יום שני, 16 בספטמבר 2013

חלום באמצע הלילה על לונה פארק בעזה

ליל שבת, כולם ישנים. אזעקה. קמים בזינוק ששמור רק למתורגלים. נכנסים לממ"ד שהוא גם חדר הילדים. הקטנה כבר על הרגליים. משום מה לא בוכה, כמו שאתה מצפה מג'ינג'ית קטנה ומשוגעת שמעירים אותה באמצע הלילה. דווקא נראה שהיא שמחה לחברה הבלתי צפויה. אבא ואמא הגיעו. הגדול כרגיל ישן. שום חמאסניק לא יגרום לו לקום באמצע הלילה.
עיניים גדולות מבריקות בחשכה. השמחה של הילדה (כבר כמעט שנתיים) מתחלפת במבט של הפתעה. מנסה להבין למה באנו, ולמה אמא ואבא עומדים בשקט, מחובקים ולא עושים כלום. לפחות היינו באים עם משהו לאכול, משחק, מלבישים אותה והולכים לגן. במקום זה רק עומדים, מחכים לרעש הנפילה, הוא לא מגיע. או שנפל רחוק או שזו אזעקת שווא. מה שכן מלמעלה קולות של גרירת רהיטים כבדים. אולי שכנים היסטריים שלא סומכים על דלת הממ"ד ומבצרים אותה. אולי שכנים שהממ"ד שלהם מוזנח, ומשמש כמחסן ולכן אין להם מקום לשבת. אולי בגלל רעש הריהיטים לא שמענו  את רעש הנפילה של הטיל. טוב יוצאים מהממ"ד, כבר עברו שלוש דקות.
עכשיו צריך להסביר לילדה שחוזרים לישון. עשרה לארבע בבוקר. אין מצב . איך שמנסים לצאת מהחדר מתחיל בכי. אנחנו מבינים אותה. מבחינתה הערנו אותה בלילה וצריך סיבה. לך תסביר לה שזורקים עלנו טילים מעזה, שהחדר שהם ישנים בו בנוי בצורה מוגנת יותר, שטיל זה דבר מסוכן. לכן נכנסנו באמצע הלילה אליה, כדי לשמור עליהם וגם קצת עלינו. הגדול ממשיך לישון, שום דבר לא יפריע לו. אנחנו מגלים התחשבות וחורגים ממנהגנו לא להכניס ילדים לישון איתנו בלילה. היא תראה שאנחנו ישנים, תנסה לשחק קצת, ובסוף תתעייף ותרדם. נכנסים למיטה כולם. מנסים לעצום עיניים. עוד אזעקה.
עם הקטנה על הידיים נכנסים לממ"ד. הפעם קצת יותר מהר, בגלל שכבר ערים ובגלל שהקטנה איתנו. עומדים ומקשיבים. שוב למעלה גוררים רהיטים. עדיין מתבצרים? הגדול עדיין ישן. שום טיל לא יפריע לו. גם לא רעש הרהיטים או האזעקות. מחכים לנפילה, שומעים משהו מרחוק. אולי הנפילה. אול הכורסא אצל השכנים, אולי הדמיון או העייפות שרוצה כבר לחזור לישון. אחרי שתי דקות יוצאים. בטלפון הודעה, אם הכל בסדר. כן הכל בסדר. רק הקטנה לא חוזרת לישון. מבקשת להדליק טלויזיה. רעיון טוב, אולי יודיעו משהו, שום דבר. בארבע מעביר לתחנת הרדיו. מודיעים שנורו שני טילים לעברנו. אין נפגעים. מוסיפים שצה"ל חיסל 17 פלשתינים. מתוכם מפקד חוליה של שיגור. לא משמח. לכל אחד יש תחליף. תיכף יבואו שלושה במקומו. הפתרון הוא לא רק צבאי. אבל אין עם מי לעשות פתרון מדיני. יותר מדי מחשבות לשעה זו. מכינים לילדה בקבוק וחוזרים לישון.
היא מצביעה בשקט על החלון בחדר ואומרת "אוווווור". מניפה את ידיה לצדדים בפרצוף של שאלה אומרת "אווווור". אנשים נורמליים לא קמים באמצע הלילה ונכנסים לחדר שלה. מצביעה על הגדול וקוראת בשמו. כאילו רוצה להסביר לנו איך צריך להתנהג בלילה. הנה הוא ישן. שום דבר לא יזיז אותו מהשגרה. מחר בבוקר הוא יקום בשבע ויתחיל להסתובב בבית. רוב הסיכויים שהיא תקום אחריו. רק אנחנו, שראינו סדרה מצוינת עד אחת וחצי בלילה נישאר עייפים, ובעיקר מודאגים. נתלבט האם לצאת מהבית לטייל ביום יפה, או להישאר צמוד למרחב המוגן. לחדר הילדים שלנו שקיבל פתאום שם צבאי - ממ"ד.
לך תסביר לילדים שהם חלק ממלחמה. לך תסביר להם למה. לפני שנתיים בעופרת יצוקה, הילד שהיה אז בן ארבע ראה בטלוויזיה את המטוסים מפציצים בעזה. בעיניים של ילד הוא שם לב למשהו שלא ראינו. אבא, אתה יודע שעזה מאוד מכוערת... אמרתי לו שגם שם גרים אנשים וילדים טובים, ושם יש גם חלק מהאנשים שהם רעים, והם זורקים עלינו את הטילים. אבל אבא, תסתכל עזה מכוערת, אין שם מגרש משחקים או פארק עם דשא כמו שאצלנו יש. אולי אם נבנה שם פארק גדול, או לונה פארק ענקי ופארק מים, או לפחות פארק שעשועים עם מתקנים, אז הם ילכו לשחק שם, לא יהיו עצובים ויפסיקו לזרוק עלינו טילים. היגיון של ילד, חבל שהוא לא מנהל את העולם. בינתיים הוא ממשיך לישון, שום דבר לא יפריע לו לישון ולקום מחר בבוקר ולשחק ולשמוח. גם הקטנה מסיימת לאכול, משליכה כהרגלה את הבקבוק, וכרגע בשקט. שמחה מהחברה שהגיעה אליה בלילה, עכשיו תחזור לישון, כמו אנשים נורמליים. רק אנחנו מבינים את המציאות הלא נורמלית. מתיישב לכתוב. מחר בבוקר נתעורר ונקרא. עוד יומן מלחמה מהדרום, לצד רשומות בישול ורשומות סלבס, סוג של נורמליות. רק באתרים מחר יהיה כתוב, טיל נורה לעברנו, אין נפגעים. הכל בסדר. העיקר שהגדול ממשיך לישון, הקטנה נרדמה, ומחר יתעוררו לעוד יום.
בברכת שלום, או לפחות קצת יותר שקט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה