היום הייתי חלק מתאונת שרשרת. השלישי מתוך ארבעה רכבים. הנהג האחרון לא שם לב, פגע בשני, שעף עליי והעיף אותי על הרכב מקדימה, שם זה נעצר. אולי בגלל הגשם, בטוח חוסר עירנות של הנהג. כשאני משחזר מה הייתי יכול לעשות אחרת, אין לי מושג. המהירות הייתה נמוכה מהמותר (בגלל הגשם והעומס הקל), שמרתי מרחק סביר בהחלט מהרכב מקדימה, הייתי חגור, עירני, זכורה לי השניה בה שמעתי בום קטן, הסתכלתי במראה לאחור וראיתי רכב עף לכיווני. מפחיד לחשוב שאדם יוצא כרגיל לעבודה, ולגמרי במקרה, יכול לסיים את החיים בפעולה שגרתית של נהיגה, רגועה וזהירה.
נכון, אך לא מדויק. מניח שאם המהירות הייתה גבוהה יותר, המרחק מהרכב קדימה היה קצר יותר, ולא הייתי חגור, אז לא הייתי מסוגל לכתוב עכשיו משהו. אז אולי יש שליטה מסויימת אם לא על התאונה לפחות על עוצמת הנזק. נהיגה נורמלית מפחיתה את עוצמת הנזק, למרות שגם כאן אין ערובה שנהג משאית לא יכנס בך במאה ועשרים קמ"ש.
נושא הרשומה היא השעות שלאחר התאונה. עברו כמה שניות עד שיצאתי חזרה לעולם. מה עושים קודם? הראש והצוואר כואבים ומקשים לחשוב, גם הגשם בחוץ לא עוזר. מתקשרים לאישה? לעבודה שאאחר בכמה דקות? מחליפים פרטים? עם מי, יש עוד שלושה נהגים? מתקשרים לביטוח? או אולי הכי טוב להסתכל ולראות אם אתה מדמם מאיזשהו מקום? כדאי לצאת מהאוטו? ואם אני אאבד שיווי משקל ואתעלף? אולי נפגע מישהו מהנהגים האחרים? ומה עם הרכב, מה מצבו?
עדיף לרדת לשוליים, זה כביש בין עירוני, הנה כולם כבר עשו את זה. "יופי אתה בסדר", אומר לי איש שהתברר כנהג שהרכב שלי עף עליו. "ראיתי אותך במראה האחורית עף כולך, ניסיתי לרדת לשוליים ולא הספקתי (הוא הדגים לי בעווית ראש וצוואר איך נראה הגוף שלי בזמן התאונה). פחדתי שקרה לך משהו רציני". הוצאתי מחברת בחינות שהייתה לי ברכב ושרטטתי מי נגד מי: הרכב הפוגע, הרכב השני, אני, והרכב מקדימה. יצאתי לאט מהרכב, יופי אני עדיין עומד ואפילו נרטב מהגשם. רשמתי בשרטוט ליד כל אחד מהרכבים את מספר הרישוי שלו. אחר כך עברתי בין כולם וביקשתי שמות ומספרי תעודות זהות. הנהג מאחורה המשיך להתנצל (לא שמתי לב, העיקר שכולם בריאים) חזר מספר פעמים על אותו המשפט. מהרכב שלו נזלו המון מים, כנראה נזילה של משהו מהמכה שספג.
מה עכשיו? אשתי חסכה לי התלבטות. היא מנהלת משרד ביטוח. שתי ציפורים במכה. אני בסדר, קצת כואב, הרכב גם במצב סביר. פנסים שבורים מקדימה ואחורה, פגושים או טמבונים (אף פעם לא הבנתי מה ההבדל) קרועים, מכסה מנוע קצת חתוך. אני בסדר, הנה אני מדבר איתך ואפילו נשמע הגיוני. מה לעשות? לקחת מספרי פוליסות מכולם? כמה שיותר פרטים? טוב, בסדר, הם נראים כולם נחמדים. אולי בגלל ההלם מהתאונה... אחר כך אולי לא יהיו,.. כשיהיה מדובר בכסף. המלצה מעניינת ונכונה, יש לה ניסיון יום יומי עם זה. לקחתי כמה פרטים שהספקתי. מתקשר לעבודה - כן, אולי אגיע עוד מעט, כרגע אני לא יודע מה קורה איתי. אני בסדר, כואב אבל בסדר. לשיעור הקרוב כבר לא אספיק, נדבר בהמשך. כן, אני בסדר תודה.
החלפנו פרטים, כל הרביעיה, תם הטקס. ועכשיו? כאב הראש ממשיך להציק. התקשרתי לבית הספר להודיע שאני נוסע להיבדק. נסעתי למשרד של אשתי. שמחה לראות שהכל בסדר. שלחה אותי הביתה לנוח עד שהיא תברר באיזה מוסך אנחנו מתקנים את הרכב לפי הפוליסה של הרכב, שלי או של זה שפגע, אחד מהם, רצוי לא שלנו, אך תלוי בגרסה שהוא ימסור... אחרי שיתאושש. כבר התעייפתי. אתה יכול לנהוג? שאלה. כן, הגעתי מחוץ לעיר עד לכאן, הרכב בסדר. אתה בסדר, יכול לנהוג? ואז נזכרתי שאולי אמורה להיות לי איזו טראומת נהיגה, סחרחורות, רעידות, היום עברתי תאונת דרכים. אני בסדר, מרגיש טוב, יכול לנהוג.
חזרתי הביתה, אסור להירדם אחרי פגיעת ראש. חשבתי לעבוד, כואב מדי, ספר- מפחד להרדם איתו. ישבתי ושיחקתי משחק מחשב. הכי טוב, מזמן לא עשיתי את זה (מאז הקיץ). תאבון לא היה. אחרי שעה הכרחתי אצ עצמי ואכלתי תפוח. יותר טוב. אשתי התקשרה הסבירה לאן לנסוע, שוב שאלה אם הכל בסדר. אני בסדר. נסעתי. למה באזורים של מוסכים אין מספרים על העסקים. איך ימצא מישהו שלא מכיר. גשם. אין את מי לשאול. עצרתי בצד. פתאום נראה לי מפחיד לנהוג בגשם, ולהסתכל לצדדים. אולי לא אשים לב ומישהו יפרק אותי סופית, יש כאן הרבה משאיות. החלטתי לנסוע ולעצור כל כמה שניות. מצאתי. בינתיים אשתי הזמינה תור לרופא. יש עוד שעה וחצי. אני אספיק למסור את הרכב, לנסוע לקחת רכב חלופי ולהגיע.
נכנסתי למוסך. הפקידה שמטפלת בנושאים כאלו בהפסקת צהריים. זו שבכניסה לא יכולה לעזור. התיישבתי, גם להם מגיעה הפסקה. אשתי מתקשרת, אני אזיז אותם כדי שתספיק לרופא, הבטיחה. הפקידה חזרה במהירות של עשר דקות. אחר כך יש פרטים לשלוח, למלא. מחכים למישהו שיעריך עלות עבודה. מגיע לאחר כמה דקות. שוב טפסים, הפעם למקום שנותן רכב חלופי. צריך לחכות שיענו, יקבלו הזמנה, יקבלו את הפקס עם הפרטים. צילום הרישיון יצא כהה.מצלמים שוב, שולחים. שוב מחכים. הגיע. עכשיו מחכים לנהג של המוסך שיסיע אותי לסוכנות הרכב.(למה לא לבנות מוסך לידם?) הוא מגיע, הסיע מישהו אחר. נוסעים. בסוכנות הרכב מתברר שהרישיון לא בתוקף. שלחו לי בקשה לחדש, אמרתי שאעשה זאת בפסח. אבל שובר התשלום בבית. לא, אי אפשר לתת לי את הרכב כדי שאסע להביא. גם הם לא מוציאים מישהו שיסע איתי. וכאן אפילו אישתי לא יכולה לעזור.
יצאתי. נסעתי לתפוס מונית. הרופאה שלי סיימה לעבוד , צריך לגשת למרפאה אחרת, שגם היא נסגרת עוד רבע שעה. עצרתי מונית. הגעתי. הרופא בדק, אמר שהתגובות הנוירולוגיות בסדר, הכאבים מהמכה החזקה. שלח לעשות צילום. הבטיח לי שכאב ממכה כזו כואב יותר לאחר כמה שעות. עכשיו בערב, אני רואה שצדק. מהמרפאה לצילום. הטכנאים בהפסקת צהריים של חצי שעה. נו, גם להם מותר לאכול. אחר כך חצי שעה המתנה לתשובות. הכאבים מתגברים. אשתי מציעה לקחת אותי, למרות העומס בעבודה. בטח עומס, חצי מהזמן על התאונה שלי, סיפקתי לה תעסוקה. היא יצרה קשר עם הנהגים. הנהג שפגע מודה באשמה. לפחות חסך לי תביעה לפוליסה שלי ותשלום השתתפות עצמית. במשרד שלה אומרים שצריך גם לדעת עם מי לעשות תאונה...
בינתיים מגיע הביתה, אשתי מציעה לקחת את הילדים בעוד שעה מבית הספר ומהגן. שב, תנוח, היא אומרת, אתה נראה כואב. נסעה. מנסה לשבת לנוח, לא מצליח להרדם. עכשיו תור הפילוסופיות. האם באמת כל יום יכול להיות היום האחרון? כל מיני כאלה. לא בריא. מנסה לעבוד, לא מצליח להתרכז. אין גם כוח למשחק המחשב. בטלויזיה אין כלום.
מתיישב לכתוב רשומה שתעסוק יותר בצדדים הטכניים של היום ופחות בפילוסופיות הקיומיות. זה מפחיד לחשוב על זה. רכב חילופי אסע לקחת מחר. מודיע לעבודה שלא אגיע. יש טופס מיוחד, 250, לדעתי. הרופא גם דיבר עליו, הספקתי לשכוח. אם התאונה בדרך לעבודה זו תאונת עבודה. התשלום אחר, לפי החשיבות בדבריו הבנתי שזה יותר גבוה ממחלה. נשמע הגיוני. המזכירה בבית הספר בשעה זו לא יודעת על מה מדובר. מעבירה להנהלת חשבונות. לאחר המתנה שהוסיפה לכאבים שהגיעו גם לצוואר, מודיעה הנהלת החשבונות שהמזכירות אמורה לטפל בזה, אמרתי שהם העבירו אותי, היא חזרה על אותו המשפט והעבירה למזכירות. המזכירה עם השכל כבר יצאה, נשארתי עם האדישה שהפנתה אותי להנהלת חשבונות מקודם. אין טעם שוב לנסות. טוב אנסה מחר שישלחו לי את הטופס. נחזור לרשומה.
הילדים הגיעו. טוב לראות אותם. סיפרתי לגדול על התאונה, אחרי שאמרתי שהכל בסדר, אמר שהוא יתן לי לנוח והלך לשחק.הקטנה רצתה שיחליפו לה, אצלה עסקים כרגיל, כיף להיות תינוקת. אשתי הזכירה לי שלא הראתי את תוצאות הרנטגן לאף רופא. אמרתי לה שהתשובה נראית בסדר, ואם היה משהו דחוף כבר היו מפנים אותי לבית חולים. מחר הרופאים בשביתה. לנסוע לבית חולים זה לחזור יותר עייף ויותר חולה. נראה מחר, כרגע רוצה לנוח. הילדים רצים אחד אחרי השני ברעש גדול. כרגיל. לא נהרוס להם. עדיף לכתוב בבלוג שתאונה זה דבר מעייף. המון דברים לעשות בזמן שאתה חרד, כואב, לא מתכונן, ובעיקר מבולבל. וזה עוד שאשתך בעסקי הביטוח ומכירה את הנושא... ועדיין המשפט של הנהג שגרם לתאונה מהדהד, העיקר שכולם בריאים. בסוף באמת זה הכי חשוב. ננוח יום או יומיים, למרות שבזמן זה של השנה הבגרות לא מאפשרת לי. אבל גם הכאבים לא. העיקר שכולם בריאים. העיקר שכולם בריאים.
בברכת בריאות ונסיעה בטוחה. אל תפתיעו אף נהג ותשתדלו לא להיות מופתעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה