דיברנו בכיתה על זכויות אדם. תרגלנו זיהוי של זכויות באירועים שונים מהספר. אחד האירועים היה שהצנזורה פותחת מכתבים אישיים של חיילים. כאן מתנגשת הזכות לפרטיות עם בטחון המדינה. סיפרתי שבתקופה שהייתי בצבא חשבתי שזה לא נעים שכמה חיילים במשרד אנונימי קוראים את המכתבים שלי ושל החברה שלי, אבל מתרגלים לרעיון. " איזה כיף לקבל מכתב" אמרה פתאום אחת התלמידות." זה יותר כיף מפייסבוק או sms וגם משיחה בטלפון. מכתב זה משהו שכתבו לך אחרי שחשבו, ולא סתם אומרים או כותבים". מישהו פעם קיבל מכתב? שאלתי בסקרנות. אין תשובה חיובית. חבורה של שלושים נערים ונערות בגיל ההתבגרות, ולא נכתב אפילו מכתב אהבה אחד. לי כבר היו עשרות מכתבים שונים בגילם. מכתבים שקיבלתי מכל מיני אנשים שפגשתי בסמינרים שונים להדרכה. היו לי מספר מתכתבים ומתכתבות קבועים ממקומות שונים בארץ. גם שתיים מחו"ל- אחד מארה"ב ואחת מקנדה, שעזבו עם הוריהם. לדעתי לא נשמרו המכתבים, חלק מהשמות גם לא נשמרו בראש, אבל כתבנו, והמון.
אז נכון שאין צורך באמצעי תקשורת זה. היום באמת שאין צורך. חבר שנוסע לחו"ל יכול לעדכן מייד בתמונות ושיחות וידיאו בחינם. הדואר הוא בעיקר לחשבונות וחבילות. מה זה עשה לחברה? אצטט את תלמידתי: "הם כותבים או מתקשרים סתם, בלי לחשוב פעמיים". למילים יש פחות חשיבות ולכן יש ירידה ברמת הניסוח. יוצאים לטיול ובמקום לכתוב עליו מעלים תמונות ומחכים לתגובות נוסח וואו, מעלף וכדומה. למי שחסרות מילים פשוט מסמן עם האגודל למעלה או למטה כמו קיסר בזירת גלדיאטורים. לפני כחודשיים הייתי בסיור עם תלמידי ביד ושם. לאחר שהפגינו בקיאות בנושא בתוך המוזיאון והתנהגו למופת (זכר לרשומתי הקודמת...) עמדו והצטלמו מחוץ למוזיאון על רקע הרי ירושלים. שאלתי למה אתם מצטלמים כל הזמן? כדי שנזכור, שיהיה תיעוד. זו התשובה ברוח הסיור במוזיאון שקיבלתי. אבל יש לכם מאות תמונות מכל פעם שיצאתם מהבית, וכמעט מכל יום בבית הספר? המשכתי להקשות. התלמידים לא ראו בזה בעיה. התמונות מאבדות מהייחוד שלהן, בין מאות תמונות אין לכם תמונה אחת מיוחדת. אתה לא מבין, ענה לי תלמיד, אתם (כלומר אני וההורים שלו, האנשים מפעם) חשבתם על כל תמונה כי כל אחת עלתה כסף לפתח. אנחנו לא. אנחנו אחר כך עוברים על התמונות באייפון ואת הטובות שמים בפרופיל. אבל מרוב העיסוק באיך אנחנו נראה בתמונה אתם מאבדים את העיסוק במה שאתם עושים (הפכתי להיות מורה נודניק), אל תדאג אנחנו בסדר. כנראה שאנחנו לא מדברים באותם המושגים...
אולי באמת זו ההתפתחות הטכנולוגית שמשנה את התנהגות האנשים. בדור של הסבים שלי היו מתלבשים חגיגי לפני כל תמונה והולכים לצלם. ההורים שלי צילמו אותנו כמאה תמונות בכל שנה - קצת בחנוכה, קצת בפורים, קצת ביום ההולדת וקצת בטיול משפחתי. אני מצלם את ילדיי בדיגיטלית כמאה תמונות בכל טיול, ולפעמים גם סתם בבית. פעם בשנתיים בערך אשתי עורכת מבחר של כחמש מאות תמונות ומעלה על אלבום מודפס ומעוצב. יש לנו כבר שלושה כאלו. אולי אם היו הסבים שלי חיים היום הם גם היו מתפלאים על הצורך לתעד כל דבר? שאנחנו מצטלמים סתם ולא בצורה מכובדת ופרצוף רציני? אולי להפך, הם היו מקנאים שיש אפשרות כזו?
הנזק באיבוד המכתבים הוא יותר רציני מהתמונות. מעטים התלמידים המסוגלים להביע רעיון בחיבור, בספרות או בהיסטוריה. גם התלמידים החכמים יותר מתקשים בכך, שלא לדבר על הממוצעים. הם מעדיפים לקבל סיכומים וללמוד אותם בעל-פה, לא כי הם לא הבינו את החומר אלא כי הם לא מצליחים לנסח רעיון, ולכן מעדיפים שאנסח אותו בשבילם. אני מנסה לעבוד איתם על מילות מפתח לזיכרון, במקום זכירון של משפטים שלמים. מילות מפתח שבעזרתם הם יצליחו להביע את עצמם. מוצא עצמי מלמד איך לכתוב פסקה ואיך להביע רעיון, איך לקשר בין משפטים ובין רעיונות. דברים שאותי לא לימדו כי הם היו טריויאליים, לדור האינטרנט הם קשים, כמו שלסבים וסבתות קשה לתפעל וורד 2000. הדור הופך לרדוד יותר. כנראה לא באשמתו ואולי גם לא באשמתנו,ההורים או מערכת החינוך. אולי זו פשוט הטכנולוגיה שמתפתחת בקצב מטורף ומביאה לזניחת מיומנויות עתיקות.(אני לא יודע להשתמש בחץ וקשת...) הבן שלי בגיל שבע מקליד הרבה יותר מהר ממה שהוא כותב בכתב יד. התקשורת דרך המחשב היא יותר קצרה ועניינית מאשר במכתב, ולכן יכולת הקריאה והניסוח פשוטה יותר ונראית למבוגרים שבינינו שטחית יותר.
תוך כדי הרשומה נזכרתי בסבתא שלי (ההיא מרשומות הפסטות). כמו לכל משפחה יהודיה טובה גם אצלה היו מפוזרים קרובים ברחבי הגלובוס. סבתא שמרה על קשר מכתבי עם כולם. עם אחותה באיסטנבול, עם אחות של סבא בפריז, עם בנות דודתה בציריך ובמונטריאול. מכתבים ארוכים בהם הייתה מתארת את כל מה שקרה החודש במשפחה. חלקם בצרפתית וחלקם בלאדינו. לפעמים הייתה מצרפת תמונה של חגיגת יום הולדת של מישהו מהמשפחה. כמעט ולא הייתה מדברת בטלפון איתם. ואם כן אז בצעקות, עד שצחקתי ואמרתי לה שהיא לא צריכה טלפון, ישמעו אותה גם בלי... תמיד התפלאתי איך הדודות הרחוקות שזכיתי לראות אולי פעמיים בחיי יודעות הכל על כולם. דווקא היום כשאמצעי התקשורת יותר מפותחים כבר אין קשר. גם אין את מי לשאול לגבי שמות הנכדים של אותן קרובות רחוקות, אולי נמצא בפייסבוק. חבל שעוד אין אפליקציה לעולם הבא...
האם הטכנולוגיה הרגה את המילים? אפשר להסתכל על אותו נושא בזווית אופטימית. אולי איבדנו כישורים מסוימים אבל הרווחנו אחרים. אני יכול לכתוב רשומה ולפרסם אותה ועשרות אנשים שלא נפגשתי איתם פנים אל פנים יכולים לקרוא ולהביע את דעתם. חברים וירטואלים כתוספת לחברים מוחשיים. אולי פשוט לא צריך לשפוט אלא תמיד לנסות לשפר. בעוד כמה שנים אמצא עצמי מעביר שיעור "איך לכתוב בלוג" מהבית, מול המחשב. נשמע הזוי? עד לא מזמן גם טלפון נייד נשמע הזוי.
ואנחנו, עם אילו מסקנות נצא מרשומה כזו, מהורהרת מהרגיל. המסקנות לא חשובות, העיקר שחשבתי על משהו, והצלחתי להביע בכתב, במשפטים ארוכים ומעט מסורבלים. אלה של פעם אולי יגיבו, אולי רק יחייכו בהסכמה עגמומית. אלה של היום יתייאשו מהטקסט שחופר להם כמו מבחן בגרות קשה בלשון. אלה של היום,ששרדו את הרשומה, יכתבו חחח על משפט שהצחיק אותם, ואולי ישתפו בקיר ויעשו לי לייק.
בברכת הצלחה בבגרויות הקרבות, גם במקצועות עתירי המלל העתיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה