יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

מעטפות וחורים במסננת. מחשבות לפני הנסיעה לפולין (חלק שני)

בחדר השינה מונחות להן מעל עשרים מעטפות בגדלים שונים. מעטפות שאספתי מהורי התלמידים שיוצאים לפולין, אותן נחלק בערב שבת בפולין. המעטפות הן הפתעה ולכן נאספו ביום ההורים הכיתתי, לאחר שהרמתי כמעט שלושים טלפונים לכל ההורים. רובם התרגשו מאוד. המעטפות סגורות אבל לפי משקלן הבנתי שהורים רבים הכינו יותר ממכתב של געגועים. אמא אחת הראתה לי תמונה של שולחן שישי בערב בבית. אחרת הניחה תמונה משפחתית. השאר לא שיתפו אותי, אבל מרגישים לפי מראה המעטפות השקעה והתרגשות. כמובן שיש מיעוט שלא הכין, והייתי צריך להזכיר להורים שהתנצלו אך ניכר היה שבשבילם זו מטלה. אותם הורים שכמובן הגיעו באיחור של יותר מרבע שעה להרצאת ההכנה, וכמובן שילדיהם מתנהגים בהתאם.
המפגש עם ההורים בהרצאה רק הגביר אצלי את הלחץ ואת גודל האחריות. הורים ניגשים אליי ומבקשים שאשמור להם על הבן או על הבת. מזל שלפני מבצע בלבנון לא היה מצעד פניות כזה, כי אז באמת היה קשה יותר לתפקד.(לפחות שם לא הובלתי כוח). בסוף שאמא אחת אמרה לי אתה תשמור על הבן שלי שם נכון? השבתי לא רק לראות את ההפתעה על פניה ומייד חייכנו שנינו.
בסוף ההרצאה ניגשו לראש המשלחת שלוש אמהות שביקשו להעביר את הבנות לקבוצת הדרכה אחרת (יוצא יותר מאוטובוס אחד). זה נושא רגיש אצלנו כי כבר שלושה חודשים ניסינו להטיל את מלאכת ההרכבה על התלמידים ותמיד זה נגמר בכעסים כלפינו. בסוף לקחנו את הנושא לידיים והודענו על חלוקה סופית. יומיים היו ויכוחים ואז נרגע. האמהות סיפרו על הצקות חוזרות ונשנות של מספר בנים בקבוצה של בנותיהם, עובדה שלא ידענו עליה לפני שחילקנו את הקבוצות. כאן הרגשתי יותר את הדאגה של הורים השולחים את ילדיהם לארץ אחרת וחוששים. בגלל העייפות של הצוות מול הלחץ של ההורים הויכוח היה קצת סוער, אך הסתיים בהבטחה שננסה לראות מה ניתן לעשות. עכשיו ננסה רק לראות איך אפשר להזיז מספר חלקים בפאזל בלי לפגוע בו, ולקוות שהתזוזה לא תגרור דרישות לתזוזות נוספות. ננסה, יש כבר רעיון טוב, ואם זה לא יצליח הבטחתי שהבנות ישארו צמודות אליי במהלך הנסיעות באוטובוס מקדימה ואילו הבנים יהיו מאחורה. 
העלתי את הנושא משתי סיבות. הראשונה להדגיש את כובד האחריות שאני מרגיש כרגע על הכתפיים. משקל שרק הולך וגדל עם התקרבות תאריך היציאה. השניה, היא התפיסה החינוכית איתה אנו ניגשים כשאנחנו מרכיבים את חברי המשלחת. במהלך הויכוח טענה כלפי אחת האמהות שאנחנו בכלל לא צריכים להוציא תלמידים שאנו צופים איתם בעיות התנהגות למשלחת לפולין. שצריכה להיות מסננת מסוימת מתוכה יצאו התלמידים הערכיים ביותר, אלו שהתנהגותם אינה מוטלת בספק. תפיסה אחרת היא שחשוב שכל תלמיד יצא למסע. לכן כדאי להוציא כמה שיותר, בעיקר את אלו שערכים כמו כבוד הדדי ואהבת הזולת, קצת חסרים להם בהתנהגותם במטרה שמסע עוצמתי רגשית יטיב עמם ועם החברה כולה. הרי זו לא חוכמה" לשכנע את המשוכנעים".
כעקרון בית הספר היה בעד דרך מאוזנת. כלומר את המקרים " הכבדים" ביותר יש להשאיר בארץ, ולדון כל תלמיד לגופו לגבי התאמתו למסע מסוג זה. כלומר צריכה להיות מסננת אבל עם חורים גדולים במיוחד. היו גם לחצים שונים לגבי מספר תלמידים, חלקם החתמנו על חוזה התנהגות ובו פירוט לגבי מעשים ותוצאותיהם. אני אישית בעד לצמצם את גודל החורים במסננת. מי שקרא רשומות אחרות שלי יודע שכוונתי היא לא רק בשאלת המסע לפולין. בעשרים השנים האחרונות החריג הפך לנורמלי. מדיניות ההכלה של משרד החינוך, המדיניות שכל תלמיד זכאי לתעודת בגרות, והמדד העיקרי הוא אחוזי הבגרות, יצרה מצב של התדרדרות בכל הקשור לנורמות ההתנהגות המקובלות בתיכונים. תלמיד שבעייתי בבית הספר יהיה לדעתי בעייתי גם בפולין. יאחר בהשכמות, לא יהיה קשוב להדרכות, ואלו הם רק הדברים הקלים. לא רוצה לחשוב על דברים חמורים מכך. לדעתי מקום שצריך להתאמץ כדי להגיע אליו הוא מקום טוב יותר. תלמידים חייבים לדעת שיציאתם למסע/ כניסתם לתיכון, כמו כניסתם לסיירת מסויימת אינה מובנת מאליה. הלוואי ואתבדה אך לדעתי צפויות לנו קצת בעיות עם מספר תלמידים.
כמובן שהמשלחת לא צריכה להיות מותנית לא בהישגים לימודיים ולא במצב כלכלי. אני זוכר כתלמיד שאפילו לא ביקשתי מהוריי לצאת למסע כי ידעתי שאנחנו לא יכולים לעמוד בעלויות. לשמחתי משרד החינוך נתן מלגות לתלמידים רבים שהגיעשו טפסי בקשה. אבל יש להעביר את התלמידים במסננת ערכית צפופה מאוד. הרגשתי היא שהרבה נוסעים מהסיבות הלא נכונות, והעיסוק המוגזם בקבוצות הנסיעה וברצון שכל אותם עשרים ומשהו חברים יהיו ביחד מגביר אצלי תחושה זו. כרגע הצוות בגישה שהדברים יראו אחרת כשנגיע. כבר בשבוע האחרון הרגשתי יותר את הרצינות של התלמידים, ככל שמועד היציאה מתקרב ופגישות ההכנה נמשכות. הלוואי והם צודקים.  
ואנחנו. נדמה כי קצת שכחנו את החששות האישיים שלנו, הצוות, מהמסע. מרוב העיסוקים הטכניים, בלרוץ אחרי אישורים רפואיים, צילומי דרכון, מכתבי הורים, שכחנו כי המסע הזה עומד להיות קשה פיזית ונפשית גם בשבילנו. גם אנשים מבוגרים הם בעלי רגשות. איך אגיב למראות הקשים, לסיפורים, לעייפות, למזג האויר, לריחוק מבת הזוג והילדים. זה לא הולך להיות קל.
בברכת המשך חגי תשרי שמחים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה