הלשון כבר כואבת מצקצוקים. הצקצוק התורן הוא על תלמידים שהתנהגו בצורה לא הולמת במהלך ההצגה "גטו" בתאטרון הקאמרי. התחושות נעות מ"הנוער של היום, ללא ערכים" ועד ל"איפה טעינו?". התחושה הכללית של הציבור היא יאוש מלווה באדישות.
הייתי עם תלמידי , כיתות יא' ,בהצגה המדוברת לפני כחודשיים. הצגה לא קלה לצפייה גם לאדם מבוגר. ודאי שלבני נוער. התחושות לפני ההצגה נעו בין "איזה כיף יוצאים להצגה" ועד "איזה כיף נראה את אניה בוקשטיין" (שלא הופיעה באותו ערב ומחליפתה הופיעה באופן מופלא) . זכור לי שכעסתי על אופי התגובות. מכיתה שלומדת כרגע בשיעורי ההיסטוריה על הנושא ואמורה לצאת במשלחת למחנות בפולין בשנה הבאה ציפיתי ליותר רצינות. מעטה הנאיביות מתקלף. חכה לתגובות בסוף ההצגה יעצה לי רכזת השכבה. אז ניתן יהיה לבחון טוב יותר את המקרה.
אין בכוונתי להיות מבקר תיאטרון. לטעמי ההצגה הייתה מדהימה והצליחה להציג באופן אנושי וראליסטי את התכונות האנושיות של תושבי הגטו. את הדילמות המוסריות שעמדו בפניהם באותה תקופה חשוכה, התקופה בה לאחר כשנתיים של תנאים נוראיים החלו הנאצים לפנות אותם למחנות המוות. זיהיתי בהצגה את הנאום שהקראתי בכיתה, נאומו של גנץ, ראש היודנראט שגילם באופן משכנע נתן דטנר.
היו בהצגה תכנים בוטים שלא בטוח שהם מתאימים לגיל נוער. תכנים של אלימות, תכנים של אונס .של מין קבוצתי. תכנים של מכירת הגוף והנשמה תמורת חיים,תמורת בצע כסף. אלימות גם בין היהודים לבין עצמם. תושבי הגטו לא הוצגו כגיבורים אלא כאנשים שבמציאות הקשה ערכיהם מתערערים. מציאות של חברה מפורקת פיזית ורוחנית. ניסיון להפוך את תושבי הגטו מדמויות של קדושים לדמויות של בני אדם.
הדבר הקשה ביותר היה המשחק האנושי של דמות הנאצי בהצגה. השחקן שגילם אותו,איתי טיראן ,גילה משהו שקשה להבין, אך הוא חשוב. גם הנאצים הם בני אדם. רשעים, אך בני אדם. שבירה מוחלטת של דמות הנאצי האכזרי וחסר הרגשות מספרים וסרטים בנושא. ההצגה כולה היא מורכבת , מורכבת מדי לגילאים בהם האבחנה בין טוב לרע היא חדה יותר.
תלמידיי התנהגו למזלי בצורה מכובדת בזמן ההצגה. אולי היו מספר תלמידים שפטפטו ביניהם קצת במהלך ההצגה, בשקט, על נושאי ההצגה. לא דבר שהפריע לי כצופה. התגובות להצגה היו מעורבות. חלקם כעסו על הבוטות בהצגה, חלקם נשארו רק עם סצינת הסיום המהפנטת ולא עם המסרים של ההצגה. רוב התלמידים השתמשו במבחן שנערך שבוע לאחר מכן בשאלה על דילמות היודנראטים בזמן הפתרון הסופי בדוגמאות מההצגה. מבחינה זו ההצגה השיגה את מטרתה, הדילמות הובנו בצורה טובה יותר. ועדיין, כשקראתי על ההתנהגות של התלמידים השבוע לא הופתעתי.
חלקים הולכים וגדלים מהנוער חיים בתחושת ניתוק. שאירועי ההיסטוריה הם סיפור שבו הם צריכים ללבוש ארשת פנים רציניות ולהנהן מול הסיסמאות של "לעולם לא עוד". השואה כבר לא חיה בתוך חלקים מהנוער. זיכרון השואה הוא חוויה של בכי שכיף לעבור ביחד, כשהשיא הוא המשלחת למחנות בפולין. הם שם בשביל החוויה. התחושה של עם יהודי נרדף לא קיימת יותר. הרי היהודים הם הרוב. המלחמות שלנו, למזלנו, כבר לא איום קיומי. רוב הסבים שלהם לא נלחמו במלחמת העצמאות. רוב ההורים שלהם היו ילדים במלחמת יום כיפור. רובם נולדו למציאות אלימה של כיבוש ושל פיגועי טרור. השואה והמלחמות הם רק חומר שצריך ללמוד לבגרות בהיסטוריה חלק ב', ועדיף שחלק ממנו ירד במיקוד.
מערכת החינוך מלמדת על כל הנושאים הללו. אך לא ברור מה רוצים להעביר בלימוד מעבר לידע. לדעתי גם למשרד החינוך עדיין אין תכנית על לגבי הנחלת אירועי השואה. לא בטוח שאני בעצמי הצבתי מטרות חינוכיות וערכיות בנושא. מבחינתי כמורה להיסטוריה חשוב לי שיבינו שהשואה התבצעה בידי בני אדם. שיבינו את הסכנה באופי האנושי, את הסכנה שבהמון. בנוסף חשובים לי ערכי מוסר וערבות הדדית עולמית שהיו חסרים בשואה. חשובה לי גם ההכרה שמדינת ישראל מונעת בעצם קיומה התרחשותה של שואה נוספת לעם היהודי, ומקומו של כל יהודי הוא בישראל על אף החסרונות של מדינתנו. בבית הספר מלמדים את הנושא. אז היכן הבעיה?
הבעיה שערכים מביאים מהבית. ערכים של הזדהות אנושית מביאים מהבית. מההורים. כשהילד שלי צופה בסרט הוא לא מקווה שהגיבור ימות אלא שילמד לקח. זו עבודה של ההורים שיושבים וצופים ביחד עם ילדיהם בתכניות, במשחקי מחשב, בספרים. ההורים משקיעים המון בפן החומרי של הילדים. שני ההורים עובדים קשה (גם אנחנו) ולא תמיד יש סבלנות לשבת ולצפות עם הילד בסרט. לשאול אותו לא רק אם היו שיעורים אלא איך הרגשת כשקראת את...ולראות עם הילדים חדשות בהתאם לגילם. כמובן שהילדים גם מחקים את התנהגות הוריהם. הורה שלא מביע חמלה כלפי האחר, הורה שמתלהם כלפי הנהג שלא נוסע למרות שהאור כבר אדום-כתום, בעל שצועק על אשתו או אישה שצועקת על בעלה, לא בריב חריג אלא כצורת תקשורת, להורה כזה עלול לגדול ילד חסר רגישות, ילד שחושב שהכל מגיע לו כאן ועכשיו בלחיצת קליק בעכבר. אמא שבאסיפת הורים כועסת שלא נתנו לבתה מועד נוסף לאחר שהבריזה במועד הראשון ונכשלה בשני, ומכנה את המורה המקצועית נאצית, תגדל ילדה כזו. הורים שצופים עם ילדיהם בתכניות כמו האח הגדול שם ערבי זו קללה, לשמאלני מגיע עונש מוות, אישה היא אובייקט פיתוי, ועוד פנינים ששמעתי מתלמידיי בנוגע לתכנית, שלא יתפלאו אם בראליטי על הבמה ירצו ילדיהם להדיח כאן ועכשיו את השחקנים. האייפון כבר בחוץ.
הפתרון קשור להרבה רשומות קודמות שלי. השפויים חייבים להתוות דרך. הנוער הוא מראה של החברה ומחקה את המודלים שמציבים בפניו. הרוב במדינה עדיין ערכי אך הולך לאיבוד בצורך להקצין דברים ולקצר תהליכים על מנת לבלוט ולא לשעמם. לכן, מנהיגים חייבים להיזהר במעשיהם ובלשונם. יש לבחור את כוכבי התרבות המשמשים לנו מודלים לחיקוי בקפידה. התקשורת חייבת לגלות אחריות על התכנים שהיא משדרת. הורים חייבים להקפיד על התנהגותם ולזכור שהם מודל לחיקוי מספר אחת של ילדיהם. כמו כן חייבים לגלות עניין בתכנים הערכיים שלומדים הילדים ולא רק בציונים ומשמעת. הילדים מקבלים תכנים כאלו, אך חוסר העניין של ההורים מוריד את ערכם בפני הנוער. חייבים כמובן להעלות את איכות המורים כדי שתכנים כאלו יועברו היטב. בשביל זה יש להמשיך להעלות שכר ולערוך מבחני אישיות למורים ולמורות, ולא להסתפק בתואר בלבד. הפתרון הוא לטווח ארוך, אבל חשוב להתחילו עכשיו. אחרת נהפוך לעוד עם ככל העמים. עם ישראלי ללא ערכים יהודיים. כאילו לא הייתה השואה מעולם. ואולי, אולי זה מה שרצינו?
ואנחנו, נמשיך לצקצק. יום יומיים על הנושא הזה, עד לנושא הבא שיעורר בנו צקצוק. מי שעייף מצקצוקים יכול להצטרף למערכת החינוך, או לפרויקט נוער כזה או אחר. או לפחות לשוחח עם ילדיו . מי ששרד את הרשומה עד סופה לדעתי כבר עושה זאת מזמן.
בברכת יום הולדת שמח למדינת ישראל. למזלנו יש יותר סיבות להתגאות בה מאשר סיבות לצקצק. בינתיים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה