סממני חורף. מרק עדשים כתומות ואיטריות

מסממני החורף:

חושך כבר בחמש וחצי. אחד הדברים הכי דיכאוניים שיש - לצאת מהעבודה בחושך. למרות שאני נורא אוהבת לנהוג בחושך, העיר המוארת באורות נאון נראית אחרת לגמרי, תחושה סוראליסטית קצת או שזה רק העייפות והטשטוש לאחר יום ארוך במשרד... עוד יותר אוהבת לנהוג בגשם, כשרטוב וקר והרוח בחוץ, ורק הרכב שלי מוגן, בפנים יבש ומוסיקה שקטה ברקע, עושה את דרכו כספינה קטנה הביתה, אל חוף מבטחים. עם בעיות ניקוז של תחילת החורף בעירנו האוטו באמת הופך להיות כספינה קטנה...

הילד  שוכח שוב את הג'קט שלו בבית הספר. אם בית הספר יעשה מכירה פומבית בסוף השנה של כל הקלמרים, מחברות, ג'קטים, תיקיית אמנות על כל תכולתה (כפול שתיים... תוך שנה) וכדומה שהגאון שלי מאבד שם, אפשר להרוויח המון כסף. מקווה רק שיעשו בו שימוש הוגן. כמו פתיחת כיתת מחשבים נוספת או הרחבת ספריה. על חשבוני. בינתיים שוקלת לחתום על הוראת קבע מסודרת בחנות כלי כתיבה שמתחת למשרד שלי, להקל על כולם. הבעלים של החנות כבר רכש יונדאי סנטה פה חדשה. בוודאי גם על חשבוני. לפחות את הביטוח עשה אצלי...

חשבון החשמל שפתאום חוזר להיות תלת ספרתי וקצת יותר שפוי. ושמישהו יסביר לי כאן פעם אחת ולתמיד, למה חברת החשמל עושה פרסומות לעצמה. איך אפשר להצדיק קיום והוצאות תקציביות (על חשבוננו, בוודאי) של מחלקה שלמה העוסקת בפרסום, קופירייטינג וגרפיקה בחברה בעלת מונופול במשק?.. עוד לא חישבתי עלות של שידור הסרטון בפריים טיים. שקלתי להתחבר לטורבינה הפרטית שלי אך בסוף ויתרתי. שקע שכנע אותי להמשיך ולהשקיע בו. ועל התקע חשבתי (כל אחד ישלים לבד מה בדיוק חשבתי) כשקיבלתי את חשבון החשמל שלי לחודשי יולי-אוגוסט. מתחילה לחשוב שטיסה לאיסלנד בחודשים אלה תעלה לי זול יותר מהפעלת המזגן. לפחות נחזור עם חוויות. אוכל איסלנדי כבר טעמתם? גם אני לא. צריך לבדוק את הסוגיה...

הוירוס הראשון של החורף. הפתעה, דווקא אצלי, לא אצל הילדים. טפו טפו, שימשיך ככה ושיהיו בריאים. ואצלי כנראה המערכת החיסונית נחלשה עקב שימוש יתר במזגן, ראה סעיף קודם. מה הכי מרגיז אצל רופאי ילדים? המילה "וירוס". כשגילעד נולד, בתור אמא טרייה לילד ראשון כמעט אחרי כל אפצ'י אצתי-רצתי לרופאת ילדים. בשביל לשמוע את נוסחת הקסם - זה וירוס, תמתיני שלושה ימים, מנוחה בבית, אם לא עובר - תחזרו אליי. בהדרגה למדתי. בהתחלה עוד היו לי קצת ייסורי מצפון, ילד חולה ואני, עם מזרק של אקמולי ביד, מנסה להישאר רגועה. עם הילדה השנייה זה כבר עבר לי. וירוס, נחכה שלושה ימים בבית ורק אם לא יעבור נלך לרופאה. אם יתמזל מזלנו, לא נחטוף עוד אחד בזמן ההמתנה בקופת החולים. ואם הוירוס אצלי הוא בכלל לא זוכה להתייחסות ראויה. כדור נגד כאבי ראש בבוקר לפני היציאה מהבית, מבט מלא עצבות תהומית אל הבית החמים והמיטה הכל כך נוחה שאפגש איתה רק בעוד הרבה הרבה שעות - ויוצאת לכיוון המשרד. אין לי את הפריבילגיה להיות חולה, יש עבודה לעשות, כסף להרוויח, צריך לשלם הוצאות חשמל מסעיף שלוש, הוצאות עבור הילדים מסעיף שתיים, הוצאות עבור הרכב ועבור חוף המבטחים, כלומר, הדירה שלנו, מסעיף אחד. ואז שוב מוצאת את עצמי יוצאת מהמשרד בחושך מוחלט, מדליקה גלגל"צ ובתחושה סוראליסטית משהו של עיר מוארת בנאון ומחשבות על עוד יום שעבר ולא יחזור, נוסעת הביתה.

הסממן הכי נעים של חורף. סירים כבדים, תבשילים ריחניים, מרק מחמם, חלונות סגורים המתכסים באדים מהבישול. עדיין לא באמת חורף, אבל כבר נברך את בואו במרק בסגנון האהוב עליי - מרק עדשים כתומות. כבר יש מבחר נאה (וטעים) בבלוג למרקי עדשים. עוד אחד לאוסף.

בברכת חורף נעים וחמים.

מרק עדשים כתומות ואיטריות

מצרכים:

1 כף שמן זית
1 בצל גדול קצוץ
3 גזרים מגוררים
1.5 כוסות עדשים כתומות ושטופות היטב
1 כוס איטריות דקות
כ-3 ליטר מים רותחים
מיץ לימון מלימון אחד
תיבול: מלח, פלפל שחור, 1 כף אבקת מרק בטעם עוף, חצי כפית כמון, חצי כפית כורכום

הכנה:

בסיר גדול לחמם את השמן, להוסיף את הבצל ולטגן להזהבה. להוסיף את הגזר ולטגן יחד כמה דקות.

להוסיף את העדשים ואת התבלינים, לערבב ולהוסיף את המים הרותחים. לבשל כ-30 דקות.

להוסיף את האטריות ולבשל יחד 10 דקות נוספות.

בסוף הבישול להוסיף מיץ לימון.

ואם כבר איסלנד. מצד שמאל של הבלוג עלתה דרישה להוסיף שיר אהוב ומחמם לב, "תסתכלו החוצה הנה השמים מאירים":

אנחנו בכורסא. מסקנות כיתתיות מיום הזיכרון לרצח יצחק רבין

יום הזיכרון לרצח יצחק רבין. אין לי שעת חינוך עם הכיתה אבל יש לי שעתיים אזרחות בסוף היום מרבע לשתייים עד שלוש וחצי. החלטתי להקדיש שיעור אחד לציון יום זה, למרות הטקס בבוקר. התלבטתי בין כמה רעיונות לגבי נושא הדיון. בחזרה מהטקס ראיתי את אחת המורות נסערת. כששאלתי אותה ענתה שנמאס לה שהתלמידים לא יודעים להתנהג אפילו בטקס. שאלתי כמה תלמידים, כי באזור שעמדתי היה רגוע. היא הבינה מיד לאן אני חותר. אמרה שלפחות ארבעים תלמידים שעסקו בסמרטפונים או בפרצופים ושיחות בין אחד לשני במהלך הטקס. אמרה שהיא יודעת שארבעים מתוך חמש מאות זה לא כולם, אבל עדיין כואב לראות בכל שנה איך המספר הזה הולך וגדל, ומה שהיה חריג פעם עכשיו יותר נפוץ.

הבנתי על מה יהיה הדיון בכיתה. נכנסתי בהפסקה לפני השיעור ורשמתי על הלוח קטע שזכרתי, נכתב בידי עמוס עוז:

" חלפו שנים. אז בכו הנערים בכיכר. כיום הצער דועך וכל אחד שב לענייניו.

אז אמרנו: רבין נפל קרבן למען השלום. 

טעינו.

הוא נפל במלחמה גדולה יותר- המלחמה על זהותנו...

עוד לפני שנרצח היה אפשר להבחין בהבדלים: מתנגדי השלום ורומסי הדמוקרטיה צועקים בכיכרות, תומכי השלום ומגני הדמוקרטיה יושבים בבית בשילוב ידיים. 

הם ברחוב ואנחנו בכורסא."

שנכנסו וקראו החל הדיון מעצמו. הכיתה היא יא' מדעית. תלמידים מצטיינים. הבינו מיד שהאצבע המאשימה היא לכיוון אלו שלא יוצאים להפגין נגד האלימות ובעד הדמוקרטיה. ביקשתי לרדת מהססמאות ולחשוב האם ניתן ליישם זאת בחיי היום יום. ללא קשר לפוליטיקה והפגנות. סיפרתי על השיחה עם המורה, אמרתי שאת המיעוט הצעקני מרגישים יותר מהרוב הדומם. ההרגשה שלי היא שהמיעוט הצעקני עושה כרצונו ומכתיב לחברה הישראלית את אופייה הצעקני, הרדוד, האלים, הגזעני, מבלי שהרוב יצא נגדם ויתווה את הערכים החיוביים שלו. בהדרגה, טענתי, דור העתיד הופך להיות דומה למיעוט הצעקני, הוא מחקה את מה שהכי בולט ברחוב, וכך החברה הישראלית מאבדת את זהותה.

סיימתי את נאום התוכחה והכאב. את הרעיון שרשמתי בהרבה רשומות מבעד לזגוגית החברתית. ציפיתי להתנגדות מצד הדור הצעיר שאותו אני מאשים. נתקלתי בשתיקה.

אתה לא מבין, אמר לבסוף תלמיד, אי אפשר לעשות כלום. יצחקו עלינו במקרה הטוב. במקרה הרע ירביצו לנו. ככה זה אצלנו. אז הפסדתם בקרב על הזהות? שאלתי. כנראה שכן, שמעתי מספר קולות. מיעוט קטן אמר שלא, כי יש מסגרות אחרות כמו הכיתה הזו או תנועות הנוער שהצעקנים לא מגיעים אליהם. מישהי אמרה שזה גטו תרבותי בתוך הערסיאדה השולטת. אחר אמר שהפסדנו ולכן יש הרבה שיורדים מהארץ. לא רק בגלל הכסף. בגלל הזהות. השייכות.

הדיון הפך כאן לוויכוח סוער, והחלו יותר מעגלי ויכוח מאשר דיון. אפשרתי להם והקשבתי. יש כאן עשרים ותשעה צעירים איכותיים, עוד לא בני שבע עשרה וכבר מיואשים ממדינתם. נקרעים בין הערכים עליהם חונכו לבין ההרגשה של מיעוט בתוך ארצם. מיעוט תרבותי. יצאו תסכולים על זה שהם סובלים מהצקות מצד חלקים מתלמידי השכבה. קוראים להם סנובים, חנונים, אשכנזים. אחת אפילו כעסה על הנושא העדתי, לקחה דף ורשמה עדות. הציגה בגאווה שקצת פחות מחצי הכיתה אשכנזים. השאר סתם חכמים. לרגע חשבתי שאולי הוצאתי אותם מהאדישות, מחוסר האונים.

הגיע הצלצול וביקשתי לסכם לפני שנתחיל בשיעור אזרחות. אחד אמר שאיך תמיד אנחנו מתחילים בנושא אחד ועוברים לאחרים, ובכלל לא דיברנו על רבין. עניתי שדיברנו על מסקנות ועכשיו הם צריכים להחליט מה לעשות בקרב על הזהות. הצעתי להם לשתף את נושא השיעור שלמדו עם אחרים, ואז אולי הם יתפלאו לראות שהם לא לבד. את התוצאות ראיתי יום לאחר מכן כשהם סרבו להצעה שעלתה בקשר למשפט שייכתב על חולצת טיול שנתי שכבתית והיה נראה להם רדוד. לא אכנס לפרטים, רק אגיד שבסופו של דבר החולצה תהיה כיתתית. רשמתי להם בווטסאפ שאת הקרב על הזהות מנצחים בפרטים הקטנים.

ואנחנו. גם אני מרגיש הרבה פעמים זר בארצי. הרעש הבלתי פוסק מהרמקולים במכוניות או ברחוב באמצע הלילה. השפה המלוכלכת שהפכה לנפוצה, ואפילו כינויי "החיבה" אמא, אבא, חיים, חמצן וכמובן המאמי והכפרה זרים לי. התכנים הזוועתיים בטלוויזיה, האלימות במגרשי הספורט, הלבוש של האנשים או חשוף מדי ובהמי, או חרדי ושחור. כבר לא נעים להיות ישראלי, בחו"ל מרגישים זאת טוב יותר כשנתקלים בחבורה צעקנית. אולי כבר הפסדנו בקרב על הזהות. אם כן אז היסטוריונים יסמנו את רצח רבין כנקודת האל-חזור, בה ישראל הצעקנית דחסה את ישראל היפה לכורסא. ומשם לחו"ל, בטפטוף הולך ומתגבר. היכונו לימי הביניים השניים. האם הניסיון למחאה חברתית היה שירת הברבור? שוב לא בחרו נכון, שוב שטחי וססמאתי, שוב שליש לא הגיעו להצביע. נשארו בכורסא.

בברכת הצלחה לדור העתיד בקרב על הזהות. תנו לשמש לעלות. לבוקר להאיר.

פנקייק סיני עם בצל ירוק

פנקייק סיני כבר טעמתם? לא? רוצו להכין. אז נכון שפנקייק זאת המצאה אמריקאית. אבל בתקופה האחרונה הכל כבר מיוצר בסין. החל מצעצועים של ילדים שאורבים באמצע סלון חשוך ומחכים שנצא ובדרך לשירותים נדרוך עליהם, ואז יזעקו באישון הלילה בקול צווחה עם מבטא סיני קל משהו בסגנון: "קדימה, חברים, אתם מוכנים?!"..  בגדים שלא שורדים יותר מעונה אחת ומוצרי אלקטרוניקה גדולים וקטנים שכשמתקלקלים (וזה גם קורה די מהר) הרבה יותר זול לזרוק ולקנות חדש מאשר לנסות ולתקן. אז כן, גם פנקייק יכול להיות סיני.

בינו לבין חברו המערבי הדמיון הוא רק בשם. הפנקייק הסיני הוא לא מתוק, לא מכינים אותו מבלילה אלא מבצק שמרדדים וממלאים ואח"כ מטגנים עם טיפה שמן. לא מצאתי לו גרסה מתוקה (מלוחות יש מאות), הוא יותר בריא (יחסית, כן...) ושלא יהרגו אותי חבריי האמריקאים, בשבילי גם טעים יותר (אלא אם אתם מתכוונים לפנקייק האוורירי ההוא... עם מפל של סירופ מייפל, שלולית של שוקולד וגבעה של קצפת בצד... המממ.... לפחות לטובת מידת הג'ינס עדיף הגרסה הסינית עם בצל ירוק).

מתכונים לפנקייק סיני ברשת יש מאות אם לא אלפים (בכל זאת, מדובר במיליארד סינים..). כולם על אותו עיקרון אך קצת שונים, וכרגיל עם מתכוני "מסורת" - כולם טוענים להיות ה-דבר ה-מקורי וה-טעים ביותר. אני סך הכל מצאתי את הגרסה שנראתה לי קלה להכנה וגם הפכתי אותה לסינית קצת פחות, על ידי שימוש בשמן זית ולא שמן שומשום והוספת גבינה צהובה - הייתה לי ממש קצת גבינה צהובה מגוררת במקרר ומשום מה חשבתי שהיא תשתלב במתכון. חשבתי נכון, השתלבה ביותר. מטריף כמה שזה טעים.

בגלל שהפנקייק הזה הכי טעים מיד לאחר ההכנה, כדאי לחשב כמויות בהתאם. ממתכון כמו שאני מביאה כאן יוצאים 4 פנקייקים בגודל סביר, הספיק בהחלט לארוחת בוקר של שבת לשני מבוגרים רעבים ושני ילדים בררנים (מה זה הירוק הזה אצלי בצלחת?..).

מצרכים:

1/3 1 כוסות קמח לבן רגיל (+ קצת קמח לקימוח)
1/2 כוס מים רותחים
2 כפות שמן זית (למריחה על הבצק אפשר כף שמן שומשום + כף שמן זית לטיגון)
כשליש כוס בצל ירוק קצוץ
50 גר' גבינה צהובה מגוררת (לא חובה)
1 כף רוטב צ'ילי מתוק
תיבול: מלח, פפריקה אדומה מתוקה, פפריקה אדומה חריפה

הכנה:

לנפות את הקמח לתוך קערה, להוסיף את המים ולערבב עם כף לקבלת בצק פירורי ולא אחיד.

לקמח קלות את משטח העבודה, להעביר עליו את הבצק ולעבד כמה דקות לקבלת בצק אחיד וחלק. במידת הצורך מוסיפים עוד טיפה קמח - הבצק לא צריך להיות דביק. לאסוף את הבצק לכדור.

לשמן קערה עם מעט שמן זית. להניח את הבצק בתוך הקערה ולגלגל אותו בפנים על מנת שיצופה בשמן מכל הצדדים. לכסות את הקערה עם צלחת ולהניח בצד לחצי שעה.

בינתיים לשטוף ולקצוץ את הבצל הירוק.

לקמח שוב את משטח העבודה ולרדד את הבצק לצורה מלבנית, הכי דק שניתן. לטפטף מעל הבצק מעט שמן זית (בערך כף) ולמרוח על כל שטח הבצק עם מברשת סיליקון או עם כף היד.

לפזר מעל הבצק את הבצל, התבלינים, לטפטף קצת רוטב צ'ילי ולפזר גבינה צהובה.

החל מהצד הארוך של המלבן, לגלגל לרולדה ארוכה ודקה, להדק אותה תוך כדי גלגול.

לחתוך את הרולדה עם סכין חדה ל-4 חלקים שווים. לשטח את ה"צינורות" שהתקבלו בהתחלה עם היד ואחר כך לרדד בעדינות כל אחד ל"פיתה" רחבה ודקה.

אם תוך כדי הרידוד הבצק נקרע וקצת מהמילוי יוצא החוצה - לא נורא, הכל מסתדר בטיגון.

לחמם את המחבת על אש גבוהה, להוסיף קצת שמן זית - כחצי כפית שמן עבור כל פנקייק (כל פנקייק טיגנתי בנפרד ואחרי שהוצאתי אחד ולפני ששמתי את השני הוספתי כל פעם עוד כמה טיפות שמן). לטגן על אש בינונית-גבוהה כשתיים-שלוש דקות מכל צד.

להגשה פורסים למשולשים ואוכלים מיד.

וכאן ניתן לראות את המתכון שלי באתר foodsdictionary, כולל ערכים תזונתיים 

פסטה שלא סגורה על עצמה

- כשהיית בגיל שלנו מה רצית להיות? - שאלו אותי תלמידים בשבוע שעבר.
- עיתונאי, או עובד במשרד החוץ.
- אז למה אתה כאן?
- כי החלטתי שזה חשוב, ובעיקר ראיתי שאני טוב בזה.

כמה מהאנשים הבוגרים נמצאים במקום בו הם חשבו שיהיו כשעדיין היו תלמידים? אני מניח שלא הרבה. אבל תמיד אחת השאלות הראשונות שמבוגר (בדרך כלל מכר ותיק של ההורים) שואל ילד בשיחת ההיכרות היא מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. כאילו הם לא מודעים למציאות שמראה שהשאלה הזו לא רלוונטית.

אצלנו גילעד רוצה להיות וטרינר אבל בשנה האחרונה הוא מסייג את התשובה ואומר שאולי הוא יבחר באחד המקצועות שהוא עדיין לא מכיר. אנחנו חושבים שהוא יהיה בגל"צ כי הוא מדבר בלי סוף, או שילמד משפטים כי אצלו הם ארוכים מאוד.

כרמל בשלב שהיא רוצה להיות "שייחנית", ובתרגום מכרמלית, אישה במים שעושה ככה (הדגמה ויזואלית של סיבובי ידיים). זו אחת מהמילים שהיא עדיין מחליפה אותיות ומצחיקה אותנו. לכן אנחנו שואלים אותה הרבה את השאלה הזו. אך לדעתנו היא תהיה מנהלת בית ספר כי היא אוהבת לנהל את כל המשפחה. החל מלקבוע באיזו כוס כל אחד ישתה, ובלהזכיר לאחיה הגדול לעשות שיעורים או לצחצח שיניים.

הפסטה בתמונה (מזמן לא שיתפתי מתכוני פסטה ברוטב אדום, מוזמנים לקרוא מה השיגעון שלי בנושא) גם התחילה בתור חצי קילו של בשר טחון מופשר שחשב שהוא יהיה משהו אחר - בשר שנשאר מהפלמני והיה צריך למצוא לו פתרון מהיר). מה שעונה על כל הגדרות אלה אצלי - זה, בוודאי, פסטה בולונייז. הבעיה שהתחלתי מהר, ללא תכנון, אלא פשוט כל פעם הוספתי משהו שקפץ לי לעין והרגשתי שישתלב. יצאה פסטה שלא סגורה על עצמה מהי. קצת אסייאתית, קצת צפון אפריקאית, קצת אירופאית וקצת ים תיכונית.

גם הבשר הטחון לא תכנן את דרכו מראש, אבל היה לו כיוון, והייתה לו סביבה תומכת... אולי לכן חשוב לשאול את הילדים מה הם רוצים להיות שיהיו גדולים. עדיף שלא יהיו סגורים על עצמם. אבל שיהיו להם שאיפות, שיהיה להם כיוון. ובינתיים נהנה מפסטה טעימה ולא שגרתית שקיבצה לתוכה הרבה טעמים מהרבה מקומות.

מצרכים:

קופסה קטנה 230 גרם אננס
500 גרם בשר טחון
2 בצלים
3 שיני שום קצוץ דק
3 כפות רוטב צ׳ילי מתוק
1/2 כוס יין אדום יבש
12 זיתים ירוקים חתוכים לחצאים
חצי כפית סחוג
חצי כף רוטב סויה
רסק עגבניות ( אריזה של 260 גרם)
תבלינים: מלח, ראס אל חנות, קארי, ג׳ינג׳ר

הכנה:

מחממים ווק כשתי דקות על אש גבוהה מאוד. מוסיפים בהדרגה את הבשר (ללא שמן) מערבבים כל כמה שניות.
מוסיפים בצל פרוס לחצאי טבעות. קצת מלח וקארי.

אחרי שהבשר משנה קצת את צבעו מוסיפים  בהדרגה כל כמה דקות: צ'ילי מתוק, יין, זיתים, אננס (עם הנוזלים)
מוסיפים רסק עגבניות וכוס מים, שום, סויה ותבלינים.

מביאים לרתיחה ומשאירים עוד שתי דקות על אש נמוכה יותר.

בסיר נפרד מבשלים פסטה, מסננים ומערבבים עם הרוטב.

בין ישן לחדש. בין פלמני לסחוג.

אני אספנית כפייתית של ספרי בישול. זה התחיל לפני עשר וקצת שנים מספר בישול שאמא קיבלה מתנה בסופר על הקניות שערכה. זהו ספר "ארוחות ערוכות" של אהרוני, אותו היא הביאה מתנה דווקא לחבר שלי (עכשיו בעלי והחצי השמאלי של בלוזוגי) כי הוא היה אחראי אז על נושא המטבח. המקסימום שאני בישלתי בתקופה ההיא - חביתה ומרק ירקות משקית מוכנה של קנור. ובכן, כמה דברים השתנו מאז...

הספר השני שהופיע על מדף ספרי הבישול שלי הוא "עוגת השבוע" בעריכת פסקל רובין פרץ. הספר הושאל לי על ידי חברה לעבודה. בדיוק הייתי בחופשת לידה הראשונה שלי והספר הזה אחראי על כל גרם שהעליתי דווקא בחופשת הלידה ולא במהלך ההיריון... דפדפתי בו ובכל עמוד מצאתי עוד עוגה ועוד עוגה שאני רוצה להכין. לפני שהחזרתי את הספר לחברה, צילמתי כמעט את כל המתכונים - והם עדיין שמורים אצלי בתיקיית ניילון על מדף ספרי הבישול. שמאז התרחב מאוד. לא ספרתי, אבל נראה לי שיש שם לפחות 40-50 ספרים והיד עוד נטויה. רק לפני כמה ימים בצבץ לי מהחלון של סטימצקי הספר החדש של קארין גורן. הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו. היה דו שיח אילם מלא משמעות, אך הצלחתי לעמוד בפיתוי. שכנעתי את עצמי שאני ממש לא צריכה עוד ספר של עוד עוגות. אבל ברור שהמילה האחרונה לא נאמרה ותוך פרק זמן קצר הספר עוג ימצא את דרכו אל האוסף שלי.

יש ספרים שמהם אני מבשלת הרבה, יש ספרים שבקושי מצאתי בהם מתכון אחד מתאים לסגנון שלי -וזה לפחות כדי שאצדיק את עצם רכישתם. ויש מתכונים ישנים המלווים אותי עוד מילדות. חלקם - מתכונים מקוריים של סבתא. ובחלקם מתכונים שכבר אי אפשר לשחזר את המקור, אך הטעם עוד צרוב בזיכרון. ואז אני מנסה ומחפשת מתכונים בספרי בישול ובאינטרנט, מתכונים חדשים שאולי, אולי יצליחו לשחזר את הטעם של הישנים. למרות שאת הילדות כבר אי אפשר לשחזר, אי אפשר לשחזר גם את הטעם המדויק. כי המוצרים השתנו, הדברים השתנו, סבתא כבר מזמן איננה ונותרו רק געגועים גם 18 שנה אחרי. וגם אני השתניתי, גם הטעם שלי השתנה. אם פעם אהבתי אוכל עדין יותר בטעם, עכשיו אני משתמשת הרבה יותר בתיבול ומחפשת שילובים נועזים יותר. ככה זה מפגש בין ישן לחדש. מפגש בין מזרח למערב. זה מה שקורה כשעל פלמני נוסטלגיים מבית סבתא בעלי מוסיף רבע כפית סחוג. "תנסי, - הוא אומר לי. - תראי כמה זה משדרג". וואלה, צודק. כמו תמיד, כשזה נוגע לתיבול. ואז גם אני מוסיפה קצת פלפל שחור לבצק של הפלמני שבבסיסו נטול תיבול. הטעם, לא משנה מה אני עושה, לא מצליח לשחזר את הטעם הנפלא של פלמני של סבתא. אבל אני מוסיפה משהו חדש בתוך הישן. וזה שלי.

כמה מילים על ההכנה. זה ארוך! יש כל מיני תבניות מיוחדות שמטרתן לקצר את ההליכים. אני טרם רכשתי ועושה פלמני ידנית, כמו שסבתא הייתה עושה, אחד אחרי השני. תפנו שעתיים לפחות בצהריי שישי להכנה. ותתכוננו שיחוסל הכל עוד באותו הערב. ככה זה מתכונים של סבתות.

לגבי בצק. ניסיתי שתי אופציות לבצק. שתיהן נפלאות וטעימות מאוד. לפי המתכון הראשון, עם ביצה, הבצק מתקבל קשה יותר, הוא נמתח בקושי ומצריך יותר השקעה בעבודת רידוד. פלמני אלה יותר "בצקיים", אך הם גם מתבשלים יותר טוב ונשארים שלמים לאחר הבישול, אפילו אחד לא נפתח. לפי המתכון השני, הבצק הוא פשוט נפלא לעבודה, גמיש ורך, ואפשר בקלות לרדד ממש ממש דק, לעובי של דף. פלמני מבצק זה אווריריים יותר, אך גם יותר סיכוי שיפתחו בבישול ומעטפת הבצק תצוף בנפרד וקציצת הבשר בנפרד. כך או כך, זה טעים. יש בוודאי עוד גרסאות לבצק, כמו בצק רבוך, בצק בתוספת חמאה או חלב... וכל אחד טוען להיות המקורי והטעים ביותר. ככה זה עם מתכוני מסורת. בצק רבוך, אגב, גם נפלא, עליו אכתוב בהזדמנות אחרת.

לגבי המילוי. אפרופו מסורת. לפי המסורת הסיבירית (המקור של פלמני), המילוי חייב להכיל שלושה סוגי בשר, בקר עוף וחזיר. נוותר על האחרון, המסורת לא תפגע. במיוחד אחרי שהוספנו למסורת את הסחוג... יש כל מיני אופציות למילויים, הילדים שלי מעדיפים מילוי של בשר. הכמות של בשר במתכון היא גדולה, אם נשאר מהמילוי אחרי הכנת הכיסנים, אפשר להשתמש בבשר לקציצות או פסטה בולונייז (שימו לב, ספויילר לרשומה הבאה שתופיע במדור הפסטות של הצד השמאלי שלי). מילוי אחר שסבתא שלי אהבה להכין - תפוחי אדמה מבושלים ומעוכים לפירה עם הרבה בצל מטוגן. היא גם הייתה מגישה את המנה עם הרבה בצל פרוס לחצאי טבעות ומטוגן וכף שמנת חמוצה.

לגבי אופן ההגשה. ניתן לבשל פלמני בתוך מרק עוף וזה נפלא לקראת ימי חורף שאולי (אולי!) כבר מעבר לאופק. או להגיש כמנה שנייה עם רוטב שאוהבים. לא מסורתי בכלל, אך נפלא - רוטב עגבניות פשוט של פסטה. מסורתי מאוד, משמין ולא כשר (אלא אם מכינים במילוי תפוח אדמה) - שמנת חמוצה. אנחנו אוהבים עם יוגורט חמוץ וטיפה, רבע כפית (או כפית שלמה! - נאמר בצד שמאל) ממש על גביע יוגורט, של סחוג.

פלמני (קרפלך) עם בשר

מצרכים:

לבצק - אופציה א'

3 - 3.5 כוסות קמח רגיל
1 ביצה.
3/4 כוסות מים פושרים
תיבול: חצי כפית מלח, רגע כפית פלפל שחור

לבצק - אופציה ב'

3.5 -4  כוסות קמח
1 כוס מים פושרים
1 כף שמן
קמצוץ סודה לאפיה (ממש טיפה, כחמישית
תיבול: חצי כפית מלח, רגע כפית פלפל שחור

מילוי בשר

400 גר' בשר טחון הודו 

400 גר' בשר טחון בקר 

1 בצל גדול, קצוץ
1 כף שמן לטיגון הבצל

1/4 כוס ציר מרק עוף (אפשר מאבקה) 

בנוסף: 

1 כף שמן 

1 חלמון ביצה 

הכנה:

לבצק - אופציה א'

להקציף קלות את הביצה ולהוסיף מים. לערבב ביחד. לשים קמח בקערה, בהתחלה לשים רק 3 כוסות, להוסיף לתוך הקמח את תערובת הביצה, מלח ופלפל ולעבד לבצק אחיד. אם הבצק דביק מדי, להוסיף עוד קמח. לכסות את הבצק ולאפסן במקרר כשעה. 

לבצק - אופציה ב'

למזוג את המים לתוך קערה עמוקה, להוסיף שמן, סודה, מלח ופלפל. לערבב ולהוסיף בהדרגה את הקמח תוך כדי ערבוב. ממשיכים להוסיף קמח עד לקבלת בצק גמיש ורך. בצק זה לא מחייב השהייה, אך אני משאירה בצד, מכוסה, כחצי שעה, בזמן הכנת המילוי.

מילוי:

לחמם מחבת עם שמן ולטגן את הבצל עד להזהבה. להוסיף לשני סוגי הבשר, להוסיף את המרק ולערבב יחד.

הכנה:

לחלק את הבצק לכמה חלקים ולרדד כל חלק על משטח מקומם לעלה דק (מומלץ לכסות את שאר הבצק כשלא עובדים איתו). לקרוץ בעזרת כוס עיגולים מהבצק. (כגודל העיגולים - גודל הכיסנים... וגודל העבודה שלכם במילוי...). על כל עיגול להניח ככפית מהמילוי (תלוי בגודל העיגולים, לא להתקמצן במילוי ומצד שני עודך מילוי יכול לנזול החוצה). לקפל את עיגול הבצק לחצי עיגול ולהדק היטב את השוליים. לקפל את הקצוות הנגדיות ולהדק יחד. (אפשר להשאיר כחצי עיגול... אבל דיברנו על המסורת ואז זאת כבר לא לא הצורה המסורתית של פלמני! חצי עיגול זה כבר ורניקי והם באים עם מילוי מתוק. זו המסורת וכאן אני לא מתווכחת. מילא להוסיף סחוג...)

לטרוף חלמון בקערית ולמרוח מעל כל פלמני, בעיקר בקיפול. זה לא חובה, אך מונע מהכיסנים להיפתח. 

אפשר להקפיא את הפלמני לפני הבישול, אם מבשלים את כל הכמות - לבשל בשני סירים נפרדים. לכל סיר למזוג כמות גדולה של מים רותחים (כמו לבישול פסטה), להוסיף קצת מלח וככף שמן (מונע הידבקות של הכיסנים אחד לשני). להוסיף את הפלמני, להביא לרתיחה. כמה דקות לאחר הרתיחה פלמני מתחילים לצוף. ממשיכים לבשל אותם כ-10 דקות נוספות.

ואמרתי שאת המסורת שלי אני בונה מחדש בין היתר בעזרת האינטרנט. אז הנה קישור לגרסה הראשונה של הבצק ולמילוי (ברוסית)

פאי רועים. דברים שרוא/עים מכאן.

תוך כדי העתקת הרשומות למקומם החדש, ראיתי שהרשומות האחרונות מוקדשות לעוגות (שוקולד מריר לנצח!), עוגיות, עוד פעם עוגה, גלידה, ואז שוב שוקולד. ובין לבין - מאפים מלוחים. חסרים לי מתכונים של "אוכל אמיתי". נכון, פוטוגני פחות. נכון, מרגש פחות. אבל רק על מאפים ועוגות (כן, כן, ושוקולד...) לא נגיע רחוק. מקסימום, נתגלגל.

חוץ מזה, הקרירות שבחוץ מזכירה לנו שגם לדבר המהביל הזה הנקרא קיץ ישראלי יש סוף ואפשר להתחיל לבשל מאכלים יסודיים יותר. זה כמו הריון. כשהייתי בחודש תשיעי, כולם אמרו לי לא לדאוג, בסוף זה נגמר. אני לעומת זאת הרגשתי שאהיה האישה הראשונה ביקום שתסחב 10 חודשים. או 11. או 24. שזה לא ייגמר. גם לגבי הקיץ יש לי אותה התחושה. מזל שזאת רק תחושה. הילדה הקטנה שלי כבר בת ארבע והנה גם עוד קיץ נגמר. אין כוח שיעצור את הזמן. לטוב ולרע.

עם מתכון זה אני גם מתחילה שיתוף פעולה עם אתר http://www.foodsdictionary.co.il. מתכונים נבחרים יפורסמו גם שם ויקבלו סימון תזונתי מלא. מידע מעניין ושימושי ביותר, במיוחד לאלה שבינינו שכל החיים מנסים לשמור על דיאטה, ברמה זו או אחרת.

פאי רועים - מאפה בשר טחון עם פטריות ופירה (נו, בסוף בכל זאת יש כאן מאפה...)

מצרכים לבשר:

3 כפות שמן זית
1 בצל קצוץ דק
4 שיני שום קצוצות
250 גר' פטריות שמפיניון טריות
800 גר' בשר טחון (400 גר' בשר בקר ו-400 גר' הודו)
תבלינים: מלח, פלפל שחור גרוס, כפית בהרט

לפירה:

6-8 תפוחי אדמה גדולים, קלופים וחתוכים לחצאים
1 בצל קצוץ דק
2 שיני שום קצוצות
3 ביצים
100 מ"ל שמנת פרווה לבישול 10% (או 5 כפות שמן זית)
1/2 כוס פירורי לחם
כף שמן זית נוספת (מעל המאפה)
תבלינים: מלח, פלפל שחור גרוס

הכנה:

לחמם את השמן במחבת רחבה ולטגן את שני הבצלים עד להזהבה. להוציא חצי מכמות הבצל ולשמור בצד עבור הפירה. לבצל שנותר במחבת להוסיף את השום ואת הפטריות ולטגן יחד כמה דקות. להוסיף את הבשר הטחון ולתבל. לטגן תוך כדי ערבוב עד שהבצל שחום ומפורר לגמרי. לכבות את האש ולקרר מעט. להעביר את הבשר לתבנית מלבנית חסינת חום, לסדר בשכבה אחידה ולהדק מעט.

לבשל את תפוחי האדמה במים עם מלח עד שהם רכים. לסנן ולמעוך אותם בממעך ידני למחית חלקה. להוסיף לפירה את הבצל המטוגן ששמרנו בצד, את השום, הביצים ואת השמנת לבישול (או 5 כפות שמן זית במקום השמנת) ולערבב לתערובת אחידה.

לשים את הפירה מעל שכבת הבשר. לפזר מעל הפירה את פירורי הלחם ולטפטף מעל ככף שמן זית.

לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-45 דקות.

מומלץ להגיש עם סלט ירקות

אפשר לראות סימון תזונתי מלא של המתכון באתר foodsdictionary.

רציתי לציין את הערך הקלורי של המנה גם כאן ונתקלתי באופוזיציה עיקשת מצד שמאל. הוא טוען שאני צריכה לתת לאנשים לאכול בשקט וליהנות מהאוכל בלי מספרים ומתמטיקה שמזיקה לעיכול. אני טוענת שזה חשוב, אבל קיבלתי את ההערה. אז סופרי הקלוריות מוזמנים להיכנס לפי הלינק.

בגרמניה היאוש יותר נוח?

אבא, באיזה ארץ היית מעדיף לגור, בישראל או גרמניה? זו השאלה שהגיעה היום בצהריים מגילעד, הגאון שלי שעוד מעט בן 9.
קצת רקע לשאלה. חזרתי שלשום ממשלחת חילופי נוער בגרמניה. היה נפלא, תודה שחשבתם, אבל רשמים מהמסע בפעם אחרת, בעצם גם קצת כאן. גילעד ראה את המקומות, ואת הבית שהתארחתי. רצה גם בית כזה גדול.
התארחתי אצל זוג מורים בתיכון. המורה הייתה כבר כאן לפני חצי שנה. נחמדה מאוד, התחברה לכל המשפחה, בעיקר לילדים. עכשיו אנחנו "מחזירים להם" בלשון ישראלית. המשפחה ללא הון קודם, שניהם נולדו במה שהיה מזרח גרמניה הקומוניסטית, אבל עם אינטליגנציה גבוהה. שני ילדים, באמצע שנות השלושים לחייהם. גרים בבית מדהים, שתי קומות ועליית גג, שבעה חדרים וחצר ענקית מלאה במשחקים. זוג מורים בארץ במקרה הטוב יוכל לקנות בשולי המרכז דירת ארבעה חדרים ממוצעת, בבניין מגורים. עם עזרה מההורים.
ההמשך בסופרמרקט. מחירים שרמי לוי יכול לקנא בהם. בעיקר מוצרי בשר וחלב, ומוצרי מזון בסיסיים בחצי מחיר ואפילו פחות. אלו אותם מוצרים מהארץ, אותן חברות - פסטות, יוגורט, דברים פשוטים. רק הירקות בערך באותו מחיר, ויש ירקות כמו עגבניות, אבוקדו או תפוזים שיותר יקרים שם.
מערכת חינוך- גן ענקי, 75 ילדים מחולקים לגילאים. בגן 12 גננות. הגן מגיל 3 חינם. בית ספר נראה כמו של הארי פוטר. שם דווקא השתמשו עדיין בלוח וגיר, אבל חדר מוזיקה מדהים. על החינוך עדיין לא דיברתי, זה כבר נושא לרשומה אחרת. רק אציין שעבודת המורה שם הרבה יותר קלה ורגועה.
הנה מדינה נורמלית. כל אדם יכול, ללא עזרה מהוריו, ללמוד, לעבוד וליהנות מרמת חיים טובה. עוד לא הזכרתי נופים- זה עניין של טעם. פשוט מבחינה כלכלית זוג אקדמאים עובדים, מורים בתיכון, יכולים להרשות לעצמם את כל זה, וגם חופשות שנתיות נחמדות. מעמד ביניים אמיתי של המאה ה-21.
הייתי מעדיף לחיות בישראל כי אני יהודי וזו המדינה שלי. עניתי לגילעד מיד, בלי המחשבות שרשמתי. יש לנו מדינה יהודית אחת וזה המקום שלנו, אליו אנחנו שייכים ואנחנו אוהבים אותו.
תשובה שמספקת את רוב הילדים, אבל גילעד כהרגלו חופר באופן אלגנטי: ואם לא היית יהודי, היית איש מהחלל החיצון שהתחפש לבן אדם רגיל, ויכול להיות מה שהוא רוצה בלי שישימו לב שהוא לא, איפה היית בוחר לגור?
כאן כבר היססתי. בישראל, אמרתי. לגרמניה יש כתם גדול מאוד בהיסטוריה, ולא הייתי רוצה להיות חלק מעם שיש לו כזה כתם, אפילו שעכשיו מאוד נחמדים שם אלינו. אבל בכל זאת נסעת לשם, אמר גילעד. נכון, אבל היהודים לא סולחים, הם פשוט מבינים שהיום בגרמניה הבינו שעשו מעשה נוראי, והאנשים שם היום יעשו הכל כדי שזה לא יחזור שוב. הזכרתי לו גם את המוזיאונים והאנדרטאות שראה בתמונות. אנחנו מבינים שזו גרמניה אחרת אבל הכתם נשאר. אני לא רוצה להיות שייך לעם עם כתם. יש עוד עמים עם כתמים? יש גילעד, אבל לא כתם כזה גדול ואכזרי, של השמדת עם.
ואנחנו? השיחה הסתיימה ואני נשארתי עם מחשבות. לכן רשומה ראשונה בבלוג החדש לא בנושא שתכננתי. בשבוע האחרון החלו כתבות על אנשים משכילים שמטפטפים לאירופה ואמריקה. שר האוצר משתמש בשואה ובאביו כדי לגנות אותם, במקום להבטיח לאלו שנשארו שהוא יעשה הכל כדי שלא ירצו לעזוב. נראה שהמדינה הולכת אחורה בתחומים רבים.  כבר כתבתי על כך ברשומות קודמות. ההתנתקות של נבחרי העם מהציבור רק מתרחבת, והציבור ממשיך לטעות בבחירותיו, כי אין לו אלטרנטיבות טובות יותר. העתיד הכלכלי לא נראה מזהיר, וזה עוד לפני שהזכרתי את השסעים החברתיים, ההרגשה שדור הסלולר איבד ערכים של עבודה קשה, הדמוגרפיה לרעת הציבור שאני שייך אליו, והצל הביטחוני הרחוק והקרוב. זו הארץ שלי, של הילד שלי. אז למה אין לי תשובות יותר ענייניות בשבילו?
בברכת אחרי החגים מוצלחים.

עוגיות טריפל שומשום - הפוסט ה"מקורי" הראשון בבלוג המחודש

שלום. כן, זאת המילה הנכונה לפתוח את הרשומה הזאת. לפתוח באופן רשמי את הבלוג החדש - המחודש.

349 רשומות, 4 שנים, ו-2 בלוגים הועתקו ממקומם הקודם. עבודה מואצת של שבועיים (זה נקרא ניצול מקסימלי של תקופת חגים!) והבית החדש נבנה. הסלון, חדרי הילדים, חדר העבודה, ארונות ספרים וערימת עיתונים על השולחן. והמטבח, בוודאי. בית גדול יותר, נקי יותר, מסודר יותר. שלנו יותר. מוזמנים להיכנס ולהכיר (יש פוסט פתיחה למעלה, שם רשום בעצם הכל על מה ולמה), להירשם כמנויים, לקרוא ולבשל. נס קפה עליי, עם כפית סוכר.

ולחנוכת הבית הווירטואלית הכנתי פוסט טעים במסגרת הפרויקט של מנטקה - כחומר ביד הבלוגר. במסגרת הפרויקט, בו אני לוקחת חלק כבר חודש שלישי ברציפות (ונהנית מכל רגע) נבחר (בהליך לא דמוקרטי לחלוטין...) חומר גלם אחד והבלוגרים המשתתפים צריכים להכין ממנו משהו טעים ומרשים. מכאן, השמיים הם הגבול. לא, באמת. תציצו כאן ותראו לבד...

חודש ספטמבר עבר בסימן שומשום. תוך כדי זמזום המנגינה של "רחוב שומשום" (לא כדאי לשמוע... אין זייפנית גדולה ממני בעולם) פתחתי ארבע אריזות שומשום במטבח והתחלתי לחשוב. שומשום. חלבה. טחינה. ושילובם. ההתחלה הייתה ברורה - אני רוצה להכין עוגיות שומשומיות טעימות קלות להכנה וקלות לאכילה. ומכאן?.. הרי חייבת להתחכם, להרגיש מרקו פולו של המבטח... ואז פתאום חשבתי על קרמבו. כנראה זה הגעגועים לחורף. לגשם. לסוודרים למעלה בארון. לריח רענן באוויר וסיר מרק על הכיריים. אני עושה קינוח בהשראת קרמבו. עם בסיס שומשומי כאמור, קרם עם טחינה ומעל כל זה - ציפוי שוקולד עם חלבה. שלא יגידו שלא התייחסתי לחומר גלם זה ברצינות...

עוגיות "טריפל שומשום"

מצרכים:

עוגיות:
350 גר' שומשום
1 חלבון ביצה
1 כפית תמצית וניל
1/2 כוס סוכר

קרם טחינה וסילאן: 
200 מ"ל שמנת מתוקה להקצפה 32%-38%
3 כפות אינסטנט פודינג וניל
3 כפות סילאן
2 כפות טחינה גולמית

קרם שוקולד חלבה:
50 גר' שמנת מתוקה להקצפה
100 גר' שוקולד מריר
50 גר' חלבה וניל מפוררת היטב

הכנה:

עוגיות:

לחמם מחבת גדולה / סיר שטוח ללא שמן על הגז. לקלות את השומשום כ-10 דקות עד להזהבה תוך כדי ערבוב מדי פעם, שלא יישרף. לצנן לחלוטין.

בקערה גדולה להקציף קלות עם המזלג את החלבון עם הסוכר ותמצית וניל. להוסיף את השומשום ולערבב היטב, שכל השומשום יהיה מצופה בחלבון. התערובת יוצאת לחה ודביקה מאוד.

בעזרת כף להניח את העוגיות בתבנית מרופדת בנייר אפיה. לשטח לעיגולים. אין צורך לשמור על הרווחים כי העוגיות לא תופחות. לאפות כ-15 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות.

המון עוגיות טעימות:

קרם טחינה וסילאן:

להקציף את השמנת המתוקה יחד עם הפודינג לקצפת יציבה. להוסיף את הסילאן ואת הטחינה ולהקציף כדקה נוספת.

להניח ככף מהקרם על כל עוגייה. התוספות הופכות את הקצפת לנוזלית יותר ולכן בעייתי להזליף אותה בצורה יפה. אם רוצים להזליף כדי שהקינוח יהיה יותר דומה לקרמבו המקורי, אפשר לקרר את הקרם כמה שעות במקרר ואז הוא הופך ליציב יותר או להגדיל את כמות האינסטנט פודינג.

קרם שוקולד חלבה:

לחמם את השמנת המתוקה לסף רתיחה (אפשר במיקרו - 30 שניות ואז לבדוק כל 10 שניות). להוסיף את השוקולד השבור לקוביות ואת החלבה ולערבב היטב לתערובת אחידה וחלקה.

למזוג ככפית מקרם שוקולד מעל קרם טחינה וסילאן.

למרות המחשבות על החורף, את הקינוח אוכלים קר מהמקרר, אפשר גם להקפיא - לא יותר מדי, להכניס לשעתיים - שלוש להקפאה ואז קרם טחינה הופך להיות במקרם... גלידתי יותר. ובכלל, קרם זה הוא המצאה גאונית. כבר חושבת איך לשלב אותו בעוגות וקינוחים נוספים...

רגע, הייתה לי פה פעם עוגייה... מי לקח?...

הנה, מצאנו את האבדה. אבל חסר ביס...

ועוד. חייבת לציין שהתרגשתי לכתוב את הפוסט הראשון במקום החדש. כמו כל תחילת דרך חדשה. גם אם זה רק מקום אחסון וירטואלי. מקווה שהיה טעים ונעים. תבואו שוב :)

קדאיף תרי"ג

אביב הגיע, פסח בא. רגע, איזה אביב, איזה פסח! זהו סתיו שהגיע (למרות שבאוויר הלוהט בחוץ עדיין לא מרגישים) וראש השנה כבר כאן. הזמן טס, תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת... וברוח החג שכבר ממש כאן, הפרוייקט של מנטקה עוסק החודש ב... איך לא - רימונים.

אחרי שהתאוששתי מהמחשבה שעוד חודש עבר ואצלי הרגיש כיום אחד בקושי, התחלתי לחשוב על הקינוח שלי. איך ששמעתי רימונים, ידעתי ישר שהמרכיב העיקרי בקינוח יהיה גלידה. לפני שנים רבות (עד מאוד, עשר שנים לפחות... אמאל'ה, אני עוד לא רגילה לספור בעשרות שנים אחורה!) בעיתון מעריב לקראת החגים פרסמו כמה מתכונים חגיגיים עם רימונים. בעלי בדרך כלל אדיש למתכונים הכתובים - הוא מבשל לבד בעזרת החושים, "מריח" לו שבתבשיל חסר מלח או צריך להוסיף עוד סוכר, מומחיות שאני עדיין לא מצליחה לפתח, וממציא פסטות ברטבים מוזרים וטעימים עד אין סוף. פתאום הוא בא אליי עם העיתון ביד ואמר - אולי תכיני את זה?.. הכנתי בוודאי, ויצאה גלידה מעלפת ממש. מאז כאמור עברו שנים רבות ועוד לא יצא לי להכין את הגלידה שוב, למרות שטעמה עדיין זכור לי היטב. המתכון בינתיים בוודאי התאדה בין גזירי עיתונים, ערימות של מגזינים ומדף של ספרי בישול שגם סניף ממוצע של סטימצקי היה מתגאה בו. ופתאום - אתגר רימונים. גלידה - הגיע הרגע לשחזור המתכון ההוא! המתכון המודפס בוודאי לא נמצא, מזל שיש אינטרנט. זכרתי שתרגמתי והעלתי אז את המתכון בפורום בישול רוסי, בו הייתי פעילה בתקופה ההיא וממנו התחילה ההתמכרות המשולבת בין הבישול לאינטרנט. נפלאות הרשת העולמית - מצאתי אותו ממש בשניות... ורק בשביל לגלות שבמתכון משתמשים ב-7 חלבונים. טריים. ללא בישול. אני?!!! אני עשיתי פעם מתכון המשלב ביצים חיות?.. למה?! לא נורמלית. מתכחשת. לזה ולשימוש המרובה עד מאוד במרגרינה במתכונים הראשונים שלי. ולתמונות הנוראיות עם פלאש וקלוז אפ המככבות ברשומות הראשונות שלי מטעמי נוסטלגיה וחוסר הזמן שלי לשחזר את המתכון ולהחליף את התמונה. גם זה יבוא יום אחד. אולי בפנסיה. רק עוד שלושים שנה שבקצב כזה יעברו לי ממש בטיל. 

איפה היינו? חזרה לגלידה. לא מוותרת על גלידה. ואם המתכון אותו זכרתי עשר שנים לא מתאים, אמציא מתכון משלי. אז המצאתי. נכון, ממש לא דל קלוריות. אבל שווה כל אחת מהן. הקלוריות. עוד כפית קטנה בבקשה. מטורף כמה שזה טעים. חשבתי על אופן הגשה מקורי. הרי לא נגיש גלידת רימונים חגיגית בכוסות וופל פשוטים מהסופר. עברה בי מחשבה מטורפת על הכנת גביעי וופל בבית... ואז חשבתי על קדאיף. כמה פשוט, ככה מיוחד. אגיש את הגלידה בסלסלות קדאיף. ועדיין היה חסר לי משהו להשלמת החוויה. משהו מלמעלה. משהו שידגיש, שיעצים את הטעם וישלים את המראה... קצפת אולי, בטעם רימונים. אבל עוד קצפת, עוד 38% שומן? יכביד על הקינוח המרענן שיצא לי. מה עוד שמים על גלידה? סירופ! נכון, אני גאון. אכין סירופ רימונים. וכך זה היה וכך זה נולד, גבירותיי ורבותיי, אחד הדברים הטעימים ביותר שמוחי הקודח המציא. כן, מותר לי להתלהב וקצת (קצת?!) לעוף על עצמי. תכינו, תטעמו, תבינו.

כאן אפשר לראות דברים מעלפים שבלוגרים אחרים הכינו במסגרת הפרוייקט. מעולם הרימון לא היה נראה טוב יותר...

חג שמח. שנהיה במלאים דברים טובים כרימון :)

סלסילות קדאיף עם גלידת רימונים וסירופ רימונים 

מצרכים:

לגלידה:
250 מ"ל קצפת מתוקה להקצפה 32% - 38%
2 כפות אבקת אינסטנט פודינג וניל (לא חובה)
400 גר' (פחית) חלב מרוכז
300 מ"ל (כוס וחצי) מיץ רימונים טרי סחוט
2 כפות מיץ לימון 

לסירופ רימונים (גרנדין):
מיץ סחוט משלושה רימונים
סוכר - בכמות זהה לכמות המיץ שיצא
1/4 כוס יין אדום (לא חובה, אך משדרג מאוד)

לקדאיף:
200 גר' איטריות קדאיף מופשרות
100 גר' חמאה מוסמת + חמאה לשימון התבניות
1/3 כוס סוכר

הכנה:

גלידה: 

להעביר את החלב המרוכז לכלי גדול עם מכסה הרמטי שמתאים להקפאה. להוסיף מיץ רימונים ומיץ לימון. לערבב היטב ולהכניס למקפיא לכ-30 דקות. 

להקציף את הקצפת עם הפודינג לקצפת יציבה. להוציא מהמקפיא את תערובת המיץ, לערבב אותה ולשפוך לתוך הקצפת, בלי לסגור את המיקסר - רק להנמיך את המהירות. להמשיך להקציף יחד רק עד לקבלת תערובת אחידה. 

להעביר את התערובת חזרה לכלי, לשטח, לסגור עם המכסה ולהכניס למקפיא לכ-8 שעות, עד להקפאה מלאה של הגלידה. 

מומלץ לערבב את הגלידה כמה פעמים במהלך ההקפאה, על מנת שתקפא באופן אחיד. בשלב הערבוב הוספתי כמה כפות מסירופ רימונים, לתוספת צבע וטעם (לא חובה).

גרנדין: 

לסחוט מיץ מרימונים ולמדוד את הכמות (אצלי יצא כוס וחצי של מיץ). לשפוך את המיץ לסיר ולהוסיף סוכר בכמות זהה לכמות המיץ. להוסיף את היין ולערבב. להביא לרתיחה ולבשל על אש קטנה עד לצמצום הנוזלים, כ-20-25 דקות. 

כשהנוזל מתקרר הוא מסמיך והופך לסירופ צמיגי, מתוק להחריד וטעים להחריד. להעביר לצנצנת או בקבוק מעוקרים ואפשר לשמור במקרר תקופה ארוכה הודות לכמות הסוכר בסירופ. 

הכנת סלסלות הקדאיף

בקערה גדולה להניח את אטריות הקדאיף המופשרות. לצקת עליהן חמאה מומסת וסוכר. לערבב היטב עם הידיים עד שהכל יכוסה בסוכר ובחמאה, להקפיד תוך כדי להפריד עם האצבעות האיטריות.

לשמן היטב תבנית שקעים (אצלי 2 תבניות סיליקון של 6 שקעים כ"א), לרפד כל שקע באטריות כך שייווצרו מעין סלסילות קטנות.

לאפות כ –10 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות עד שהקצוות משחימים.

להוציא מהתנור, לצנן ורק אחר כך להוציא בזהירות את הסלסילות מהתבנית.

הרכבה

להניח כדור גלידה בסלסלת קדאיף. למזוג מעל הגלידה ככפית מסירופ רימונים ולקשט בגרגירי רימון. 

הערות / הארות

לסחוט מיץ רימונים בבית אפשרי בהחלט אך מלכלך ביותר. אני השתמשתי במסחטה חשמלית של פירות הדר ואת הגרעינים שנשארו בתוך המסחטה למעלה מעכתי היטב עם כף. אם יש לכם אפשרות, אפשר לקנות מיץ טרי סחוט בדוכן מיצים הקרוב אבל... איפה כל הכיף?..

לגלידה בטעמים אחרים ניתן להשתמש בכל מיץ אחר, אני מאמינה שיצא מעולה לדוגמא עם פירות יער, ניתן גם להוסיף חתיכות פרי.

הוספת אינסטנט פודינג לשמנת מתוקה עבור הגלידה אינה חובה. לי משום מה יש פוביה מהקצפת יתר של שמנת מתוקה. מצד אחד אני רוצה קצפת יציבה, מצד שני אני מפחדת מהתפרקות הקצפת. לכן מעדיפה להוסיף את האניסטנט שגם מסמיך את הקצפת וגם מונע הקצפת יתר, ובכמות של כף או שתיים - לא משפיע על הטעם הסופי. פוביה, אין מה לעשות...

הצבע הסופי של הגלידה קצת חיוור לעומת האדום הזוהר של רימונים. אני הוספתי במהלך ההקפאה (בשלב הערבוב) כמה כפות מסירופ רימונים לחיזוק הצבע והטעם. אפשר בוודאי להוסיף צבע מאכל, אני מעדיפה לא להשתמש בהם...

גרנדין - זהו סירופ מתוק מאוד וסמיך. לעומת רכז רימונים הנמכר בסופרים, לא מתאים לתבשילים, הוא מתוק מדי ומתאים מאוד לקינוחים ומשקאות. תשכחו מויטמינצ'ק וסירופ פטל. כמה כפות מסירופ רימונים מעורבבים עם כמה כוסות מים - ויש לכם יופי של משקה ורדרד ובריא. להעביר לקנקן יפה ולהגיש בשולחן החג. הילדים יודו לכם.

חופש גדול עליי

בגלגול הבא אני רוצה להיות מורה. או  מיליונרית, למרות שמורה זה הרבה יותר סביר שיקרה...מצד אחד, אני מודעת מאוד כמה המקצוע הזה קשה. מה ההשקעה, הנפשית בעיקר, של המורה. שעות על גבי שעות של בדיקת מבחנים, מפגשי היערכות אל תוך הלילה, טיולים שנתיים בהם המורה לא ישן ובקושי אוכל והאחריות עליו היא עצומה. מה זה לעמוד מול כיתה של שלושים וקצת תלמידים, כשכל פעם מישהו אחר קופץ (כמו פופקורן) ולא סתם לנסות לשלוט בהם אלא גם להעביר להם תכנים ברמת עניין זו או אחרת. אני יודעת, כי בעלי מורה. מצד שני, הסיפוק מהמקצוע הוא אדיר. שום דבר לא יכול להשתוות לגאווה אותה חשים, כשתלמיד אותו לימדת לפני 8 שנים, ועכשיו הוא כבר קצין בדרגה גבוה בצה"ל, מוצא אותך פתאום בפייסבוק רק בשביל לכתוב שכמה משפטים שלך שינו לו את החיים... סיפוק דומה לזה אפשר להרגיש אולי רק ברפואה. 

ומצד שלישי. למקצוע הזה יש את היתרון הכי גדול, כמוהו לא מקבל שום עובד אחר במשק. ח-ו-פ-ש! עשרה ימים בסוכות, שמונה ימים בחנוכה, שלוש שבועות בפסח, צ'ופרים קטנים של יום-יומיים בין לבין הקוראים להם ט"ו בשבט, ל"ג בעומר ושבועות וההמצאה ההזויה ביותר הנקראת אסרו-חג. וכאן בדיוק המקום שמישהו יסביר לי סוף סוף מה זה לכל הרוחות ולמה רק למורים מגיע יום חופש נוסף אחרי ערב מימונה. ואחרי כל זה באה גולת הכותרת - חופשת קיץ. אני בשביל חופש של שלושה חודשים צריכה ללדת, וגם אז כבר בדרך מבית החולים עם חבילה עטופה בורוד מתקשרים אליי לנייד בענייני עבודה. אני כבר לא מדברת על זה שתקום אישה שתסכים להגדרתה של חופשת לידה כחופש! בטוח זה מושג שהומצא על ידי גבר שקם בבוקר לעבודה ורואה את אשתו והתינוק ישנים שנת מלאכים. זה שהיא הייתה ערה עד חמש וחצי לפנות בוקר וצריכה לקום שוב בעוד ארבעים דקות בשביל להניק הוא לא יודע...

יש לי כמה חברות מורות. אני מחשיבה את עצמי לבן אדם נורמטיבי (פחות או יותר), נחמד (בדרך כלל) ולא קנאי לרכושו של אחר. אך כן, מודה. מודה אני שיושבת ירוקה מקנאה מול המחשב ומזפזפת בין תמונות משובחות שהן מעלות לפייסבוק בתדירות של אחת ליומיים מכל מיני מקומות בילוי מעניינים ותערוכות לילדים שאף לא שמעתי עליהן. גם אני רוצה. גם לילדים שלי מגיע שאקח אותם כל פעם לאטרקציה אחרת בעיר הגדולה. פעם זה הנמל, פעם זאת תערוכת החלל, פעם זה מוזאון המדע, פעם זה מימדיון ופעם זה... אני אפילו לא יודעת איפה זה אבל אני רוצה בכל זאת. וכן, למימדיון במצב השפוי שלי אני לא אכנס גם אם ישלמו לי אלף דולר, אבל כשאני רואה תמונות, אני בכל זאת רוצה. 

אז אני לוקחת יום חופש פה ושם, נוסעים כל המשפחה מדי פעם לפה ולשם, בניסיון נואש לשלב את הבילוי עם שהייה בחלל ממוזג. ואין לי פתרונות פלא לתסכול שלי, האם צריך לקצר את החופש של בתי הספר או פשוט להאריך את החופש של עובדי המשק הרגילים. סתם כאמור הוצאת תסכול וגם קצת (הרבה) ייסורי מצפון על מיעוט שעות איכות שלי עם הילדים. 

לפחות ארוחת בוקר אחת לשבוע הם מקבלים מושקעת כמו שצריך. שבת בבוקר, אימא שותה המון קפה, ומכינה לילדים מאפה. טעים ועם ירקות בריאים המתחבאים בפנים וגם קוואקר המוסיף עוד לפן הבריאותי.

מאפינס דלעת עם גבינה בולגרית (ל-12 מאפינס גדולים)

מצרכים:

כ-800 גר' דלעת (משקל נטו ללא קליפה וללא גרעינים או בסביבות 1000 - 1200 עם הקליפה), חתוכה לקוביות גדולות
2 גזרים בגודל בינוני (כ-200 גר' יחד) מגורר
1/4 כוס שמת זית
200 גר' גבינה בולגרית 5%
50 גר' גבינה צהובה מגוררת (לא חובה)
2 ביצים
1 כוס קוואקר
1/3 1 כוסות קמח לבן
1/2 שקית אבקת אפיה
תיבול: מלח גס, מלח רגיל, פלפל שחור גרוס
לעיטור: גרעיני דלעת וגרעיני חמניה 

הכנה:

לחמם תנור ל-190 מעלות ולרפד תבנית תנור שטוחה בנייר אפיה. 

להניח קוביות דלעת בתבנית, להזליף מעל 2 כפות שמן זית, לפזר מלח גס ופלפל שחור גרוס ולערבב לפיזור שווה. 

לאפות כ-30 דקות, עד שאפשר לנעוץ מזלג בדלעת בקלות. להוציא מהתנור ולצנן מעט. להנמיך את חום התנור ל-180 מעלות. 

להעביר את הדלעת למעבד מזון, להוסיף את יתרת שמן הזית ולעבד למחית חלקה. להוסיף גזר, גבינה בולגרית וביצים ולעבד למחית חלקה. להוסיף קוואקר, קמח, אבקת אפיה, גבינה צהובה, מלח רגיל (בזהירות, הגבינה מלוחה) ופלפל שחור גרוס ולעבד רק עד שהם נטמעים בתערובת. 

לצקת את התערובת לתבניות מאפינס עד 2/3 גובה השקעים ולפזר גרעיני דלעת וגרעיני חמניה בנדיבות.

לאפות כ-45-50 דקות עד שהמאפים מקבלים גוון זהוב וקיסם הננעץ בהם יוצא יבש.

לצנן כ-10 דקות לפחות לפני הוצאה מהתבנית. מומלץ לאכול מיד או ניתן לחימום חוזר, רצוי בתנור ולא במיקרו. 

מקור להשראה: מתכונים מפתיעים וטעימים עם קוואקר בשיתוף "על השולחן"

רולדת שוקובוטן

"נו, מתי את נרשמת למאסטר שף?" שאלו אותי כבר כמה פעמים כל מיני אנשים בכל מיני סיטואציות שונות. אני? מאסטר שף? השתגעתם? אני יכולה להביא אלף תירוצים למה לא. לא אוהבת את הקונספט של ראליטי. לא אוהבת את רעיון החשיפה בטלויזיה. אין זמן. לא מרגישה שאני ברמה גבוהה מספיק בשביל לנצח - ואם לא הולכים לשם במטרה לנצח אז אין טעם בתחרות. אופי לא מתאים - בלחץ זמן מול מצלמות וארבעה שופטים שאמורים לתת את הדעת על המנה, גם חביתה לא אצליח להכין. ועוד. ועוד. ועוד תריוצים. ומאחורי כל זה בכל זאת יש את הרצון הקטן הזה לנסות, לראות מה יוצא מזה ולמה אני מסוגלת, והכי חשוב ללמוד הרבה דברים בתחום שהידע שלי בו הוא הכי לא מקצועי, הכי ביתי פרטי שלי, הכי לימוד עצמי, ואני הכי מתה להתמקצע בו. אך בינתיים "לא" הוא הרבה יותר דומיננטי מ"כן". אולי נגיע למאסטר שף-23, שיהיה לנכדים אפשרות להשוויץ בסתבא תותחית על. 

בינתיים ארגנתי לי סוג של מאסטר שף קטן, בלי לחץ, בלי תחרות, בלי מצלמות ועם הרבה כיף והצטרפתי לקבוצת הבלוגרים שלמנטקה בפרוייקט "כחומר ביד הבלוגר". במסגרת הפרוייקט נבחר פעם בחודש חומר גלם אחד והבלוגרים אמורים להמציא מתכון מתוק המכיל את הנבחר של החודש בצורה הכי דומיננטית שניתן. כמה כיף זה אתגרים קולינריים! לחשוב, לתכנן, לדמיין את הטעמים, להכין רשימת קניות, לגלות ששהבעל שכח לקנות דווקא את המרכיב העיקרי למתכון, להתעצבן, לדחות את הניסוי במטבח לעוד שבוע, לערבב, לאפות, בקושי להתאפק עד שיתקרר, להכין כוס נס קפה ולטעום סוף סוף מהעוגה, להתענג מכל ביס, להרגיש מרקו פולו של המטבח, להיכנס לגוגל, ברוב ההתלהבות להקיש את תיאור המתכון שהרגע המצאת ולגלות באכזבה שהיו לפניך רבים וטובים שהמציאו כבר את הגלגל. תענוג צרוף! 

חומר הגלם הנבחר של יולי היה בוטנים ותוצריו. חמאת בוטנים! מתה על חמאת בוטנים. בשבילי השילוב האולטימטיבי של חמאת בוטנים הוא עם שוקולד. ברגעי משבר קשים במיוחד וקרייבינג בלתי נשלט למתוק כאן ועכשיו (מה, אף פעם לא קרה לכם?..) זה הולך ככה: 2 פרוסות לחם קלוי, על אחת מרוחה חמאת בוטנים, על השניה - שוקולד השחר. מצמידים ביחד ונהנים. ששש, אל תגלו לאף אחד. גם הילד שלי מת על השילוב, הנוהג שלנו לקחת לבית הספר ביום שישי סנדוויץ מתוק, וזה הסנדוויץ המועדף אליו. אבל באפיה כמעט ולא השתמשתי בחמאת בוטנים. באמת לא מבינה איך זה... ככה זה כנראה כשיש כל כך הרבה מתכונים מסומנים ל"ביצוע מיידי" ורעיון רודף רעיון רודף רעיון. אז הנה הגיע זמן הבוטן. קבלו אותה - רולדת קקאו במילוי קרם שוקולד וחמאת בוטנים, בציפוי גנאש שוקולד מריר ובוטנים מקורמלים. או בקיצור- רולדת שוקולד וחמאת בוטנים. או בקיצור רב - רולדת שוקובוטן. על השם הזה אחראי הקופירייטר הטוב מכולם - בעלי.

שלוש הערות טרם המתכון. 1. טעים להפליא. אחד הדברים הטעימים ביותר שמוחי הקודח המציא. השילוב של מתוק וטיפה מלוח זה שילוב הכי הכי. ובלי קשר, שוקולד זה תמיד הכי. כרגיל, מריר, רצוי עם הרבה אחוזי קקאו. גילעד אמר שהעוגה הזכירה לו את הסנדוויץ של יום שישי וביקש עוד פרוסה. 2. בוטנים מקורמלים. זה פשוט שערוריה. אי אפשר להפסיק לנשנש אותם. רק כמות מעטה של בוטנים הולכת לקישוט העוגה, את השאר פשוט צריך לאטוף בשקית אטומה ולהחביא רחוק מהעין. בוודאי ניתן לקנות בוטנים מקורמלים מוכנים, אבל אני לא חיפשתי הפעם קיצורי דרך, במיוחד שבאמת מדובר במינימום השקעה. כל כך מינימום שעוד עלול לצוץ רעיון מטורף להכין אותם בלי קשר לעוגה, סתם ככה, לנשנוש. אבל אני הזהרתי - אי אפשר לעצור לאכול אותם... 3. כבסיס לרולדה השתמשתי בבצק קקאו לפי מתכון נפלא של קרין גורן לרולדת שוקולד בגרסת לייט, אבל תסמכו עליי, במתכון הנוכחי כבר אין שום דבר "לייט". לאכול פרוסה ולצום שאר היום, אבל... זה מה זה שווה את זה!

רולדת שוקובוטן

מצרכים (לרולדה אחת - תבנית מלבנית 33X27 או תבנית התנור)

לעוגת ספוג שוקולד

3 ביצים מופרדות
1 שקית סוכר וניל
1/3  כוס סוכר
2 כפות קקאו

קרם

100 גר׳ חמאת בוטנים חלקה
50 גר׳ שוקולד מריר
200 מ״ל שמנת  מתוקה להקצפה 32%-38%

גנאש שוקולד

50 גר׳ שוקולד מריר
50 מ״ל שמנת מתוקה להקצפה 32%-38%

בוטנים מקורמלים

200 גר׳ בוטנים לא קלויים
5 כפות סוכר
5 כפות מים

הכנה:

עוגה: 

לחמם את התנור ל-170 מעלות. לרפד את התבנית בנייר האפיה, לשמן היטב את הנייר עם שמן.

בקערה לטרוף את החלמונים וסוכר הוניל כדקה, עד שהתערובת מבהירה ומעלה מעט קצף (חשוב לערבב מיד עם הוספת סוכר הוניל שלא יווצרו גושים).

בקערת מיקסר להקציף את החלבונים במהירות בינונית במשף דקה. להגביר את המהירות, להוסיף את הסוכר בהדרגה - כף כל 10 שניות - ולהמשיך להקציף עוד דקה אחרי סיום הוספת הסוכר, עד לקבלת קצף מבריק וקרמי.

להוסיף שליש מהקצף לתערובת החלמונים, להוסיף את הקקאו ולטרוף היטב. להוסיף פנימה את יתרת הקצף ולקפל בעדינות לתערובת אחידה.

לשטח את התערובת בתבנית (אם משתמשים בתבנית התנור, כמו שאני עשיתי כי היא מאוד נוחה למטרות אלה, למלא עם התערובת כמעט את כל התבנית, להשאיר שוליים כשלושה ס"מ מכל צד). לאפות כ-13-15 דקות עד שהעוגה קפיצית למגע ועדיין רכה והקיסם הננעץ במרכז יוצא יבש.

להניח נייר אפיה חדש על משטח העבודה. להוציא את העוגה מהתנור ולהפוך אותה יחד עם הנייר עליו נאפתה על נייר האפיה החדש. לקלף בזהירות מהעוגה את הנייר המקורי וכך להניח לצינון.

קרם:

להמיס יחד במיקרו את חמאת הבוטנים ואת השוקולד השבור לקוביות. לערבב היטב לקבלת תערובת חלקה ולקרר לטמפרטורת החדר.

להקציף את השמנת המתוקה לקצפת יציבה. 

להוסיף שליש מכמות הקצפת לקרם בוטנים ולערבב. להוסיף את יתרת הקצפת ולקפל בעדינות לתערובת אחידה. 

לגנאש:

לשבור את השוקולד המריר לקוביות. לחמם את השמנת המתוקה לסף רתיחה (ניתן גם במיקרו). למזוג מעל השוקולד ולערבב היטב לקבלת תערובת אחידה, אם לא כל השוקולד נמס, לחמם יחד כמה שניות נוספות במיקרו.

בוטנים מקורמלים:

לקלות את הבוטנים בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-7 דקות. ישר מהתנור להעביר את הבוטנים על מגבת מטבח נקיה ולשפשף היטב, רוב הקליפות יורדות, את הבוטנים העקשניים במיוחד לקלף ידנית, זה קל כשהם עדיין חמים. 

במחבת לחמם את המים עם הסוכר עד להמסה של הסוכר. להוסיף את הבוטנים הקלויים והנקיים ולהמשיך לבשל על אש גבוהה תוך ערבוב מתמיד עד שכל הנוזלים מתאדים והבוטנים מצופים בקרמל סוכר. להמשיך לטגן תוך ערבוב כמה דקות נוספות עד להשחמה של הבוטנים. להעביר מיד לנייר אפייה ולהפריד בין הבוטנים בעזרת כף עץ - אם הם יתקררו ויתקשו, יהיה מאוד קשה להפריד ביניהם... (ואת המחבת מיד לכיור ולשפוך לתוכה מים רותחים, אם אתם רוצים את המחבת לשימוש חוזר...)

הרכבת הרולדה

למרוח את הקרם שוקולד וחמאת בוטנים על העוגה, תוך השארת שוליים של כ-2 ס"מ לגלגול נקי ונוח. לגלגל את הרולדה בזהירות. 

לצפות בגנאש חם ולקשט בבוטנים מקורמלים.

מומלץ לשמור במקרר כשעתיים להתייצבות עד לפריסה.

לחיי אתגרים קולנריים, שיהיו לנו רק אתגרים כאלה.