אתה לא מבין שזה לא יעזור, צעקה עליי תלמידה בסיום השעה הרביעית, לאחר שהחזרתי את המבחנים. אני ממש כועסת על הציון, אחרי שלמדתי שלוש שעות למבחן, ציפיתי שתתחשב ותתן לי מעל 70.
אני מצטער, היית צריכה לרשום על הטופס כמה שעות למדת ואז אולי הטעויות היו נעלמות מעצמן. עניתי בציניות לא אופיינית שהייתה שילוב בין הטיעון המגוחך שלה, לבין העובדה שגם את הפסקת העשר ביליתי בשיחה עם תלמיד שהפריע ופספסתי את ההזדמנות לאכול או לשתות. אם לא אגיע לזה אתעלף בשיעור הבא...תעברי על ההערות, תראי מה הטעויות, אם משהו לא ברור את מוזמנת לפנות אליי.
אני לא יכולה ללמוד ככה. אני יושבת וקוראת ולא מצליחה לזכור כלום. אני יושבת מול הספר ובוהה בו עד שנמאס לי. קוראת ולא מבינה. זה גם ממש לא מעניין מה שכתוב שם. במקצועות שאני צריכה לקרוא ולזכור אני לא מבינה.
רציתי להסביר לה שקשה להבין את החומר מקריאה בלבד וכדאי גם להקשיב בכיתה, להעתיק מהלוח, לסכם, לתרגל מענה על שאלות ותשובות, להשתמש באסטרטגיות הלמידה השונות שהעברתי מתחילת השנה, כל פעם שבוע לפני מבחן, לא ללמוד בעל-פה דברים שהם בליל של מילים ללא קשר, ואם אחרי שתבצע שינויים בהרגלי הלמידה עדיין תישאר הבעיה אולי לפנות לייעוץ של הוראה מתקנת או אבחון.
הנאום הזה נעצר בצעקות עוד בשלב של להקשיב בכיתה: אתה לא מבין שזה לא יעזור, אני כבר עשר שנים לא מקשיבה לאף אחד, אפילו לא לאמא שלי. אני לומדת בעל פה משפטים וככה עוברת מבחנים. השנה זה כבר לא עובד לי בשום מקום. נמאס לי ללמוד ולא להצליח. אני לא מבינה מה רוצים ממני. מה ,לא קרה לך שלא הבנת מה רוצים ממך ועשית שטויות בגלל זה?
וזה החזיר אותי אחורה. לצבא .שם ניסו ללמד אותי שעות וימים איך לשפצר הכל, בעזרת קשרים, מיתרים, מצית, ניילון, ולא הצלחתי. שעות ביציאה, מפקדים שניסו לעזור, מפקדים שהשפילו במקום לעזור, חברים שניסו, שונאים שלגלגו, כוויות בידיים ויבלות. לא הצלחתי. עד שהגענו לתעסוקה מבצעית. שם אין זמן לשטויות. אחרים עשו זאת במקומי. ואני, למדתי את ציר הניווט בעל פה טוב יותר מהאחרים. הייתי צמוד כקשר לסגן מפקד הכוח, דאגתי לשמור על קשר עין עם הלוחמים מקדימה. רצתי כמו מטורף להעביר מידע קדימה ואחורה. תפקדתי היטב בשני מקרים של היתקלויות תחת אש. באמת הייתי חייל טוב. פשוט לא הצלחתי לקשור, לחבר ולפרק דברים. גם כשהגעתי למילואים ביקשתי שישפרו לי את הרצועות לנשק. גם היום, אני קורה למישהו אם אני צריך לקדוח משהו, להחליף גלגל באוטו, וכל מיני כאלה. כל השיטות לא עזרו, היכולת שלי לעבוד עם הידיים וכלי עבודה היא אפסית, זאת בניגוד ליכולות אחרות שהן, אם אשתדל להיות צנוע... קצת מעל הממוצע.
קשה לראות תלמידים מתוסכלים. קשה יותר לראות תלמידים מיואשים שלא מאמינים בעצמם. כאלו שמעדיפים להיות המפריעים של הכיתה ולא הטפשים של הכיתה. בחלק גדול מהמקרים אם וכאשר אתה מצליח לקלף את בעיות המשמעת ומושיב את התלמיד ללמידה, אתה מגלה למה הוא מפריע. מגלה שאין לו הרבה למכור במסגרת הלימודית העיונית. מגלה קשיים בקריאה בסיסית, בהרגלי למידה, קשיים שהוזנחו בגלל מורים שציפו מהתלמיד להצליח במבחן עיוני, בכתיבה, ללא לימוד כתיבה. בחלקים מהמקרים פטרו את המצב בהפרעות קשב, נתנו רטלין וסגרו עניין.
עברתי לא מזמן בעין ביקורתית על חוברות הלימוד בכיתה א' לעברית של הבן שלי. מלמדים את טכניקת הקריאה ופחות הבנת הנקרא. הילד כבר בסוף השנה ועכשיו הוא לומד איך לקרוא בקובוץ (צליל U). כמובן שזו בדיוק אותה הטכניקה של שאר העיצורים האחרים, כך שאלו שכבר קלטו את הרעיון מבזבזים את זמנם, ואלה שלא קלטו אותו החלפת התנועה לא תועיל יותר מדי. כך שמהניסיון ללמד את כולם באופן שווה אנחנו מוציאים למובילים את החשק ללמוד, ומתסכלים את המתקשים בחזרה על אותה השיטה ללא טיפול בבעיה. אני זוכר שאותנו לימדו הבנת הנקרא, את הטכניקה של הקריאה רכשנו בגן חובה או בחודשיים הראשונים. מי שלא יכל לתרגל קריאה תוך כדי קריאת טקסטים בהבנת הנקרא. בנוסף הייתה לנו שיטה יחידנית, בה היה קצב התקדמות אישי לכל אחד. החינוך היה להשגיות, להספיק כמה שיותר. היום אם הילד יעז לפתור לבד את העמוד הבא הוא יקבל נזיפה מהמורה (כבר קרה במקרה שלנו). כמובן שאין מה לדבר על לימוד בקבוצות לפי רמות כי הפולטקלי קורקט לא נותן לנו לקטלג את הילדים כבר בגיל כזה, למרות שמי שקצת מבין יכנס אפילו לתינוקיה ויראה כבר שם את שני הקטבים.
נחזור לתיכון, מקום בו אני יותר מתמחה. הפסקה האחרונה הייתה הוצאת קיטור בשם הילד בכיתה א' (אני עוד אכתוב על זה...). מספיק מחקרים מדברים על מספר סוגי אינטליגנציות, בנוסף לאינטיליגנציה עיונית. רגשית, חברתית, טכנית, מוטורית ועוד כמה. בית הספר מקטלג מההתחלה לפי האינטליגנציה העיונית בלבד, כלומר מהיכולת לקרוא דברים, להקשיב, ואז להעלות אותם על הכתב בזמן מוקצב. ככל שעובר הזמן הכישורים האחרים מתבטלים. כך הילד יוצר הערכה עצמית שמוגבלת רק לכשרונו העיוני. ילד מוכשר בעל יכולות שלא באות לידי ביטוי במבחן חושב עצמו לטיפש, ללא מוצלח וכך הולכות לאיבוד גם יכולותיו האחרות. הדימוי העצמי הנמוך מוביל לבטחון עצמי נמוך, בעיות התנהגות ובמקרים קיצוניים להתדרדרות שיכולה לפגוע בצורה משמעותית בהמשך חייו.
בכיתות חלשות בתיכון יושבים ילדים שמוכשרים יותר ממני. וזה לא פוליטקלי קורקט אלא מציאות. חלקם מצייר יותר טוב ממני (טוב, זו לא חוכמה), משרטט מכונות טוב יותר ממני ומחלק מאלו שיושבים במגמות ריאליות, לחלקם כישורים חברתיים טובים יותר ממני, ורובם יצליחו לשפצר את הנשק והציוד הצבאי מתחילת הרשומה יותר טוב ממני. ובינתיים אני זה שחוטף את האשמה והתסכול מתלמידים שמרגישים שהם טובים, אך אני נותן להם דירוג נמוך. כל ניסיון שלי להגיד להם שהם מוכשרים בהרבה דברים והם יצליחו גם בזה, נתפס אצלם כניסיון לנחם בלבד. רובם כבר התייאשו ולא מאמינים בעצמם. רובם גם לא מפתחים את הכשרונות הטבעיים שלהם, והופכים לסתם כאלו שבאים להעביר את הזמן עד סוף יב'. אני רוצה להגיד להם לכו, עזבו את בית הספר (כמו שאמר פוליקר), את תלמדי עיצוב, אתה תלמד טכנאות, את תלמדי משחק, אתה תתגייס לסיירת, ואת לכי ללמוד איפור. אתם מבזבזים את כישוריכם, אבל היעדים, כן היעדים של משרד חינוכינו, גורמים לי לתסכל אותם פעם אחר פעם.
הדבר הטוב יהיה לחזור לרעיון שתפקיד מערכת החינוך הוא לאפשר לכל אדם לממש את הפוטנציאל הגלום בו. לא להעניק באותות ובמופתים, ובשיטות שגורמות לעבור בגרות מינימלית ואז לשכוח הכול, תעודה שלא תועיל בהמשך למי שאין את הכישורים המתאימים. להשאיר את הבגרות העיונית לכשליש מהאוכלוסיה שמוכשרת בזה, ולהעניק תעודות מכובדות לסוגי כישורים אחרים, טובים לא פחות. להעביר מבחן מינימלי בסוף התיכון. בעיקר באנגלית ואזרחות, שני המקצועות המועילים יותר, ולכו לממש את עצמכם, ואת כישוריכם. זה יפתור חלק מבעיות האלימות שנובעות מדימוי עצמי נמוך ומתסכול. גם הרמה של התיכונים העיוניים תעלה כי הם יהיו עסוקים בללמד ולא בלכבות שריפות.
ועכשיו חזרה לעבודה. עליי להכין שיעור, לתמצת מספר נושאים בצורה שגם תלמיד שלא מסוגל לקרוא יותר משלוש שורות מבלי להתבלבל, יוכל לעבור את הבגרות.
בברכת אביב שמח ולבלוב מוצלח, כל אחד בדרכו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה