זה נמצא שם תמיד. בזכרון, בתודעה, בתת שלה ובעוד מקומות לא מוגדרים. זה לא מלווה אותך יום יום, גם לא תמיד פעם בשבוע, אבל זה שם. בביקור האחרון שלי ב"יד ושם" לפני שבועיים עם כיתה אחרת, כמורה מקצועי ולא כמחנך, הרגשתי את ההבדל בין לפני ואחרי המסע. התמונות לבשו ריח, משב אויר, תחושות. השער בכניסה לאושוויץ, שבתמונות נראה מאיים ובמציאות טריוויאלי כמו שער בית ספר, נראה אמיתי יותר. מסילת הרכבת כבר לא הייתה חלק מסצינה בסרט אלא באה עם העשב הבוצי מסביבה, ועם התמונות בזכרוני של צלליות תלמידיי הולכים לאחר שקיעת השמש, כשהכל חשוך, ורק לובנם של דגלי ישראל בוהק ומזכיר שאנחנו כבר לא בשנות הארבעים של המאה הקודמת.
המסילה הזו חזרה אליי. אתמול ,בעודי בודק עדכוני פייסבוק יומיים, ראיתי תמונה של קרובת משפחתי התיכוניסטית באותו מקום, בתוך בירקנאו. מאחוריה רחוק ברקע, ללא קשר ישיר אליה (אני מקווה) עומדים על המסילה מספר בני נוער, מצולמים במה שנראה כמו משחק חברה נחמד, כשכמה עושים "גשר" עם הידיים משני צידי המסילה, וכמה עוברים מתחתיו על המסילה...
כן, נכון. לא ניתן לשמור שבוע וחצי על פנים רציניות. צריך לצחוק, והרבה, גם אני צחקתי המון בזמן המסע. בנסיעות, במלון, בזמן הפנוי בעיר, אבל (כמו בהצגת תיאטרון) צריך לצחוק בזמן ובמקום המתאימים. אפשר אפילו לחייך טיפה במקומות כאלו, אבל בטח שלא לשחק בקבוצה גדולה, במרכזו של מחנה ההשמדה. מחנה בו הושמדו מעל מיליון בני אדם.
הצוות חינוכי? החברים של אותה קבוצה? מישהו? זהו שטח פתוח, קבוצה גדולה, (ספרתי שמונה) שלפי התמונה נראית גם שמחה, צוהלת ורועשת. מספיק היה במבט אחד, כועס, מוכיח, מצד מישהו כדי לעצור הכל, עוד לפני שזה התפתח למשחק. בחוברת ההכנה למסע שלנו רשמנו במפורש ובמודגש שאין להצטלם באופן לא מכובד באתרי ההנצחה. הקראנו מול המשלחת את הנהלים, עוד בארץ. הדגמנו לקשי ההבנה מהו אופן לא מכובד - קפיצות, סימני אצבעות שונים, שפתי ברווז וכדומה. הזכרנו שהתמונות שהם מצלמים מוצאות דרכן לרשת, ועלולות לפגוע ברגשותיהם של ניצולי שואה או בני משפחותיהם שיראו תמונות כאלו. הקפדנו להדגיש זאת שוב, לפני כל כניסה למחנה את הנושא, כמו עוד נושאים אחרים. עמדנו על כך, גם אם הרגשנו "חופרים". גם אם אמרו לנו שהם הבינו. ובעיקר הסברנו את הרציונל מאחורי ההוראה. לא נרשמו תקריות בנושא זה.
זה מחזיר אותי לרשומה שכתבתי לפני המסע. על הסוגייה את מי להוציא למסע וכיצד לקבוע זאת. נמנעתי להתעסק בכך ברשומות, אך מייד לאחר המסע הבהרתי את עמדתי בישיבת הסיכום כשנשאלתי. יש לצמצם באופן משמעותי את " החורים במסננת". לא כל אחד מתאים לצאת. לא כל אחד צריך.
הימצאות פילטרים שונים עוזרת גם לאלו שקצת "בעייתיים" להבין שהם נכנסים למשהו אחר. משהו משמעותי ורציני הרבה יותר. הנה מספר עצות פרקטיות למורים המתכננים משלחת לפולין,עצות שכבר יישמנו בהרכבת המשלחת שתצא השנה:
יש לקיים ראיונות אישיים מול פאנל של שלושה מורים לפחות .
לפני הראיון על כל תלמיד ותלמידה למלא מספר טפסים.
חלק מהטפסים יכללו שאלות מעשיות כמו האם אתה כהן (התירוץ המקובל לא לרדת מאוטובוס לאתר,הטוענים לכהונה התרבו במהלך המסע... גם הבנות הדתיות במחזור, למרות שאין מניעה הלכתית כזו...) או האם אתה מסוגל להתאפק שעתיים בנסיעה (חלק גדול מהויכוחים שהיו למרות שהסברנו שלא עוצרים בכל מקום מטעמי ביטחון וחוסר זמן) ולא רק שאלות יותר טריוויאליות כמו למה חשוב לך לצאת? השאלות נועדו להרתיע את המתחמקים. נועדו להבהיר את הקשיים במסע ושאין לנו דרך לפתור אותם במהלכו.
לא להוציא מאחרים כרוניים, ולהגדיר בתחילת השנה מספרית מיהו מאחר כרוני.
התלמיד יחוייב בהגשת עבודה וישאל עליה במהלך הראיון האישי.
הגדרת קבוצות תעשה על ידי הצוות. כל תלמיד יבחר שלושה תלמידים איתם הוא רוצה להיות בקבוצה. תוך הסתייגות שנשתדל למלא אחר בקשה זו, אך איננו יכולים להבטיח זאת.
וכמובן להקפיד על ההכנה. לא לקיים אותה על חשבון שעות הלימודים, אלא בין שלוש לחמש (עם שעות "עוז לתמורה" אפשר) ולהקפיד על תכני ההכנה. להדגיש לא רק את השואה, אלא בעיקר את הערכים שאנו דורשים לראות מהם במהלך המסע.
בצורה כזו אלו שלא מתאימים ימצאו עצמם בחוץ, מרצונם החופשי, כי המחיר(לא הכספי) שידרשו לשלם כדי להיכנס למשלחת גבוה מדי בשבילם.
ואולי אני טועה בכל העניין. אולי צריך להסתכל על כל הנושא אחרת. אולי היכולת של בני הנוער לשחק על מסילת הרכבת בבירקנאו, ליד שרידי משרפות האדם, מראה על נורמליות, אותה הגדרתי כבר ברשומות שונות כישראליות חדשה. ישראליות המשוחררת מכל כבלי העבר, לאומנית מאוד בלי להבין למה ומה זה (אבל העיקר לשנוא את ה"לא יהודים"),ישראליות שלא רגישה לסבלם של האחר - לא של עם אחר, לא של השונה ממך, וגם לא של המספר שישה מיליון שאפרם של האנשים העומדים מאחורי המספר התפזרו ברוח לצדי המסילה (אלא אם כן הסובל צילם והתחנן ללייק), ישראליות קלילה יותר, לא כבדה ולא חופרת (חפרנו מספיק קברים) שרוצה רק לשמוח ולהתפרק (ועדיף על הדרך "לפרק" כמה בקבוקים), ישראליות המעדיפה טקסטים כמו עזבת אותי, נשמה שלי, בואי כפרה תמחאי כפיים, מאשר טקסטים של ביאליק או נעמי שמר, ישראליות צעקנית, שתלטנית, שתולה דגלי ישראל במשחק של ברצלונה מול מילאן ללא שום קשר למשהו, ישראליות אגרסיבית שבזה למלומדים ומעריצה עשירים או סתם בטלני ריאליטי. ישראליות המייצגת עם נורמלי. כמו כולם.
ואנחנו... נמשיך בלימוד ההיסטוריה. נזכרתי במהלך הכתיבה ב"אחד העם". הוא כתב שהסכנה היהודית היא לא האנטישמיות אלא ההעלמות של התרבות היהודית. הוא טען שאם נקים מדינה ללא הכנה תרבותית אז היא תתפרק בסופו של דבר. לא יהיה ליהודים מה שיאחד ויחזיק אותם באופן רוחני בפלשתינה. זרם זה בציונות נקרא הזרם הרוחני. נחשו מה? השנה הוא ירד במיקוד. יחד עם הציונות הדתית והציונות הסוציאליסטית. המיקוד - עוד המצאה של הישראליות שמאדירה הישגים ולא דיבורים. לימוד לשם תוצאה ולא לשם עניין או התפתחות אינטלקטואלית. הבעיה של "אחד העם" שכנראה לא היה מספיק זמן לפתח תרבות יהודית אצל רוב העם היהודי בתפוצות. היה דחוף להקים מדינה. מיליוני יהודים נשרפו והפכו לאפר מספר שעות לאחר שעברו את השער בבירקנאו, ונדחפו באכזריות מחוץ לקרונות . זה המקום שתינוקות יהודיים הופרדו מהוריהם, על מסילה ההיא, שצעדתי בה לפני מספר חודשים עם דגל ישראל, שנתקלתי בה במקרה בצילום במחשב, צילום של בני נוער שמשתעשעים על מסילת מוות זו, ויחזרו לבתיהם, במקום צילומים של אלו שנידונו לשריפה. אולי זה הנצחון האמיתי. אולי. בכל מקרה אלו בני נוער הבאים מעם חופשי בארצם, בארצנו , ממדינת הישראלים.
בברכת יציאה מעבדות לחירות. כל אחד ועבדותו, כל אחד וחירותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה