זה קורה לנו פעם בכמה ימים. המגעיל התורן מופיע. אותו אחד שלא סופר אותנו ולא את החברה. לפעמים זה תופס אותנו ברחוב, מישהו שמשליך ערימת זבל בגן ציבורי, וכבר לא כיף לטייל בו. לפעמים זה תופס בכביש מישהו שלא מוכן שאתם תעברו נתיב למרות שאתם מאותתים כבר כמה שניות, ועדיין הוא מגביר מהירות. לפעמים זה עולה לך הרבה כמו שמועכים לך את החלק האחורי ימני של הרכב בלי להשאיר פרט מזהה. לפעמים זה תופס בכניסה לבית, מישהו שחונה על המדרכה ביציאה מהלובי באופן קבוע, ומכריח אותי לצאת עם ילדיי מאחורי מכוניתו ולהסתיר אותם מנהג שנוסע מהר מדי בחניון. כן נהג מאזדה 2 בצבע ירוק, אתה גם מעשן במעלית ומסכן בפעם השנייה את בריאות ילדיי. ולפעמים זה תופס אותך אפילו אצלך בסלון, כשמישהו חוגג מסיבה בביתו עם הגברה או סתם רוצה להראות את יכולות הרמקולים במערכת(ותמיד בסגנון של טראנסים וסלסולים משולבים- סגנון ה"פופ ארס", הידוע בכינויו "סגנון כלבי הים " בגלל תנועת הכפיים המלווה במבט מזוגג וריק מתוכן הנובע מהטקסט). המגעיל התורן מזיק לחיינו באופן עקבי, ונדמה שכבר התרגלנו אליו.
הנה, אפילו יש עליו פרסומת. מה קורה ולנטינו? מופיע הג'יפ הפתוח על חולות חוף הים (גם זה מסוכן ומנוגד לחוק) ומפריע לזוג אוהבים צעירים להתבונן בשקיעה. במקום זה הם מביטים בשקיעתה של התרבות האנושית. ועומד אותו אדם, עם חברתו הנחמדה ומרגיש חסר אונים. כמו כל אותם מקרים שתיארתי מקודם. אתה נשאר עומד מול אותו יצור ומתבונן עליו כמו על תופעת טבע אימתנית, כמו התבוננות בשיטפון ,סופת טורנדו או התפרצות הר געש. האדם נשאר מולן חסר אונים ומסכן.
לי זה הזכיר את הביטוי שגורם לתלמידיי לחייך- סאפארי הפוך. הביטוי נאמר כשחבורה של משועממים בחוץ צורחת ומפריעה, לפעמים גם מטפסת על סורגי החלון, הכל על מנת לזכות בקצת תשומת לב מהכיתה הלומדת, ואולי גם לראות איך המורה מתעצבן. אחרי בקשה אחת רגועה לעזוב את המקום, מגיעה המתנה לצעקות. אצלי הן לא באות, חבל על המאמץ. עדיף לזכור שני פרצופים קולניים במיוחד ולדווח להוריהם, ולדאוג שהם יענשו. הופעת קרקס הם לא יקבלו ובוטנים של תשומת לב אין לי לתת. אחרי שראו זאת, וחטפו עונש, ידוע בבית הספר שלא כדאי להפריע לי במהלך שיעור. זה לא כיף ורק מזיק. סאפארי הפוך, אמרתי לתלמידיי בפעם הראשונה שנתקלתי בכך. לאט לאט ראיתי תלמידים שהבינו את הכוונה. החיות בחוץ ובני האדם בתוך כלובים. אולי זה מעליב, אולי זה לא פוליטיקלי -קורקט, אבל מה זה נכון.
אנחנו נותנים למיעוט צעקני ובהמתי לנהל את חיינו. מערכת אכיפת החוק לא מספיקה. מערכת המשפט מלאה בעורכי דין שטוענים ששלושה אנשים שהרגו במכות עובר אורח תמים זה הריגה ולא רצח. ושופטים שמקבלים טיעון כזה. משטרה ומוקד עירוני שלא מגיעים למרות תלונות על אנשים שהם מפגעים מהלכים, מפגעי רעש, אקולוגיה ובטיחות. אנשים ששמים ביייייייפ אחד ארוך על כל מוסכמה חברתית, על שילוט, על חוקי תנועה, ועל בקשות מנומסות של אנשים לחדול מהתנהגותם. הם יופיעו תמיד עם ג'יפ נוצץ, סיגריה בפה, מבט ריק בעיניים, ופה פתוח באופן תמידי.
כבר כתבתי במידה כזו או אחרת על הנושא במספר פעמים. אך בכל כמה שבועות חוזר סיפור דומה, רק השמות אחרים. שוב בריוני רחובות וכבישים, שוב ג'יפים מפוארים יתר על המידה, שוב יוצאים ללילה של אלכוהול בתל אביב ורוצחים הולכי רגל ועוברי אורח תמימים. המקרה האחרון -רציחתה של לי זיתוני ז"ל, הפקרתה והתנערות מאחריות עד כדי בריחה לארץ אחרת, שוב עורר אצלי את הנושא. צפיתי בחדשות בכתבה על התאונה שתארה את האובדן הגדול והמאבק לביצוע הדרישה הבסיסית של אזרח ממדינתו, שתבצע הדבר שמהווה הצדקה לקיומה, לדאוג לזכות הבסיסית של הביטחון, או לפחות להעניש בחומרה את אלו שלוקחים זכות זו. התחושות שלי לאחר הכתבה היו הרבה תסכול והרבה אמפתיה.
ואנחנו? מה יהיה עלינו? לאחר הכתבה, במקבץ הפרסומות( כנהוג להגיד "במעבר חד" )הופיעה הפרסומת של הלוטו והולנטינו.ואז נוצר אצלי החיבור התודעתי. כנראה שנגזר עלינו להשלים עם קיומם של כל המגעילים האלו, חסרי החינוך, אנשים שרואים רק את עצמם. כמאמר השיר של "החברים של נטאשה"- העולם הזה מלא באנשים כאלו. האגו הגדול שלהם,בצירוף עם רף הטמטום והבהמיות הגבוה שלהם מטיל על חיינו צל גדול ואפל. להיאבק בהם ללא עזרה מסיבית של החברה, של מערכת אכיפת החוק, הרשות המחוקקת והרשות השופטת, זה כמו להיאבק בטחנות רוח. בפרסומת יש את המספרים שיסדרו לנו את החיים. ובעולם האמיתי?
בברכת שנה טובה, שקטה, ללא אלימות, וללא תאונות דרכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה