אירוע ללא נפגעים, מה מצפה לנו בעקבות תיעוד של פגיעה במסגד / בבית כנסת / רצח של חייל בידי מחבל / ירי של חייל על אדם. יקומו אלפים להתגוששות המונית אלימה כשהשליטה על החיילים, האוחזים בתסכול, בחוסר תכלית ובנשק תהיה מעטה מאוד.
נבואות הזעם קיימות ומגשימות את עצמן. "זמן צהוב" של גרוסמן, "החיים על פי אגפא" של דיין, המצביע על הקשר בין האלימות בתוכנו לכיבוש. ההתפרצות הספונטנית שמצדיקה תרבות של אלימות מבלי להתייחס לתמונה כולה ולעובדות, העדריות של ההמונים, מפחידה. ההנהגה קיבלה התרעה נוספת, שכדאי לה להתעורר, ולהפסיק לערפל אותנו בצהוב וניל מתוק של "אנחנו צודקים והם אשמים" כשבאופק מצטבר שחור. הגיע זמן ההתעוררות. התרגיל בשבוע האחרון היה מבהיל.
נבואת זעם נוספת :
רציתי להגיב בבלוג אבל לא הצלחתי לכתוב תגובה במקום המוקצה לכך בסוף הרשומה אז אנסה להדביק תגובה מוורד.
השבמחקלצערי, אני לגמרי מסכימה עם הניתוח הקודר שלך את המצב, אבל למרות שאנחנו לא היחידים הרי שאנחנו לגמרי במיעוט. ביבי נבחר שוב ושוב בדיוק בגלל הקו הלא מוכן להתפשר שהוא מציג. אמנם ביבי הוא האחראי העיקרי, אבל העם שבוחר בו אשם גם הוא.
אני מאמינה שמתי שהוא יגיע שלום, אבל זה כנראה ייקח הרבה זמן. והצבע שהכי מפחיד אותי וכואב לי הוא האדום. נהרות של דם יישפכו עוד בשני הצדדים לפני שנגיע לסוף הטוב. כבר היו תקדימים בעולם בעבר – מלחמות מאה השנים באירופה שלי היום לגמרי לא ברור על מה ולמה.
כהרגלך כתבת נהדר, אך בשל הנושא אין אפילו בדלון של חיוך על שפתיי.
שיהיה שבוע נהדר, גגג האחת
♥
מקווה שלפחות השיר גרם להנאה אינטלקטואלית ומוזיקלית. כל עוד ניתן ליצור במדינה באופן חופשי ומושכל, לא תמיד עם העדר , יש סיכוי למשהו. לצערי הרבה פשוט לא קוראים כתבות עד הסוף ומוחים נגד משהו שלא קיים.
השבמחקהאמת שלא ראיתי את הסרטון המפורסם ואיכשהוא אני לא חש צורך לראות אותו. אני מאמין שהניתוח שלך נכון...
השבמחקהחשש שלי הוא גם מפני תופעת העדר שצברה תאוצה בעקבות הטכנולוגיה. אנשים אפילו לא טרחו לקרוא את העובדות.
מחקלראות חייל במדים מקלל זה מגעיל ומבזה. דריכת הנשק הייתה במקום ודובר צה"ל גם טוען זאת.