יום שישי, 20 בספטמבר 2013

פלנטה אחרת. ביקורת ספר- אני היהודי האחרון

חיל (יחיאל) רייכמן, אני היהודי האחרון, הוצאת דביר
עכשיו יש לי זמן לקרוא ספרים. החופש התחיל. פתחתי את הספר החדש שקיבלתי מתפוז בשעה עשר בלילה. התכנון היה לקרוא פרק או שניים לכבוד החופש שהתחיל ולהמשיך למחרת. חצות ורבע, סיימתי את הספר כולו. כשפתחתי לא ידעתי, למרות שקראתי ספרים רבים על השואה, לאן נכנסתי. כשיצאתי וסיימתי את הספר הרגשתי הלם מוחלט. חזרתי מסיוט. מחלום נוראי. מפלנטה אחרת. שום דבר לא יכול להכין אותך לחוויה כזו. לא רציתי במהלך הקריאה לקום. או אפילו לגרד בראש. בנשימה אחת. עם סיום הקריאה קשה להרים את העיניים ולראות את אותו עולם שהיה לפני הקריאה. חזרתי מהגיהנום עלי אדמות. כאן התחנה טרבלינקה.
הספר הוא יומן של אחד מהניצולים היחידים של מחנה ההשמדה טרבלינקה בו נהרגו קרוב למיליון יהודים, או אולי אף יותר. מספרם אינו מדויק, אין רישום. בני האדם שם הם גופות בלבד. חומר גלם. יש לנצל אותן ככל האפשר. ביגוד, נעליים, שער ושיניים תותבות, עדיף זהב. הכותב מגיע למחנה ההשמדה ובמקרה נבחר להיות מאותם עובדים שאמורים להפיק מהגופות תועלת לנאצים. זהו תפקידו עד שיהפוך לגופה בעצמו. אין דוגמא טובה יותר לאיבוד צלם האנוש של מבצעי הפתרון הסופי.
הכותב מצליח דווקא בתאורו היבש, התמציתי, ללא שום ניסיון להעביר מוסר השכל כלשהו להעביר את התחושה. תחושת הפיכתו מאדם לחומר גלם מהלך, תחושת האדישות למוות וההתייחסות הבלתי נמנעת לגופות אדם כאל חומרי גלם. עדיף להרים שתי גופות ילדים מאשר להרים אדם בוגר, כי זה יותר קל, ואז אולי יצליפו בך פחות. בחורף קשה יותר לעקור שיניים כי הלסת לא נפתחת בקלות. בקיץ הסירחון של הגופות בלתי נסבל וקשה להפריד בינהן. ועוד תיאורים דומים. הסיפור מובא ללא מסננת רגשית או אנושית כלשהי. ככה זה היה, זה מה שאנשים עשו, זה מה שחוויתי שם, זה מה שקרה. אין הסבר או ניסיון להסבר. אי אפשר להסביר. את הקלישאה-גיהנום שאי אפשר לתאר הספר שבר. אפשר לתאר. במילים פשוטות גם את הנורא מכל.
רגעי האנושיות בספר הם בודדים. כשהכותב מזהה את שמלת אחותו בין ערימות הבגדים הוא אחד הרגעים הבודדים האלו בתחילת הספר. כשמגיע משלוח של גופות בריאות ו"אנושיות" יותר, מיהודי בולגריה שלא הורעבו קודם למשלוח בגטאות הוא רגע נוסף כזה. אך בגדול אין אנושיות, רק הישרדות. גם המרד במחנה לא מלא תיאורי גבורה של הקרבה עצמית, אלא ניסיון להישאר בחיים, או לפחות למות לאחר שניסית לעשות כך. אין תיאורי אופי של דמויות, או אפילו מראה חיצוני. אין גיבורים בספר. יש שמות של מספר דמויות שרלוונטיות למציאות באותו הרגע.
החלק העצוב הוא דווקא לאחר שהצליח הכותב לברוח מטרבלינקה בחסות המרד. מעטים הפולנים שעזרו לו. רבים מהם התעלמו או ניסו להסגירו לידי הנאצים. כלומר הפלנטה האחרת לא נשארה בתוך הגדרות של טרבלינקה. ערכיה קיימים גם מחוץ למחנות. גם לאיכרים שעזרו לכותב להימלט ונתנו לו מעט מזון ומקום מסתור אין שמות. גם לא ידוע מה עלה בגורלם. אולי הוסגרו בסופו של דבר? אולי הם המשיכו בחייהם והיהודי שעזרו לו נשאר רק אירוע רחוק.
בתחילת הספר החלו חלק מהיהודים לקרוא קדיש על הנרצחים. השאר מחו. אתם עדיין מאמינים שיש אלוהים? אתם עדיין מפארים את שמו? הכותב לא נכנס לעומק העניין, לא מביע דעה לכאן או לכאן. הוא נשאר תמציתי. מציין את הוויכוח, את משבר האמונה הקשה שעברו. שוב ללא ניסיון להעביר מסר כלשהו. זה מה שהיה, קוראים יקרים. זה מה שהיה, וזה היה אמיתי. ללא הגזמות או מליצות. אלא אנשים רגילים שנקלעו לפלנטה אחרת, בעלת אכזריות ורוע שאין כדוגמתו. בעלת ערכים אחרים. זה מה שהיה, ותעשו שימוש במידע כרצונכם. הכותב הוא עד ראיה וחוויה, והוא נצמד לתפקידו. הכותב מציין שזו אחת הסיבות שהחליט להישאר בחיים. וזו החלטה יומיומית קשה. מסביב אלפי הרוגים כל יום. גיהנום מתמשך. הכותב החליט לא להתאבד או ליפול באפיסת כוחות, אלא להישאר כדי שיום אחד, כשיחזור לפלנטת כדור הארץ, יוכל לספר על מה שהתרחש בטרבלינקה. אולי זו הגבורה האמיתית. העובדה שהכותב לאחר שחזר מטרבלינקה בנה מחדש את חייו. האפר שנשאר מחייו הקודמים והודחק כפי שנכתב בהקדשה לילדיו, מועלה על הכתב.
ואנחנו. אנחנו כנראה נקרא ונזדעזע. מחובתנו כיהודים וכבני אדם לקרוא. נאחסן את המידע בחלק נידח במוחנו, ונמשיך את חיינו. כי זה מה שצריך לעשות. לזכור שהדברים האלו התרחשו בעולמנו שלנו, על ידי בני אדם, לא לפני הרבה שנים. לזכור למה אנחנו חיים במדינה יהודית ולהיות רגישים למדרון החלקלק שנקרא אובדן ערך חיי אדם ואיבוד צלם אנוש. להיות בני אדם טובים יותר. להודות לגורל שבאופן אישי לא היינו שם, באירופה בשנות הארבעים, בפלנטה האחרת.
בברכת קיץ שקט ובטוח. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה