פעמים רבות אני כותב על נושאים שנויים במחלוקת. פעמים רבות אני צופה שיתנגדו לדעתי. במספר פעמים אף הסכמתי עם הביקורת וציינתי זאת בתגובת הנגד. בכל מקרה הסברתי את עצמי. היום בערב ראיתי שלרשומה האחרונה יש הרבה תגובות. שמחתי לראות מספר דו ספרתי בתיבת המסרים. הרי זו אחת המטרות בבלוג- להניע אנשים לחשוב, להטיל ספקות, להיות מודעים לחברה סביבנו. הייתי גאה להיות חלק קטן שהעלה את נושא אדישות הציבור ליוקר המחיה במספר רשומות ולראות שאכן הציבור יצא להפגין. היום העולם הוירטואלי הוא חלק בלתי נפרד ממעצבי דעת הקהל. בלוג זה הוא לא למטרת פרסום אישי(מרבית חבריי לא יודעים על קיומו)ובטוח לא למטרות רווח. הוא נטו דאגה לכך שהמרחב הוירטואלי נתון לחסדי צעקניים למיניהם או רודפי פרסום.
היום קיבלתי ממגיב לרשומה הקודמת מתקפת קללות וגידופים. מתקפה כבדה, לא משהו בסגנון אתה טועה, או איך אתה מעז וכדומה.אותו מגיב דאג גם להציף במספר תגובות את אותם "איחולים" לאי שמירת שלמות גופי, העלמותי מהמרחב הציבורי ומהעולם בכלל, ועוד מספר איחולים לבביים לכבוד חג העצמאות הבא עלינו.
התחלתי לענות לכל תגובה בנפרד. לצעוד בין ערימות הזבל והגועל בתגובותיו ולנסות להבין את ההיגיון של אדם שמקדיש מזמנו ומכבודו והגיב מספר פעמים בקללות וגידופים. ההיגיון שלו מדאיג- מי שלא איתנו נגדנו. האלימות היא הפתרון ומבחינתו הייתי צריך להיות מורעב במחנה מאחורי גדרות תיל. הרי אם אני מעז להטיל ספק אז אני מסוכן למדינה( שלו כמובן, לא של החושבים אחרת)ושאר קללות שמקלדתי אינה סובלת.
מה אתה משקיע בלענות לו? שאלה אשתי. גם לה יש בלוג. היא גם ספרה שמישהו פעם קילל אותה באחת התגובות והיא פשוט מחקה אותה, ואז חסמה אותו. ובאמת שיש לי דברים חשובים יותר לעשות. לבדוק מבחנים, להכין מערכי שיעור, הרי הבגרויות מתקרבות.הרי אנשים כאלו לצערי לא ניתנים לחינוך. כל מה שאכתוב לא יזיז את אותו אדם מצורת תגובותיו האגרסיביות, אותן תגובות שקראו לשבור לי ידיים ורגליים ולסלק אותי מהמדינה שלי בה נולדתי ולמענה נלחמתי( אני אנפנף בשירות הקרבי שלי, כי אני גאה בו, למרות שאותו מגיב זלזל בי כשהזכרתי אותו ברשומה) ולמענה אני עובד במערכת החינוך(באמת זה לא בגלל הכסף שם).
אז למרות שאין לי סיכוי לשנות את אותו אדם, יש לי סיכוי לשנות את הרוב הדומם. את אותם אנשים שקוראים את הבלוג שלי וסלדו מהתגובות המגעילות ולא הגיבו כי הוא לא שווה את המאמץ. את אותם אנשים שראו מעשי תועבה בחוף תל אביב ולא התערבו. את אותם אנשים שרואים אדם משליך פסולת ברחוב ולא מעירים לו. את אותם אנשים שרואים חבורה נטפלת ליחיד או יחידה ולא מזעיקים משטרה. את הרוב הדומם שהם המסה הקריטית. את אותם אנשים שלא מצביעים בחירות כי כולם מושחתים וגם ככה אין סיכוי לשנות.
בשביל הרוב הדומם אני הגבתי, בשביל הרוב הדומם שלא מודע לכוחו לקבוע נורמות אני כותב גם את הרשומה הזו. בשביל הרוב הדומם הגבתי לכל תגובה מרושעת שכתב האדם הזה. בשביל הרוב הדומם השארתי את תגובותיו המגעילות, כי הוא ראוי להתייחסות. כי עלינו לא להתעלם מטיפוסים כמוהו. הם הופכים לשולטים. הם הופכים לנורמה- בתכניות הריאליטי, במגרשי הכדורגל, במערכת החינוך, בכבישים בתאונות פגע וברח, במקומות הבילוי ותחת כל חלקה טובה. אתם הרוב הדומם מוזמנים לא להשאיר את המרחב הוירטואלי וגם את המרחב הציבורי לציפורניהם של אנשים כאלו. גם אלו שאינם מסכימים לדעותיי חייבים לגנות צורת כתיבה כזו. מחר אלימות וירטואלית זו, שמובילה לאלימות מילולית, שמובילה לרמיסת זכויות וחירויות,לרציחות ולמחנות, מחר היא תפגע גם בכם.
אשאיר את תגובותיו , ואתייחס, ואכתוב רשומה נפרדת בנושא. אשאיר את הכל כתמרור אזהרה.
ואנחנו, נקרא ברגש את הרשומה, אבל גם אנחנו רוב דומם. גם אני, כל עוד זה לא נוגע אליי. אני משתדל שלא להיות, אבל...
בברכת חג עצמאות שמח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה