יום הזיכרון לרצח יצחק רבין. אין לי שעת חינוך עם הכיתה אבל יש לי שעתיים אזרחות בסוף היום מרבע לשתייים עד שלוש וחצי. החלטתי להקדיש שיעור אחד לציון יום זה, למרות הטקס בבוקר. התלבטתי בין כמה רעיונות לגבי נושא הדיון. בחזרה מהטקס ראיתי את אחת המורות נסערת. כששאלתי אותה ענתה שנמאס לה שהתלמידים לא יודעים להתנהג אפילו בטקס. שאלתי כמה תלמידים, כי באזור שעמדתי היה רגוע. היא הבינה מיד לאן אני חותר. אמרה שלפחות ארבעים תלמידים שעסקו בסמרטפונים או בפרצופים ושיחות בין אחד לשני במהלך הטקס. אמרה שהיא יודעת שארבעים מתוך חמש מאות זה לא כולם, אבל עדיין כואב לראות בכל שנה איך המספר הזה הולך וגדל, ומה שהיה חריג פעם עכשיו יותר נפוץ.
הבנתי על מה יהיה הדיון בכיתה. נכנסתי בהפסקה לפני השיעור ורשמתי על הלוח קטע שזכרתי, נכתב בידי עמוס עוז:
" חלפו שנים. אז בכו הנערים בכיכר. כיום הצער דועך וכל אחד שב לענייניו.
אז אמרנו: רבין נפל קרבן למען השלום.
טעינו.
הוא נפל במלחמה גדולה יותר- המלחמה על זהותנו...
עוד לפני שנרצח היה אפשר להבחין בהבדלים: מתנגדי השלום ורומסי הדמוקרטיה צועקים בכיכרות, תומכי השלום ומגני הדמוקרטיה יושבים בבית בשילוב ידיים.
הם ברחוב ואנחנו בכורסא."
שנכנסו וקראו החל הדיון מעצמו. הכיתה היא יא' מדעית. תלמידים מצטיינים. הבינו מיד שהאצבע המאשימה היא לכיוון אלו שלא יוצאים להפגין נגד האלימות ובעד הדמוקרטיה. ביקשתי לרדת מהססמאות ולחשוב האם ניתן ליישם זאת בחיי היום יום. ללא קשר לפוליטיקה והפגנות. סיפרתי על השיחה עם המורה, אמרתי שאת המיעוט הצעקני מרגישים יותר מהרוב הדומם. ההרגשה שלי היא שהמיעוט הצעקני עושה כרצונו ומכתיב לחברה הישראלית את אופייה הצעקני, הרדוד, האלים, הגזעני, מבלי שהרוב יצא נגדם ויתווה את הערכים החיוביים שלו. בהדרגה, טענתי, דור העתיד הופך להיות דומה למיעוט הצעקני, הוא מחקה את מה שהכי בולט ברחוב, וכך החברה הישראלית מאבדת את זהותה.
סיימתי את נאום התוכחה והכאב. את הרעיון שרשמתי בהרבה רשומות מבעד לזגוגית החברתית. ציפיתי להתנגדות מצד הדור הצעיר שאותו אני מאשים. נתקלתי בשתיקה.
אתה לא מבין, אמר לבסוף תלמיד, אי אפשר לעשות כלום. יצחקו עלינו במקרה הטוב. במקרה הרע ירביצו לנו. ככה זה אצלנו. אז הפסדתם בקרב על הזהות? שאלתי. כנראה שכן, שמעתי מספר קולות. מיעוט קטן אמר שלא, כי יש מסגרות אחרות כמו הכיתה הזו או תנועות הנוער שהצעקנים לא מגיעים אליהם. מישהי אמרה שזה גטו תרבותי בתוך הערסיאדה השולטת. אחר אמר שהפסדנו ולכן יש הרבה שיורדים מהארץ. לא רק בגלל הכסף. בגלל הזהות. השייכות.
הדיון הפך כאן לוויכוח סוער, והחלו יותר מעגלי ויכוח מאשר דיון. אפשרתי להם והקשבתי. יש כאן עשרים ותשעה צעירים איכותיים, עוד לא בני שבע עשרה וכבר מיואשים ממדינתם. נקרעים בין הערכים עליהם חונכו לבין ההרגשה של מיעוט בתוך ארצם. מיעוט תרבותי. יצאו תסכולים על זה שהם סובלים מהצקות מצד חלקים מתלמידי השכבה. קוראים להם סנובים, חנונים, אשכנזים. אחת אפילו כעסה על הנושא העדתי, לקחה דף ורשמה עדות. הציגה בגאווה שקצת פחות מחצי הכיתה אשכנזים. השאר סתם חכמים. לרגע חשבתי שאולי הוצאתי אותם מהאדישות, מחוסר האונים.
הגיע הצלצול וביקשתי לסכם לפני שנתחיל בשיעור אזרחות. אחד אמר שאיך תמיד אנחנו מתחילים בנושא אחד ועוברים לאחרים, ובכלל לא דיברנו על רבין. עניתי שדיברנו על מסקנות ועכשיו הם צריכים להחליט מה לעשות בקרב על הזהות. הצעתי להם לשתף את נושא השיעור שלמדו עם אחרים, ואז אולי הם יתפלאו לראות שהם לא לבד. את התוצאות ראיתי יום לאחר מכן כשהם סרבו להצעה שעלתה בקשר למשפט שייכתב על חולצת טיול שנתי שכבתית והיה נראה להם רדוד. לא אכנס לפרטים, רק אגיד שבסופו של דבר החולצה תהיה כיתתית. רשמתי להם בווטסאפ שאת הקרב על הזהות מנצחים בפרטים הקטנים.
ואנחנו. גם אני מרגיש הרבה פעמים זר בארצי. הרעש הבלתי פוסק מהרמקולים במכוניות או ברחוב באמצע הלילה. השפה המלוכלכת שהפכה לנפוצה, ואפילו כינויי "החיבה" אמא, אבא, חיים, חמצן וכמובן המאמי והכפרה זרים לי. התכנים הזוועתיים בטלוויזיה, האלימות במגרשי הספורט, הלבוש של האנשים או חשוף מדי ובהמי, או חרדי ושחור. כבר לא נעים להיות ישראלי, בחו"ל מרגישים זאת טוב יותר כשנתקלים בחבורה צעקנית. אולי כבר הפסדנו בקרב על הזהות. אם כן אז היסטוריונים יסמנו את רצח רבין כנקודת האל-חזור, בה ישראל הצעקנית דחסה את ישראל היפה לכורסא. ומשם לחו"ל, בטפטוף הולך ומתגבר. היכונו לימי הביניים השניים. האם הניסיון למחאה חברתית היה שירת הברבור? שוב לא בחרו נכון, שוב שטחי וססמאתי, שוב שליש לא הגיעו להצביע. נשארו בכורסא.
בברכת הצלחה לדור העתיד בקרב על הזהות. תנו לשמש לעלות. לבוקר להאיר.
אני ממש לא חושב שיש קשר הדוק בין רצח רבין ואיבוד הזהות או שרצח רבין היה נקודת מפנה. כל התופעות שאתה מתייחס אליהן התחילו פה הרבה קודם.
השבמחקוחוץ מזה אני מאוד לא אוהב את הזהות שנוצרת פה בין דמוקרטיה ושלום. אפשר להתנגד להסכמי שלום בצורה דמוקרטית ואפשר לתמוך בהם בצורה לא דמוקרטית.
שלום לא במובן הפוליטי אלא כשאיפה ודרך חיים. גם רוב הימין רוצה בשלום, ההבדל הוא בנכונות לוויתורים.
מחקהרצח מראה שהאלימות הרימה ראשה וניצחה. הוא קצה הקרחון ואחת התוצאות לחברה האלימה שהפכנו להיות. המצב לא השתפר מאז, רק האבטחה על ראשי ממשלות.
איפה עוד ישנם מורים כאלו????
השבמחקשמח שאהבת את הבלוג, והחלטת לקרוא רשומות ישנות יותר.
השבמחקתודה.