חופש גדול עליי

בגלגול הבא אני רוצה להיות מורה. או  מיליונרית, למרות שמורה זה הרבה יותר סביר שיקרה...מצד אחד, אני מודעת מאוד כמה המקצוע הזה קשה. מה ההשקעה, הנפשית בעיקר, של המורה. שעות על גבי שעות של בדיקת מבחנים, מפגשי היערכות אל תוך הלילה, טיולים שנתיים בהם המורה לא ישן ובקושי אוכל והאחריות עליו היא עצומה. מה זה לעמוד מול כיתה של שלושים וקצת תלמידים, כשכל פעם מישהו אחר קופץ (כמו פופקורן) ולא סתם לנסות לשלוט בהם אלא גם להעביר להם תכנים ברמת עניין זו או אחרת. אני יודעת, כי בעלי מורה. מצד שני, הסיפוק מהמקצוע הוא אדיר. שום דבר לא יכול להשתוות לגאווה אותה חשים, כשתלמיד אותו לימדת לפני 8 שנים, ועכשיו הוא כבר קצין בדרגה גבוה בצה"ל, מוצא אותך פתאום בפייסבוק רק בשביל לכתוב שכמה משפטים שלך שינו לו את החיים... סיפוק דומה לזה אפשר להרגיש אולי רק ברפואה. 

ומצד שלישי. למקצוע הזה יש את היתרון הכי גדול, כמוהו לא מקבל שום עובד אחר במשק. ח-ו-פ-ש! עשרה ימים בסוכות, שמונה ימים בחנוכה, שלוש שבועות בפסח, צ'ופרים קטנים של יום-יומיים בין לבין הקוראים להם ט"ו בשבט, ל"ג בעומר ושבועות וההמצאה ההזויה ביותר הנקראת אסרו-חג. וכאן בדיוק המקום שמישהו יסביר לי סוף סוף מה זה לכל הרוחות ולמה רק למורים מגיע יום חופש נוסף אחרי ערב מימונה. ואחרי כל זה באה גולת הכותרת - חופשת קיץ. אני בשביל חופש של שלושה חודשים צריכה ללדת, וגם אז כבר בדרך מבית החולים עם חבילה עטופה בורוד מתקשרים אליי לנייד בענייני עבודה. אני כבר לא מדברת על זה שתקום אישה שתסכים להגדרתה של חופשת לידה כחופש! בטוח זה מושג שהומצא על ידי גבר שקם בבוקר לעבודה ורואה את אשתו והתינוק ישנים שנת מלאכים. זה שהיא הייתה ערה עד חמש וחצי לפנות בוקר וצריכה לקום שוב בעוד ארבעים דקות בשביל להניק הוא לא יודע...

יש לי כמה חברות מורות. אני מחשיבה את עצמי לבן אדם נורמטיבי (פחות או יותר), נחמד (בדרך כלל) ולא קנאי לרכושו של אחר. אך כן, מודה. מודה אני שיושבת ירוקה מקנאה מול המחשב ומזפזפת בין תמונות משובחות שהן מעלות לפייסבוק בתדירות של אחת ליומיים מכל מיני מקומות בילוי מעניינים ותערוכות לילדים שאף לא שמעתי עליהן. גם אני רוצה. גם לילדים שלי מגיע שאקח אותם כל פעם לאטרקציה אחרת בעיר הגדולה. פעם זה הנמל, פעם זאת תערוכת החלל, פעם זה מוזאון המדע, פעם זה מימדיון ופעם זה... אני אפילו לא יודעת איפה זה אבל אני רוצה בכל זאת. וכן, למימדיון במצב השפוי שלי אני לא אכנס גם אם ישלמו לי אלף דולר, אבל כשאני רואה תמונות, אני בכל זאת רוצה. 

אז אני לוקחת יום חופש פה ושם, נוסעים כל המשפחה מדי פעם לפה ולשם, בניסיון נואש לשלב את הבילוי עם שהייה בחלל ממוזג. ואין לי פתרונות פלא לתסכול שלי, האם צריך לקצר את החופש של בתי הספר או פשוט להאריך את החופש של עובדי המשק הרגילים. סתם כאמור הוצאת תסכול וגם קצת (הרבה) ייסורי מצפון על מיעוט שעות איכות שלי עם הילדים. 

לפחות ארוחת בוקר אחת לשבוע הם מקבלים מושקעת כמו שצריך. שבת בבוקר, אימא שותה המון קפה, ומכינה לילדים מאפה. טעים ועם ירקות בריאים המתחבאים בפנים וגם קוואקר המוסיף עוד לפן הבריאותי.

מאפינס דלעת עם גבינה בולגרית (ל-12 מאפינס גדולים)

מצרכים:

כ-800 גר' דלעת (משקל נטו ללא קליפה וללא גרעינים או בסביבות 1000 - 1200 עם הקליפה), חתוכה לקוביות גדולות
2 גזרים בגודל בינוני (כ-200 גר' יחד) מגורר
1/4 כוס שמת זית
200 גר' גבינה בולגרית 5%
50 גר' גבינה צהובה מגוררת (לא חובה)
2 ביצים
1 כוס קוואקר
1/3 1 כוסות קמח לבן
1/2 שקית אבקת אפיה
תיבול: מלח גס, מלח רגיל, פלפל שחור גרוס
לעיטור: גרעיני דלעת וגרעיני חמניה 

הכנה:

לחמם תנור ל-190 מעלות ולרפד תבנית תנור שטוחה בנייר אפיה. 

להניח קוביות דלעת בתבנית, להזליף מעל 2 כפות שמן זית, לפזר מלח גס ופלפל שחור גרוס ולערבב לפיזור שווה. 

לאפות כ-30 דקות, עד שאפשר לנעוץ מזלג בדלעת בקלות. להוציא מהתנור ולצנן מעט. להנמיך את חום התנור ל-180 מעלות. 

להעביר את הדלעת למעבד מזון, להוסיף את יתרת שמן הזית ולעבד למחית חלקה. להוסיף גזר, גבינה בולגרית וביצים ולעבד למחית חלקה. להוסיף קוואקר, קמח, אבקת אפיה, גבינה צהובה, מלח רגיל (בזהירות, הגבינה מלוחה) ופלפל שחור גרוס ולעבד רק עד שהם נטמעים בתערובת. 

לצקת את התערובת לתבניות מאפינס עד 2/3 גובה השקעים ולפזר גרעיני דלעת וגרעיני חמניה בנדיבות.

לאפות כ-45-50 דקות עד שהמאפים מקבלים גוון זהוב וקיסם הננעץ בהם יוצא יבש.

לצנן כ-10 דקות לפחות לפני הוצאה מהתבנית. מומלץ לאכול מיד או ניתן לחימום חוזר, רצוי בתנור ולא במיקרו. 

מקור להשראה: מתכונים מפתיעים וטעימים עם קוואקר בשיתוף "על השולחן"