יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

זר ברכבת

ביומיים הראשונים של חופשת החנוכה הייתי בהשתלמות מורים בנושא הכנת משלחות לפולין, אך לא זה נושא הרשומה. היומיים הנ"ל נערכו בקיבוץ תל יצחק ליד נתניה. אמרו שיש הסעה מתחנת הרכבת ועדיף להגיע דרכה. כך מצאתי עצמי נוסע לעבודה ברכבת לאחר תקופה ארוכה ברכב הפרטי. הנסיעה הביאה אותי למספר תובנות:
אחד השיקולים העיקריים לנסיעה ברכבת היה החסכון בעצבים בפקקים. השיקול הפך ללא רלוונטי לאחר שפניתי לכיוון הרכבת במטרה לחנות במגרש החניה. כנ"ל גם ביציאה בערב.
שמעתי שבהרבה מקומות גובים תשלום עבור חניה ברכבת. המדינה לא יכולה לבקש מהציבור להעדיף תחבורה ציבורית ולאפשר גביית תשלום. להפך, כדאי לארגן הסעות נוחות לרכבת ומאליה למגרשי חנייה מרכזיים בחינם. 
יש לתכנן את ההגעה לרכבת כרבע שעה לפני יציאתה. התור לעמדת רכישת הכרטיסים הוא ארוך. כך גם לבידוק הבטחוני. הייתה רק כניסה אחת, רק עמדה מאויישת אחת לכרטיסים, ושתי עמדות למכירת כרטיסים אוטומטיות. בכולן היה תור. אם השיקול לנסיעה ברכבת היה חסכון בזמן, אז לא בשעות העומס.
כשכבר יוצאים מהתורים לכיוון הרציף נתקלים בבעיה המוכרת. ריח נוראי של עשן סיגריות במרחב ציבורי בו כל נוסע חייב לעבור. לא ניתן להימלט ממנו כי המעשנים כבר ביציאה מהטרמינל. יש להתרחק עד לקצה כדי להימנע מהריח שבעיקר בבוקר מביא עמו בחילות. עד שמגיעים לקצה, הרכבת כבר הגיעה. חייבים לתחום אזור למעשנים רחוק משער היציאה. שיעשנו להם בכיף, פשוט רחוק ממי שלא רוצה להריח סיגריות על הבוקר.
אתגר גדול הוא לעמוד בדיוק במקום שדלת הקרון תעצר מולך. קצת בעייתי לעלות אם אתה ילד קטן או אדם מוגבל בתנועה. המרווח בין הרציף לרכבת עצמה קצת מפחיד. לא נרשמו דחיפות בסביבתי וכולם עלו בצורה מסודרת ובטוחה. ועדיין אם הייתי מגיע עם ילדיי הקטנים הייתי קצת מודאג. פתרון אין כאן למעט הסתמכות על התנהגות סבלנית של קהל הנוסעים. 
חייבים לתגבר בשעות הבוקר את מערך הרכבות. מי שמצפה למקום ישיבה עליו לגור בעיר ובה תחנת קצה ברכבת. אולי כדאי להקים מערך אינטרנטי למכירת כרטיסים למספר קרונות באופן בו מספר המושבים יתאים למספר הכרטיסים. אפשר גם לנעול קרון או שניים ולפתוח רק כשמגיעים לתחנה מסוימת. זה גם יחסוך את התורים בקופות וגם יאפשר לאנשים יותר נוחות.
צריך לעשות משהו עם אלו שמתעקשים לנהל שיחותיהם בנייד בקולי קולות. בכל קרון היו לפחות שניים כאלו. עד סוף הנסיעה אתה כבר יודע בעל כורחך את מערכת יחסיו בבית ובעבודה, את הרגלי הבילוי שלו ועוד אינפורמציה רכילותית מיותרת. בשביל זה יש תכניות ריאליטי שאני נמנע מלצפות בהן. אני מעדיף את השיחות האישיות לבצע פנים מול פנים או לפחות בבית, בשקט ובפרטיות.
מרוב צפיפות בבוקר קשה גם לצאת בזמן הרצוי. לא תמיד ניתן לעבור במעברים על מנת להגיע לדלת היציאה בזמן. גם אין אפשרות לצעוק לנהג רגע. צריך להיות מתורגל, לא להרדם (גם כך אי אפשר בגלל הרעש) ובעל נחמדות אסרטיבית.
בדרך חזרה היה נעים יותר ומרווח יותר. הבעיה היא שאז מתחילות המחשבות והרצונות. בחנות בתחנת הרכבת דרשו תשעה שקלים לפחית משקה קל. על הכריכים הרבה יותר, והם גם נראו במצב בעייתי. החל מאבק פנימי בין העקרונות לצמא. אני גאה לציין שהעקרונות ניצחו. לא להגיע לרכבת רעבים וצמאים. עדיף להגיע מכורים לניקוטין.
אם כבר מחשבות, קשה להימנע מאסוסיאציות שואתיות ברכבת. המראה של המסילה בזמן הנסיעה. רעש הינעלות הקרונות. אולי רק אני למדתי ולימדתי יותר מדי היסטוריה? יש גם חסרונות בלהרגיש אירופה, ואני כבר דור שלישי. האם רק אני דפוק? האם זה טוב או רע שאסוסיאציות כאלה עדיין קיימות?
אפרופו היסטוריה טוטליטרית. קשה להימנע מהנוכחות של עיתון "ישראל היום". צריך לקרוא אותו כמו את ה"פראבדה" בימי הסובייט העליזים. כלומר לזכור מי מוציא את העיתון. ועדיין נהנתי לקרוא פרשנות של בועז ביסמוט ושל דן מרגלית. היה גם עיתון ידיעות לאיזון, שם הכתיבה נוטה לכיוון השני. כנראה שאין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית. רשמתי לדבר בכיתה על המונח קריאה ביקורתית. רוב החיילים העדיפו ישראל היום, המבוגרים יותר ידיעות, עם דגש על מוסף הספורט.
ביום השני להשתלמות הקדימו את ההרצאות כך שהסיום היה כארבעים דקות  יותר מוקדם. כמובן שאיש לא טרח להקדים את ההסעות לרכבת, וכך מצאנו עצמנו בצעדה (שוב אסוסיאציה) של רבע שעה עד לתחנה. החסרון בתחבורה ציבורית הוא פגיעה בעצמאות ובניידות. 
שלב המסקנות: רוב האנשים ברכבת מנומסים, רובם עייפים, רובם מכורים לנייד ולאייפון. לכן לא הרבה מקשיבים לעצמם. זכור לי כחייל שהנסיעה בתחבורה ציבורית הייתה זמן טוב למחשבות ולא למשחקי אונליין. זה נחמד לנסוע ברכבת, בעיקר לאלו העובדים באזור תל אביב המצויה בפקק תמידי. במובנים רבים זה אפילו עדיף, בטוח יותר טוב מאוטובוס. פחות מסוכן, פחות בלאי לרכב. חבל שהמחיר מאוד גבוה. חבל שבבוקר אין מספיק היצע לעומת הביקוש. חבל שבמקום הדרת נשים וילדות לא מבצעים הדרת מעשנים וקולניים סלולריים למינהם. חבל שהמדינה לא מעודדת נסיעה ברכבת ומאפשרת גביית תשלומים גבוהה על שירותי הרכבת הנלווים. אולי אם תהיה הפרטה המצב ישתפר, או אם המדינה תתערב יותר ביעילות. ועדיין מזל שאינני צריך להגיע על בסיס יומיומי לאזור תל אביב.
בברכת חג שמח ונסיעה בטוחה.  

אין תגובות:

פרסום תגובה