באמת שלא רציתי לכתוב על זה. כבר כתבו הרבה בשבוע האחרון. והאנשים הקוראים לעצמם פעילי שלום וזכויות אדם מגעילים אותי בצביעותם. אבל כבר ראיתי בעמוד הפייסבוק שלי את הסטטוסים המציגים את הקצין כגיבור. ראיתי את התגובות ותגובות הנגד. ההרגשה היא שקרה אירוע חמור של קצין צה"ל שהוא גם אדם עם רגשות, שאיבד למספר שניות את קור רוחו והכה מפגין שבוודאי סיכן אותו. והמצלמה, היא אף פעם לא אובייקטיבית, ותפסה אותו ברגע הבעייתי הזה. הוא לא גיבור, זה בטוח, חשבתי, הוא סתם אדם עם פיוז שהיה קצר באותו היום. חבל.
וזה החזיר אותי לבוקר הרביעי בפברואר 1997. לישוב כרמי צור, בין גוש עציון לחברון. ערב לפני שיחקנו בשלג שירד. חיילים בסדיר שלחלקם(גם לי) זו הייתה הפעם הראשונה שירד עליהם שלג. עליתי למשמרת לילה. שמעתי בקשר על האסון שקרה. טלויזיה לא הייתה ורצתי לחמ"ל בשתיים בלילה, לאחר המשמרת. הקריאו בקשר את השמות , כנראה לפי פתקי הטיסה. אין ניצולים באסון. שם אחר שם האזנו בקשר. גודל האסון התברר. חלק מהשמות צלצלו מוכר, חלק מהם היו איתנו שבועיים באותו אוהל, עד שפיזרו אותנו ביחידות השונות בחטיבת הנח"ל. כל אחד מהנוכחים הכיר מישהו. בהחלט חוויה קשה.
ואחרי לילה ללא שינה, יצאנו לאבטח את הכביש המוביל מצומת גוש עציון לחברון. התמקדנו בשני מחנות פליטים לצידי הכביש- אל- ערוב ובית אומר. שאריות השלג הקל עדיין על הכביש, קר עייף ובעיקר עצוב וכואב. במחנה אל ערוב קיבלו אותנו במטר אבנים. היום קצת יותר מהרגיל. נדמה היה שהם שמחים. דגלי אש"פ הונפו במיוחד באותו היום בחלק מהבתים. ובאמת היינו חסרי סבלנות. בוא ניכנס להם בצורה. הציע אחד החיילים. הקצין הדתי בדרגת סגן שהיה האחראי בשטח אמר עזוב לא היום. היום אנחנו אבלים. כל עוד התנועה בכביש זורמת שישמחו ויחנקו עם זה העלובים האלו(זוכר היטב את המילה עלובים) ויזרקו אבנים על הג'יפ שגם גם ככה ממוגן וסגור. שמחתי על ההחלטה. אחרי כמה דקות פסק מטר האבנים על הג'יפ. נשארנו רק עם רעש טיפות הגשם, ועם הרדיו שדיווח על האירועים.
ואז ראיתי את הסרטון במהדורות השונות. התמונה לא נעימה. זו לא רק מכה אחת, זה גם לא רק מפגין אחד, זו גם הכאה בגבו של אחד המפגינים,זו הכאה גם של נשים, זו הכאה עם החלק המתכתי של המחסנית, לכיוון הפנים, ולא שימוש בנשק כאלה המגרשת מפגין טורדני. זו אלימות כדרך התנהגות, ללא מחשבה שנייה הנראית לעין המצלמה, זו אלימות כדרך חיים כלפי אלו שאינך מסכים איתם (וכבר הזכרתי שאיני מסכים עם המפגינים) והם מעזים להפגין. זו אלימות של אדם שהנשק עלה לו לראש.
איזהו גיבור- הכובש את יצרו. נאמר בפרקי אבות. זו לא המצאה של שמאלנים. אלו הערכים היהודיים שלנו. מה נשיג בהכאת מפגינים שלא לצורך הגנה ישירה על חיים? לא תפקיד הצבא "לחנך" אותם. תפקיד הצבא הוא לשמור עלינו. על הביטחון שלנו. הכאת מפגינים אנרכיסטיים, שכבר חטפו מכות מעוד כל מיני משטרות ברחבי העולם, סתם מצטלמת רע וחסרת תועלת. ההכאה הייתה שיטתית, כדרך התנהגות, כדרך התמודדות עם מפגינים. הנשק הצה"לי ששימש לכך, כבר אינו טהור. נכון שהוא כבר מזמן לא תמיד כזה, אבל ברוב המקרים כן. תמיד כואב לראות מחדש את הפעמים שהוא מאבד מטוהרתו. לא ריחמתי על אותם מפגינים שחטפו את המכות. הצביעות שלהם בנוגע לזכויות אדם מגעילה אותי,(כבר רשמתי).אבל כאב לי על טוהר הנשק. אותם ערכים עליהם התחנכתי וחונכתי בצבא הוכתמו. כאב לי יותר על החברה שהופכת להיות יותר אלימה, וחלקים ממנה שמעריצים מעשים אלימים.
את הילד שלחתי לחדר לשחק במחשב עוד בכתבה הקודמת על האלימות בכדורגל(ואל תחשבו שאין קשר). עזוב, אמרתי לו, היום החדשות מגעילות ואלימות. טוב שלא ראה את הקצין המשתמש בנשק להכאה. הוא עדיין חושב שכל החיילים גיבורים ושומרים עלינו. ואלו שמבקשים להמליך עלינו את הקצין המכה כגיבור? הזהו גיבור? זהו המודל לחיקוי? האם כך הם רוצים שילדיהם יחונכו. שהחזק יכה את החלש? אם האח הקטן מעצבן את האח הגדול, אז הגדול צריך להכותו כי הוא יותר חזק? טוב שהילד לא ראה, חבל שאחרים כן. זו לא התייפיפות (כפי שנכתב בעמוד הבית באתר זה באחת הכותרות) זו דאגה אמיתית לעתיד החברה שלנו, שבשמה אנו מתגייסים לצה"ל.
ואנחנו? צריכים לחשוב מיהם הגיבורים שלנו. איך נרצה שיראה דור העתיד. הקצין שהתנהג כך- סיבותיו עמו, ואין לדון אדם עד שתגיע למקומו. אבל אלו המנסים להציגו כגיבור מדאיגים אותי. האם הם רוצים חברה המקדשת אלימות? האם אין סכנה שהאלימות תופנה נגדם כשיהיו בצד החלש? כבר כתבתי על דמות הגיבור. בטוח שלא זו דמות הגיבור שנרצה. את הגיבורים שלי אני מעדיף אחרת. מאוד אחרת.
בברכת בשורות שיביאו יותר גאווה לקראת חג העצמאות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה