31 לדצמבר 1999. אני מתכוננת לערב. אנחנו יוצאים לפאב החדש שאמורים לפתוח חברים שלנו. פורמאלית הפאב עדין בשיפוצים ועוד לא נפתח. אבל הוא כבר מסודר מספיק בשביל מסיבת חברים קטנה לכבוד ליל הסילבסטר. פאב משלנו, כמו בסרטים. וגם נשיקת סילבסטר - כמו בסרטים. מאוהבת מעל הראש בחבר החדש שלי, הכרנו באוניברסיטה ואנחנו יוצאים כבר כמעט חודשיים.
מתאפרת, מסתכלת על בבואתי במראה. אותה אחת, אבל משהו שונה. אותו השער, אותם העיניים, אבל אחרות. אולי עצובות קצת יותר, אולי בוגרות קצת יותר. העיגולים הכהים האלה מתחת לעיניים לא היו כאן לפני שנייה. אותה אחת, אבל עשר שנים יותר. מה יהיה איתי בעוד עשר שנים? שואלת אני בת 21 את ההשתקפות שבמראה. כל כך מוכרת אבל אחרת. בכל זאת עשר שנים.
מה תגלי לי, מה תספרי? איפה אחיה, היכן אעבוד, עם מי אתחתן, יהיו לי ילדים?.. לא. זה לא עובד ככה. לא יכולה להושיט את היד אל העבר. לא יכולה לפזר את הערפל מעל העתיד. יכולה רק להסתכל אחורה ולהיזכר. בילדה בת 21 שרק מתחילה את החיים העצמאיים. התחלות חדשות. לפני שלושה חודשים עברתי לגור "לבד" (חדר מטר על מטר עם שותפה) בירושלים. בחור חדש שהכרתי. שנה א` באוניברסיטה. הכל חדש, מרתק, מעניין. והעתיד מרתק עוד יותר.
אז עשר שנים. שליש מהחיים. שנים בהם גם נבנו החיים. כל מה שאעשה מכאן - צומח מתוך הבסיס שהונח בעשור הזה.
שנת 2000 התחילה עם נשיקה עם החבר החדש שלי. כבר בשנת 2001 החלטנו להתחתן ובמרץ 2002 החבר הפך לבעל. דירת סטודיו קטנטונת בירושלים, כל פינה שלה - ולא היו שם הרבה פינות - זכורה לי עם הרבה אהבה. סמינריונים, ספריה, דיסקוטק של סטודנטים, חברים חדשים - אמריקאים, ערבים, איטלקים - כמו ועידת או"מ רק בלי התככים. אוויר ערב של ירושלים שנושמת אותו עד אין סוף. מחלה של אמא - המחלה הכי מפחידה, שאותה היא נצחה בקלות מפתיעה. אך משם התדרדרו הדברים ועכשיו, בסוף העשור, אמא שלי שלא ידעה רגע של מנוחה ובטלה, בכיסא גלגלים תלויה לחלוטין בזולת.
שנת 2002 - התקופה המאושרת והקשה. שיא האינתיפדה ואנחנו במרכזה. הסוד הכי שמור שלי - בחיים אמא לא תדע שאני עובדת במרכז העיר. מה פתאום, אמא, זה רחוק ממני (התעכבתי עשר דקות בעבודה ו"פספסתי" יריות בתחנת האוטובוס שלי). פיגוע בגבעה הצרפתית? מה קרה לך, אמא, זה בקצה השני של העיר (ובפועל - מול חלונות ביתי). רק על הפיגוע באוניברסיטה כבר לא ידעתי מה להגיד. זה אצלנו, בתוכנו. וחברה שהייתה באמצע התופת ומספרת לי על כוס הפוך בקפה שכונתי שהיא חולמת על בתי קברות בלילה.
בפברואר 2002 נפטרה סבתא של בעלי, אמא של אמא שלו. כל כך מתגעגעת לסבתא שלי אותה איבדתי בגיל 16. עם סבתא של בעלי התחברתי מיד, ובדיוק כשהתחלתי להרגיש ששוב זכיתי בסבתא... שבוע אחרי נפטר סבא של בעלי, אבא של אבא שלו. עוד שבועיים אחרי התחתנו וההורים של בעלי היו באבל, אפילו לא תמו השלושים. הזכרנו את הנפטרים מתחת לחופה ורקדנו עד שנפלנו מהרגליים. אז לראשונה הבנו שככה זה בחיים. השמחה תמיד מהולה בעצב. בשביל להדגיש את הטעם המתוק של הדבש צריך להוסיף טיפה פלפל אנגלי. מסתבר שעל האור שבחיים משלמים.
שבועיים אחרי החתונה - מבצע חומת מגן ובעלי (רגע, אני עוד לא רגילה לקרוא לו בעלי) יוצא ל-40 יום לעזה. אני משתגעת מדאגה בגללו כי הוא שם, הוא משתגע מדאגה בגללי כי אני כאן, בירושלים. אני נוסעת מהלימודים לעבודה ומהעבודה נוסעת לתחנה המרכזית. יושבת במזנון הכי עמוס אנשים, מוציאה ספרים ומתחילה לכתוב עבודה סמינריונית על אדריכלות ונציאנית. לא מסוגלת לחזור הביתה לדירת חדר הריקה. ומעל כל זה - השנה הנפלאה של תחילת החיים המשותפים.
שנת 2003 - סיימתי את התואר וגיליתי שאני בעצם לא צריכה אותו. עוד התפקחות (או התבגרות?) - מחליטים לעזוב את ירושלים ולעבור ל"פריפריה השפויה", החלטה שכואבת לי עד עכשיו. אבל בפריפריה השפויה אנחנו יכולים לקנות דירה חדשה ויפה. מרפסת ענקית וקומה חמישית עם הנוף לים.
שנת 2004 - נכנסים לדירה שלנו. הריהוט הראשון שקנינו - שולחן אוכל עגול וארבע כסאות מפלסטיק. אוכלים ארוחת ערב של יום שישי במרפסת ומרגישים על גג העולם. שבועיים לפני שנכנסנו לבית שלנו גילינו שאני בהיריון. כמה סמלי, עכשיו זה באמת בית, משפחה. ובסוף השנה, בדצמבר, מגיע אור חדש לחיינו. ילד שזורח כמו שמש וקראנו לו גילעד כדי שיהיה שמח תמיד.
אבל על האור משלמים. ב-2005 חופשת הלידה שלי מסתיימת עם פטירתו של סבא שלי - ביום האחרון של חופשת הלידה. נפטר במוצאי שבת, ביום ראשון הייתי צריכה לחזור לעבודה אך נסעתי במקום לבית עלמין הירקון. כאן נגמרה הילדות. אין לי סבא וסבתא יותר. אני לא נכדה של אף אחד. ובינואר 2006 נפטרה חמותי. התמונה האחרונה שלה שצלמנו - מיום הולדת שנתיים של גילעד חודש לפני,. אני לא יודעת איזה תת מודע עבד אצלי, אך ביום ההולדת שלו אספתי את כל המשפחה אצלי, גם קרובה פחות וגם קרובה יותר. חמותי שמשפחה תמיד הייתה בשבילה מעל הכל, כמה סמלי, החגיגה האחרונה שלה. גילעד במשך שנה היה נכנס לבית שלה ומחפש אותה בחדר שלה. כבר הפסיק לשאול כי הבין שזה גורם לנו להיות עצובים. פשוט נכנס בדלת כניסה, רץ קודם כל לחדר שלה ואחרי שנייה יוצא עם ראש למטה.
2007 - 2008 שנים של עיצוב מחדש, שנים של שגרה. עבדנו, טיילנו, גידלנו ילד מדהים. ושוב באה עלינו שנת התהפוכות, 2009. התחילה עם טילים ומלחמה ופחד ובתור בוגרי אינתיפאדה בירושלים - הפעם היה מפחיד יותר, לא נודע יותר. ושוב היריון כל כך מיוחל וציפייה לתינוקת. נכנס אור חדש לחיינו. תינוקת מדהימה עם עיניים מלאות כוכבים. קראנו לה כרמל, כמו הטוב של בציר היין, שתמיד תהיה הכי טובה. אבל שוב. על האור צריך לשלם, איך שכחנו את זה. בסוף חופשת הלידה שלי, בשבוע בו אני חוזרת לעבודה אני שוב פודה את הצ`ק הכי גדול. אבא שלי נפטר. עם זה אני מסיימת את העשור. עם הכאב הרב, עם הגרון החנוק, עם געגועים שאין ולא יהיה להם סוף. עם שני ילדים מדהימים שהם האור של חיינו. עם בעל (בינתיים כבר מזמן התרגלתי לקרוא לו - בעלי) וזוגיות שחותמת עשר שנים. דירה יפה עם מרפסת גדולה - רק שאת הארוחות במרפסת הפסקנו בינתיים בגלל הילדים. עבודה שאני מאוד אוהבת ובוס שהוא קודם כל חבר. האם על זה את חושבת, ילדה בת 21 שמתאפרת מול המראה? שככה יראו החיים שלך בעוד עשר שנים? נראה לי שכן, לא הייתי מאחלת לעצמי יותר מזה. רק על דבר אחד הייתי מוותרת. הנוסחא הכואבת - שעל האור צריך לשלם.
מקווה לעשר שנים הבאות מלאות באור. ודחיית תשלומים.
שנה טובה (לא אוהבת את הביטוי "אזרחית", נראה לי ריק מתוכן) לכולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה