יש תחושות שבאות לך בהפתעה מוחלטת. פתאום באמצע סיטואציה מסוימת משהו קטן ולא קשור זורק אותך למקום וזמן אחרים לגמרי. כאילו לא קשורים אבל בעצם קשורים מאוד. זה קרה לי השבוע בהופעה של שלמה ארצי. לא , אראלה עדיין לא התקשרה אבל הוזמנו לאירוע נחמד מהעבודה של בת הזוג, שכלל גם הופעה שלו. השארנו בפעם הראשונה את שני הילדים עם סבא שלהם לבד, ונסענו. הגיע הזמן אחרי מספר שנים שלא בילינו רחוק רק שנינו. הערב היה נחמד, האוכל טוב פלוס, ההופעה מצוינת, כאילו היה ספק. תודה ששאלתם.
לקראת הסוף הוא שר את "ירח". הקשבתי כמיליון פעמים לשיר הזה. הוא באמת אחד האהובים עליי. רקדנו מחובקים על הדשא. רגע של אושר בכל המציאות. ואז זה תפס אותי. כאב חד שזרק אותי לחור שחור, ללא כוח משיכה, תלוי ותלוש, לבד למרות החיבוק. כמו החדר השחור המכושף בארמון של עיר הברקת בספר "הקוסם מארץ עוץ". מי שראה את הסדרה המצויורת בטוח הבין...
"משליך גיטרה ואבי עליי צורח. ואמי אומרת זה החוטא שלי..." ואז זה היכה בי. כמעט חמש שנים אחרי. התקופה הזו הסתיימה ולא תחזור. אבא כבר לא צורח יותר. מאבא קשוח הוא הפך לסבא חביב. אדם עייף, כזה שלא יכול להגיד לנכד לא, ואז קונה את כל הצעצועים והממתקים שבעולם וקצת יותר. לילדה הוא קונה שמלות ובובות. אבא שלי שכמעט ולא שיחק בכלום עם שלושת הבנים שלו, יושב עכשיו ומשחק עם הנכדה שלו בבובה השרה והמדברת שקנה לה, בעוד הילד טוחן ממתקים בכמות שהוא לא היה מרשה לי במשך חודש. אבא שלי למד בערב זה איך מחליפים טיטול עם קקי של הילדה, בעזרתו של בני הבכור, ועשה זאת בהצלחה יתרה (רק חבל שלא סגר את השקית...)
עם אבא הייתי רב הרבה. לא הסתדרנו. אבא רצה שאהיה יותר ממושמע, יותר מסודר, יותר דתי, פחות דעתן. ואני, על כל דבר יש לי רשומה שלמה... היינו רבים המון. ממש צרחות. אני חושב שאיתי הוא רב הכי הרבה משלושתינו. אחי הגדול, הכל מותר לו, ואחי הקטן, מוותרים לו והכל מותר לו. ואני באמצע, בנוסף להכל גם ילד נמוך, שמאלי ומפוזר. אמא הייתה אומרת שבי אבא גאה הכי הרבה, וזה לא נכון שהוא לא אוהב אותי. להפך. כשהם נפגשים עם חברים ובעבודה הוא תמיד מספר על כל תעודות ההצטיינות השונות שקיבלתי, על חידוני ידיעת הארץ וחידוני התנ"ך בהם השתתפתי, על זה שכל היום אני יושב וקורא ספרים ואטלסים. גם סבא וסבתא - ההורים של אמא, חשבו אותו הדבר לגבי מערכת היחסים שלי עם אבא. אתה צריך להשלים איתו, אמרו לי כשברחתי אליהם פעמים רבות מהבית. ולזכור שהוא כועס עליך הכי הרבה כי הוא מצפה ממך להכי הרבה (משפט שעד היום אני אומר לתלמידיי - אני כועס עליך כי אני אוהב אותך...)
כבר כתבתי על אמא. היא נפטרה צעירה יחסית מסרטן. הספיקה להיות שנתיים סבתא לבני הבכור. אם הייתה חיה היום היו לה עוד שלוש נכדות בנוסף לנכד. תמיד רצתה בנות ונולדו לה שלושה בנים. צחוק הגורל, האירוניה של הטבע. חלום הבנות התגשם רק לאחר מותה. אמא הייתה מפייסת תמיד ביני לבין אבא. עוד זוכר אותם מתווכחים עליי בחדר השינה, אחרי שחשבו שנרדמתי. אמא ביקשה מאבא לזכור שאני עוד לא מבוגר למרות שזה נראה כך. עדיין יש לי שטויות של ילד. את יודעת שעדיין נשארו לי שטויות של ילד? לפני שאני שוטף כלים אני תמיד מפריח בועות מבקבוק הסבון הנוזלי, וקופץ מאושר כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה בועות סבון. עדיין כשאני רואה ילדים משחקים בכדור אני מקווה שהכדור יברח להם ואני אוכל להחזיר להם אותו בהקפצה. אמא ניסתה לשכנע יותר באהבה. בשיחות אינסופיות. ממנה למדתי להקשיב גם למי שאינו מסכים עם דעתי. לקבל שאנשים חושבים אחרת, וללמוד לאהוב אותם למרות שהם מעצבנים מאוד. בעיקר אם הם משפחה. לדעת לריב בלי לפגוע.
עדיין זוכר את היום שהשיר ירח יצא. אבא חזר ביום שישי ובחגיגיות הביא לי את הקלטת האדומה של ירח. ישבתי בחדר ושמעתי שלוש פעמים ברצף. עד שידעתי את כל המילים. אחרי כמה ימים אמא אמרה שהשירים יפים אבל כמה אפשר לשמוע. אפילו ברדיו משמיעים כל הזמן. זוכר שאמא אפתה בורקסים עם גבינה ותפוחי אדמה. ניסינו להבין את השורה "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". אמא חשבה שצריך להסתכל על הרגעים הטובים בעבר ולדעת שהם ימשיכו להתרחש בעתיד. לכן השיר שמח. אני חשבתי שהשיר עצוב כי היום כנראה ממש חרא, ולכן הוא מתעלם מהיום. אמא אמרה שלא אומרים חרא, אפילו שהייתי כבר בן 16 וגדול מדי להטפות כאלו. עדיין אני חושב שהשיר עצוב, ולא שמח, אולי יש כאן חיפוש של נחמה במקום שכבר שאין, וזה מה שעצוב.
אבא כבר לא יצרח עליי יותר. הוא הפסיק כשעזבתי את הבית לאוניברסיטה. השלים עם מה שאני ונראה לי שטוב לו. אמא כבר לא תצא איתי לטיול מנחם מול ירח. חבל שלא טיילנו יותר. וזה הכאב שתקף אותי. דיברתי עם אשתי בדרך חזרה על הרבה דברים, והראש היה רק בזה. היא בטח מבינה אותי. היא איבדה את אבא שלה גם מוקדם מדי. הייתי צריך לכתוב רשומה לסדר את המחשבות בצורה לוגית. להבין מה כואב. כנראה העובדה שהתקופה הזו לא תחזור, וגם מה שפספסתי אם אמא הייתה ממשיכה לחיות קצת יותר מ-56 שנים שניתנו לה. חסר לי האיזון שהביאה לחיים שלי, העצות הטובות, האוזן הקשבת. עצוב לי שילדיי גדלים ללא סבתא. אני גדלתי עם אחת מדהימה. לילדים שלי אין לאן לברוח אם יריבו איתי. מקווה שלא אריב איתם במידה של חוסר דיאלוג.שלא יצטרכו לברוח.
יום ההופעה היה תאריך יום ההולדת הלועזי שלה. אבל היא תמיד חגגה בתאריך העברי... שמתי לב לכך רק במהלך השיר, לאחר ששמעתי את המשפט. מתגעגע גם לאמא וגם לתקופה שלא תחזור. תקופה שהאושר בא בזעם.
בברכת שנה טובה ושמחה, בריאות ,בשורות טובות, שלום, אהבה, ועוד כל מיני מתוקים...שיהיה טוב גם מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה