בית ספר ללימודים או בצפר לצפירות ורייטינג

אחד הקריטריונים המובילים למדידת הצלחתו של בית ספר תיכון הוא אחוזי הבגרות. נראה כאילו תעודת הבגרות הפכה ממשהו שהתלמיד צריך להמשך חייו למשהו שכל מורה ובית ספר צריכים על מנת להציג מדדי הצלחה, או במילה פשוטה-רייטינג. כאן נעוצה אחת הבעיות העיקריות של מערכת החינוך. בתי הספר ממש רודפים אחרי התלמידים הכי חלשים והכי קשים מבחינה משמעתית על מנת שהם יעברו את בחינת הבגרות, והרבה אמצעים כשרים. לדוגמא - תלמיד בכיתה המוגדרת לא כעיונית לומד כמעט פי שניים יותר שעות את מקצועות החובה ומוציא בגרות מינימלית ללא מספר גבוה של מקצועות בחירה, אם בכלל, ורמה מאוד נמוכה באנגלית ובמתמטיקה, שאינה מספיקה להתקבל לאוניברסיטאות ללא מכינה או השלמה לאחר הצבא. בנוסף בכיתה כזאת יש כמחצית ממספר התלמידים בכיתה עיונית, כך שהם זוכים להרבה יותר תשומת לב והשקעה בבעיות בהם הם נתקלים. מגדילים להשקיע בכיתות החלשות, שם יושבים מספר תלמידים קטן, מורה ושני מתרגלים שנמצאים בכל השיעורים, וגם נשארים פעמים רבות לאחר שעות הלימודים. בנוסף תלמידים אלו אינם משתמשים בספרי לימוד כי הם לא יצליחו להבין אותם(זאת לפי הוראת מרכזי הפרויקט הנקרא אומץ), והמורים מכינים בכל שיעור דפי הכנה ששוכתבו על ידי המורים לשפה קלה, לתרשימים, ועוד המון המצאות יצירתיות (דבר הלוקח למורה כשעה לפני כל שיעור,ללא תשלום - פרט זניח), ומשוכפלים בעלות גבוהה על ידי בתי הספר. בנוסף הם ניגשים לחמש בחינות מתכונת (ולא אחת כנהוג בכיתות רגילות, למרות שגם שם זה כבר לא תמיד כך, וזו נגזרת של הבעיה) לפני הבגרות. גם דבר המצריך היערכות בחיבור חמש בחינות מתכונת שונות  ובבדיקתן (גם כאן מתנדבים המורים ללילות לבנים).

עד כאן הכל ורוד. מערכת החינוך משקיעה בכל תלמיד, יוצרת אינטגרציה, מונעת נשירה, מבצעת העדפה מתקנת לשכבות החלשות. המורים עובדים קשה יותר אבל שוב זה זניח וכאן יופיעו הקריאות הצודקות להעלאת השכר. אך קיימות מספר בעיות עיקריות שנובעות מהרצון הטוב והגדרת היעדים של המערכת. בעיות שהופכות את מערכת החינוך לפחות טובה ויעילה, ובעיקר משועבדת לרייטנג של אחוזי ההצלחה. למערכת שרודפת אחר התלמידים בתחנונים, תבואו ותעברו את הבחינה, אנחנו נכופף סדרי עולם כדי שתצליחו.

הבעיה הראשונה היא שרוב התלמידים היושבים בכיתות אלו לא יכולים ולא רוצים ללמוד. את הכיתות מאכלסים לא רק תלמידים מעוטי יכולת אלא גם תלמידים למשפחות מבוססות. הדיבורים על צמצום פערים בגיל זה הם מיותרים. התלמידים שהגיעו לשם כנראה לא עבדו במשך תשע שנים, או שלא עבדו איתם נכון. הכיתות העיוניות מלאות בתלמידים ממשפחות ללא השכלה או יכולת כלכלית, אך עם שכל ומוטיבציה. את ההשקעה בהם יש לבצע מההתחלה, שם יש לצמצם פערים, ולא בתיכון שם מנסים לדלג על כל התשתית הלימודית, ההרגלים והמיומניות הנרכשות מהגן ולהביא אותם בזמן קצר להצלחה. חלקים גדולים מהם משיגים תעודת בגרות שנרכשה לאחר שבית הספר רדף אחריהם, עם הקלות ועיגולי פינות והכי בעייתי ללא הקניית הרגלי למידה נכונים, מיומניות של הבנת טקסטים ויכולת כתיבה מינימלית. התעודה הושגה בעזרת עבודה סיזיפית של המורים שלקחו את חומר הלימוד ושכתבו אותו, לימדו למבחן ולא לשם לימוד. התלמידים רק צריכים ללמוד בעל פה משפטים שלמים ללא הבנה ולהקיא אותם במבחן בתקווה שחלק ממה שהם אמרו/כתבו יעזור להם להשיג חמישים נקודות ("מגן" שישים והכל בסדר). כשעה לאחר המבחן הכל נשכח,העיקר שיש רייטינג. גם הטלוויזיה החלה ככלי חינוכי, כהקניית ידע לכולם מבלי לצאת מהבית, והפכה לעיסת בידור וכיום היא במצב של הרס כל הערכים הקיימים. תלמידים צריכים ללמוד לעבוד קשה כדי להשיג תעודה ובתי הספר לא צריכים לרדוף אחריהם. לעזור כן ובכל דרך אפשרית, אבל אם ילד בן 16 באופן עקבי לא רוצה, אז הוא מספיק גדול כדי שנגיד לו לא צריך. גם כך מי מהם שירצה לפנות לאקדמיה יצטרך להשלים הרבה כי כפי שציינתי תעודות הבגרות הללו אינן מספיקות לאוניברסיטה.

בעיה שנייה נעוצה בערך של תעודת הבגרות. כלל בסיסי בכלכלה אומר שאם יש משהו לכולם אז הוא כנראה לא שווה הרבה. ההקלות שמקבלים תלמידים רבים הופכות את הבחינה לבדיחה עצובה. הכוונה היא בעיקר לכל נושא ההיבחנות בעל-פה. בבחינה זו התלמיד מקבל בוחן שעוזר לו להצליח. במהלך הבחינה התלמיד נשאל שאלת מנחות, מסבירים לו את השאלה, מקריאים לו את השאלון, וכותבים בשבילו. הוא צריך רק לדעת את מושגי היסוד הבסיסיים ולקוות שהבוחן ירמוז לו את התשובה הנכונה. כמובן שהבחינות נעשות על ידי מורים מבית הספר והם כמובן רוצים שהוא יצליח, הם לא מגלים את התשובות אך עושים מאמצים רבים ופשוט חולבים מידע וסוחטים אותו כדי שהתלמיד יגיד משהו שקשור לשאלה ואז יהיה אפשר להעניק לו ברוב כבוד חלק מהניקוד. תלמידים אלו יתקלו בקשיים בשוק העבודה. אין להם מיומנויות בסיסיות של הבנת הנקרא, ניתוח טקסט והבנת נושא מרכזי, וניסוח רעיונות. (כאן גם המקום לקריאה להכניס את מקצוע הוויכוח, debating, בכתב  ובע"פ). אין אדם שיעסיק מישהו כזה במשרדו כפקיד או מזכירה. אבל זו דאגה לטווח הארוך. כרגע יש עוד רייטנינג. הדבר הגרוע יותר בשיטה היא שמתן ההקלות עולה אלפי שקלים. כאן יש הרחבת פערים ולא צמצום. נתקלתי בתלמידים רבים בעלי יכולת טובה אך עם הורים דוחפים ועשירים, שהשיגו את ההקלות בעזרת תשלום. תלמידים רבים גם אמרו לי שעם הכסף שהמאבחן קיבל על ביצוע האבחון, אין סיכוי שהם לא יקבלו את ההקלות. מה עם התלמידים בעלי הקשיים האוביקטיביים, ללא גב כלכלי? לדעתי יש לציין בתעודת הבגרות את ההקלות להן זכה התלמיד, וחייב לציין אותן אם מעסיק ידרוש. מספר התלמידים הזכאים להקלות ירד פלאים. כדי לעבור את המוט בקפיצה לגובה מתאמנים טוב יותר, לא מורידים את גובה המוט. אין הכוונה לדיסלקטים הזוכים בצדק לשכתוב מבחן, אלא לנבחנים בעל-פה. כמובן שיש להפסיק את הבדיחה של אבחונים פרטיים בתשלום, וליצור ועדות מאבחנות בחינם.

בעיה שלישית היא האווירה הלימודית בבית הספר. תיכון אמור להיות מוסד לימודי ברמה גבוהה מאוד. כפי שציינתי בכיתות החלשות יותר יושבים בעיקר תלמידים שבעייתם היא לא הישיגהם הלימודיים אלא הרגלי החיים שלהם, צורת התנהגותם ויחסם ללימודים. התלמידים הרציניים עם הקשיים הלימודיים מגיעים בדרך כלל לכיתות העיוניות או לכיתות הבינוניות כמו מב"ר. לכיתות החלשות (מב"ח, אתגר ואמ"ץ ועוד שלל אותיות) מגיעים תלמידים ללא הרגלי למידה ונדרשים לעבור בגרות. בית הספר הופך לבצפר, מלשון צופר, כלומר רעשני וצעקני ולא מוסד לימודי גבוה. תלמידים טובים יותר לא יכולים לפתח נורמות התנהגות והרגלי למידה נכונים כשמסביבם תלמידים ששומעים מוזיקה במגברים, מתחצפים לכל גורם חינוכי, אלימות מילולית ולעיתים גם פיזית. תלמידים בכיתות העיוניות מנסים לחקות נורמות אלו על מנת להיות יותר מקובלים. חלק מהאמירות ה"מעליבות" כלפי התלמידים המנסים להשקיע ולגביהם שהמקלדת עוד יכולה לסבול - "האשכנזים" (כלא אשכנזי זה העליב אותי, עשו אותי טיפש, וגם לא ראיתי עדה שולטת באף אחת מהכיתות), המליינים, השמאלנים, שישרפו או ידפקו וכמובן החנונים (שזה בסדר). כמובן שהכינויים הנפוצים יותר הם אלו שהמקלדת לא סובלת. מורים יוצאים מכיתות אלו סחוטים ומותשים (לוקחים לפני השיעור כדור כי בטוח נקבל כאב ראש) והכי גרוע לא נותר זמן פיזי וכוח נפשי להשקיע ברוב התלמידים היושבים בכיתות העיוניות. לפני הבגרויות הבעיה מחריפה כי במקום לתגבר את רוב התלמידים משקיעים בחיבור ובדיקת חמש המתכונות של המיעוט. משקיעים 80% מהזמן ב20% מהתלמידים. כשהבעתי את דאגתי קיבלתי אמפתיה ואמירות שהתלמידים העיוניים יעברו גם כך. אם ניתן להשקיע ולהרים 20 נקודות אז עדיף מ40 ל60 ולא מ70 ל 90.גם כאן כמו בחברה כולה המיעוט הצעקני קובע את דמות החברה. אין חינוך מספיק למצוינות. יש חינוך לבינוניות. מנסים להפוך את החלשים לבינוניים ומזניחים את הטובים כך שגם הם הופכים לבינוניים. המצוינים תמיד יצטיינו גם בלי תמיכתנו אך הם ישארו חלק זניח, ולא כדוגמא שהמערכת מטפחת.

הבעיה האחרונה קשורה בהתחשבות בתלמידים עצמם. רובם סובלים מבעיות שונות, מיכולות חלשות, מקשיים אוביקטיביים לשבת בכיתה, קשיים שגם הרטלין לא מצליח לפתור, מחוסר פנאי רגשי ועוד עשרות בעיות. כאשר מפעילים עליהם מכבש חזק הם נותרים מתוסכלים. הם נדרשים לבצע דברים שהם לא יכולים ולא רוצים. רובם מוכשרים בתחומים אחרים לא עיוניים כמו מוזיקה, ציור, ספורט, חוש טכני ועוד. מערכת החינוך עדיין מתעקשת להעריך אותם לפי כלים עיוניים. נעלמו כל בתי הספר המקצועיים והטכנולוגיים. ניתן ללמד ילדים אלו דברים המתאימים לכישוריהם. במקום לתסכל אותם ולרמות אותם יש לתת להם כלים המתאימים להם. ללמד חשמל, מכונאות, צילום, מנהל עסקים ויזמות פרטית, בישול ועוד הרבה תחומים מקצועיים. כדי להצליח לא צריך בגרות אלא להיות טוב ולאהוב את הדבר שאתה עושה. להאמין בעצמך ולפתח את היכולות הטמונות בך. הילדים האלו לומדים פחות לחיים ויותר לתעודה עצמה. תעודה שלא תועיל להם אם כל הזמן יתחשבו בהם ויקלו עליהם. הבוס לא יעסיק מזכירים ומזכירות עם שגיאות כתיב או פקידים שאינם יודעים להתנסח בכתב וחסרי ידע עולם בסיסי.אם לילדים אלו יהיה מקצוע שהם טובים בו, הם ימצאו עבודה. אנחנו מתסכלים אותם וגורמים להם להתרגל שיש מי שעובד בשבילם. יש לפתוח מוסדות תיכוניים ועל יסודיים מקצועיים בעלי רמה גבוהה. כדי להיות חשמלאי טוב לא חייב ללמוד ספרות והיסטוריה ברמה של בגרות, ולהיבחן על כך. 

האינטגרציה והשיוויון חשובים מאוד. יש לעבוד על תגבור למתקשים בבתי הספר היסודיים. בסוף כיתה ח' או ט'(בחלק המקרים עוד לפני) יש לסיים עם ההזדמנויות ולהציב לילד מטרות ברורות. הוא ידע שאם הוא רוצה להמשיך וללמוד לבגרות הוא חייב להשתפר. כך גם יקטנו תופעות האלימות בחטיבות הביניים. אם יהיה יעד קצר טווח, מיון לקבוצות ומוסדות לימוד לפי התנהגות והישגים (ההתנהגות קודמת להישגים), אם נדרוש מהתלמידים גם נקבל מהם. הדבר יקטין את הבעיות ולא יגדיל אותם. את הכסף שמושקע בתגבור בתיכונים ישקיעו בהכשרת התלמידים למקצוע (אפשר לקרוא לזה בגרות מקצועית) ומוסדות אלו יחשבו לטובים ולא כמקום מפגש לעבריינים לעתיד. לא כולם ילמדו לבגרות אבל נוכל לעזור לכל אחד למצות את כישוריו, ולשפר את רמת החינוך. אם נמשיך לנסות להכיל את התלמידים שלא מתאימים נהפוך מבית ספר לבצפר. התיכון העיוני מאבד מיוקרתו. הטובים ישקעו בבינוניות והחסרונות בהכלת כולם יגברו על היתרונות. יש להחזיר לבית הספר את כבודו כמקום שבו לומדים. כמו שלמועדון יש סלקטור כך צריך גם בבית ספר. התלמידים יצטרכו להתאים עצמם לקריטריונים ולא המערכת תתאים עצמה לסטנדרט הנמוך ביותר של המיעוט הצעקני. והכי חשוב איכות ההוראה תעלה, והמורים יתעסקו בהוראה ולא בקוסמות או עיגול פינות.

הערה לכל אלו שחושבים שאלו רעיונות של מורה שלא הצליח להסתדר עם ילדים אלו. אני מלמד מספר שנים, גם בכיתות החלשות ביותר, הישגי התלמידים שלי בכל שנה מעל הממוצע, התלמידים מאוד אוהבים ללמוד דווקא כי אני דורש מהם, מקפיד מתחילת השנה שיבצעו את אותם מבחנים כמו הכיתות העיוניות, מכניס חלק מהם לשיעורים בעיוניות על מנת שיבינו כיצד אוירה נכונה מקלה על הלימוד ויראו שהם לומדים את אותו הדבר. אני משתדל בכל שנה להביא את כולם להצלחות ומשקיע המון שעות לשם כך. למרות זאת התחושה היא כמו בזמן שירותי בשטחים. אני משתדל לבצע היטב את המשימה, אך יודע שהיא לא המשימה הנכונה מבחינה לאומית. לפחות בבית הספר עוד לא זרקו עליי אבנים ובקבוקי תבערה... בינתיים. יש להציב יעדים אחרים למערכת, ולגוון את תחומי ההוראה כך שיתאימו לכולם ולא רק לתלמידים עיוניים. לא הכל נמדד בציונים ובבגרות ותרבות הרייטנינג היא הרסנית למערכת. אין לנו מדינה אחרת והבעיה בחינוך היא בראש ובראשונה בטחונית וקיומית. הילדים הם העתיד של הצבא והכלכלה שלנו. אלו לא קלישאות אלא מציאות.

בברכת שנת לימודים מוצלחת לכל התלמידים ולמורים. המון בריאות, ושנהיה לבית ספר ולא לבצפר...