תחיל מהסוף. נהניתי. מאוד. כמו כן תרומתו של המסע מורגשת אצל חלקים גדולים מהתלמידים גם בשבוע הלימודים שלאחר המסע. נקווה שהפנמת הערכים החברתיים תימשך לטווח ארוך. אולי לכל חייהם. החשיבות גדולה. החיבור בן ילדי שנות האלפיים לערכים הוא הכרחי. לפני שנאבד כולנו במערביות או חרדיות. המסע אכן מדבר "ישראלית" של פעם. כמובן שיש ביקורות, גם על המסע, גם על עצמנו, נגיע גם לכך.
אז על מה מדובר? מסע ישראלי מבראשית הוא טיול של שבוע שלם (כולל שישי ושבת) שמוצע לבתי ספר תיכוניים, בדרך כלל בכיתה יא'. המסע אינו טיול שנתי. הא יותר אבן קטנה הנזרקת למים ווהשפעתה מתרחבת בהדרגה למעגלים גדולים יותר. זה מתחיל ביום הליכה מפרך, לאחר לילה של נסיעה. בערב הגעה ללינת שטח, ובישול שטח, ללא מקלחות אך עם הרבה זיעה ועייפות. המטרה היא הכרת העצמי והיכולת להתמודד עם קשיים. כמו טירונות מקוצרת רק בלי התיזוזים והיחס המשפיל. הליכה ארוכה, ועצירה לשיחות על הכרת עצמך פנימה.
היום השני כבר מדבר על הקבוצה. יום חשוב ביותר. לדעתי המשמעותי ביותר לטווח ארוך. כאן התמודדו התלמידים עם משימות קבוצתיות שונות. בסדנת ההדרכה שלוותה בהפעלות מרתקות, הם התעמתו על סוגי האופי של אדם בקבוצה. מה הוא תורם? מדוע? מתי הוא מעדיף את עצמו על הקבוצה? מתי הוא תופס טרמפ על אחרים שעובדים בשבילו? מתי הוא מוביל חיובי? מתי מובל? התעמתו על ההשתתפות בבישול ובניקיון של אתמול, כשכולם היו עייפים אך היה צריך לבצע משימות בישול וניקיון לקבוצה. למרות החששות מפיצוץ יצאו מכאן רק דברים טובים. השפעה ישירה - לא היה צריך לבקש לנקות אחרינו לאורך כל המשך המסע. הרוב הבינו מהי אחריות אישית בקבוצה.
היום השלישי היה מרגש. הנושא - אני והקהילה. הקבוצה שלי התנדבה בבית אבות. לא האמנתי כשראיתי את החיבור בין הילדים למבוגרים. שיחות נפש עמוקות על החיים. ריקודים משותפים והנאה מהנתינה. ערך שהחברה שכחה מזמן. אדם נותן יותר בשביל עצמו ופחות בשביל אחר. בימים שהנתינה תופסת כיוון של צדקה כספית, שוכחים הרבה את נתינת האהבה ותשומת הלב. הילדים לא רצו לעזוב ונפרדו בדמעות. בסדנת המדריך דיברנו על האנשים השקופים. שלא מודים להם: נותני השירות של האבטחה, התחבורה, הניקיון. להבין שחיים בחברה לא חייבים להיות ניכור הדדי. אפשר לחייך, לשאול ולהתעניין באחר. זה גורם לנותן תשומת הלב תחושת אושר. בערב כל אחד סיפר על עצמו, על דברים שריגשו אותו. על כאבים וחסכים. הרבה בעקבות זאת פורסמה הרשומה האישית (ולא אופיינית בבלוג)הקודמת. אנשים יצאו אחרים. מחוברים אחד לשני. מחוברים לעצמם.
היום הבא כבר עסק בשאלות גדולות יותר. היינו בגוש עציון. הלכנו במסלול שנקרא דרך האבות, עם חשש תמידי שלי לגבי הבטחון. הורגלתי ללכת עם אם.16 ומספר חברים ברמת תחמושת כזו או אחרת באזורים בהם לוחיות הרישוי הן בצבע ירוק. לרוב התלמידים זה פחות הפריע. המדריכים התנהגו כדגים במים. אולי הבעיה היא אצלי? השריטות מהשירות הצבאי? האם אני זה שנושא עיניים רק דרך כוונות? סיפרו על גוש עציון, על שיירת הל"ה, על נפילת הגוש. קצת פחות על כיבושו ב1967. כמלווה הזכרתי שזה "שטחים" והתגובה הייתה שאלו שטחים בקונצנזוס של רוב העם ואפילו בתכניות שלום כשמדובר על חילופי שטחים, זה בראש ובראשונה גוש עציון. חבל שזה לא תלוי רק ברוב העם היהודי, ויש גם צד אחר...
ביום שישי המסע הגיע להר הרצל. כאן המשמעות של ההקרבה. סיפורים אישיים של החיילים. המון דמעות. המון משמעות. וגם מחשבה שעוד שנתיים הם גם מתגייסים. איך אנחנו רוצים לחנך אותם? להקרבה עד אין סוף כמו רועי קליין ז"ל שקפץ על רימון בקריאה "שמע ישראל" כדי להציל את חייליו? אני זוכר שקצת כעסתי עליו באותו רגע. הרי יש לו ילדים משלו. אחר כך הערכתי עד מאוד. אחר כך שוב התבלבלתי, ונשארתי כזה. אין ספק שזהו אומץ לב נדיר, אך האם הייתי רוצה שהקרובים אליי ינהגו כמותו? שאלות גדולות גם בשבילי. אולי בגיל שש עשרה זה נראה פשוט יותר. את קבלת השבת ערכנו בכותל עם אלפי אנשים. אחר כך הלכנו ברגל לאכסניה עם מעבר באוהל של הוריו של גלעד שליט. הליכה ארוכה אבל כבר אף אחד לא התלונן. פעילות "עין טובה" בלילה ריגשה מאוד. כל אחד היה צריך להגיד דברים טובים על חבר לקבוצה. התלמידים הגיעו לרמות פרגון וקבלה מדהימות.
ביום שבת דיון על היהדות. האם היא דת? איזה סוג של דת? האם היא לאום? רק לאום? שאלות גדולות שגורמות לחשוב. אין תשובה אחת. המדריכה טענה שבזמן האחרון לוקחים לנו את הדת גורמים קיצוניים חרדים. שמים דגש על הדתיות ופחות על הערכים. מזכיר מאוד את פרשת שירת החיילות בקורס קצינים. מזכיר הרבה דברים שכבר כתבתי ברשומות נוספות. היפה בדיונים שאין כאן נכון או צודק. בדיון הסופי ראיתי שהתלמידים למדו להקשיב אחד לשני. לענות לעניין ולא להיגרר להשמצות אישיות. להעלות טיעונים באופן הגיוני יותר.
מובילי המסע הם מהציונות הדתית. המדריכים מגיעים משם. למרות זאת רובם יצרו חיבור עם הילדים העירוניים והלא-דתיים. המסע מראה שיש מי שעובד נכון עם בני הנוער. הם מבצעים ערכים ולא רק מדברים עליהם במצגות של יעדי משרד החינוך. עבודת שטח חשובה ומועילה. עבודה שפעם הייתה שייכת לתנועות הנוער שכפי שמשתקף בעיניי שמות היום יותר דגש על מסיבות וכיף ופחות על משמעויות רחבות יותר בתחום האישי הערכי ובתחום הלאומי. צרם לי בחלק מהמקרים ההבדלים הפוליטיים. בתצפית על ירושלים, העיר האהובה עליי, לא הייתה התייחסות למחלוקת על העיר. גם בגוש עציון הצניעו אותה. אך הדבר נעשה ללא סוג של אינדוקטרינציה. הדגש היה על ההיסטוריה של המקום, ולא על המחלוקת. הייתה בקשה לכבד את השבת. לא היו כעסים על אלו שלא. הכל נעשה באהבה וסובלנות, תוך הצגת דרך חיים מקבלת ומחבקת.
אני שמח על הדרך שהציונות הדתית ניצחה בנקודה זו, בדרך של אהבה. שמח לראות שהקיצוניים שהיא הצמיחה לא העלימו את הערכים עליהם הוקמה. כל אלו שרצים על כל גבעה וגובים תג מחיר עלוב ופאשיסטי המזכיר את הסיקריקיים ואת שנאת החינם בימי חורבן הבית, אלו שמוכנים להיות מודחים מצבא הגנה לישראל בגלל חיילת ששרה (המדריכות שרו יפה עם התלמידים) כאילו שאישה היא אובייקט ולא אדם, אלו שהקימו אנדרטה לזכר רוצח המונים בקריית ארבע, השפעתם של כל אלו לא הייתה שם, אלא להפך. חבל שהקיצוניים האלו השכיחו את היופי שהמגזר הזה תורם למדינת ישראל. הוויכוח היה וישאר בגבולות הלגיטימי, כוויכוח בתוך משפחה, מתוך מטרה משותפת וללא אלימות. ראיה פלורליסטית התואמת את ערכי היהדות האמיתיים שנשכחו - ואהבת לרעך כמוך.
למרות שאני חלוק עליהם במספר דברים. המסע חשוב ומומלץ. עדיף שבתי הספר ייקחו אותו למרות העבודה הקשה(מאוד) של הצוות החינוכי. גם לא צריך להרתיע אם יש אנשי חינוך בעלי תפיסה אידיאולוגית שונה (כמוני). עבודת החינוך נעשית כאן באהבת חינם, בערכים שהחברה העירונית והלא דתית שכחה כבר. התלמידים לא חזרו דתיים/ימניים יותר. הם חזרו אנשים טובים יותר ובוגרים יותר. אוהבי אדם ואוהבי ארץ ישראל.
בברכת שנה טובה לכל בית ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה