לא כך רציתי לכתוב על נושא המסע המתוכנן לי ולתלמידי לפולין. אבל מרוב הרעיונות שמתרוצצים בראש לא היה רעיון אחד מזוקק לכדי רשומה. במפגש ההכנה הראשון כששאלתי את התלמידים מה הציפיות שלהם למסע קיבלתי תשובות הקשורות יותר לחוויות חברתיות. דברים כמו שנתרגש, שנחווה, שנתחבר,שנבכה (באמת שלא הבנתי אבל זה חזר הרבה, מסיבת בכי?) שנתגבש, להיות במקום שזה קרה ועוד תשובות המעמידות את החוויה האישית והחברתית במרכז. אולי זה הגיל, אולי זה הדור, אולי העובדה הפשוטה שזה היה בתחילת יולי, בחדר מורים ששני מזגנים לא הצליחו לקרר שמונים תלמידים. לכן אולי לא שמעתי תובנות מעמיקות יותר.
בבית שאלתי את עצמי למה אני צריך את זה. לא הייתי בפולין, אך כמורה להיסטוריה אני מכיר את האירועים, את העדויות, את החשיבות ואת הלקחים. אז למה אני צריך את זה? לאחר החשיבה הזו קצת סלחתי לתלמידים שהופעל עליהם לחץ חברתי לצאת, (המסע כסמל סטטוס) ורצון לא להישאר מחוץ לחוויה המעצבת את בני גילם. יש גם ציפיות של ההורים מהם שיסעו, בעיקר הורים שהם דור שני או שלישי לשואה. קיים גם נושא הסקרנות להגיע למקום שלא היית בו, חלקם לא היה בכלל בחו"ל. אז אם אני לא סגור על עצמי ויש מסביבי גורמים שמעדיפים אותי כאן (בת זוג, שני ילדים) ועדיין קשה לי לנסח למה לצאת, אז מה אני מצפה מתלמידיי?
היום , לאחר מספר מפגשי הכנה סקרנותם נראית גדולה יותר. המסע כבר בנוי, יש תוכנית מסודרת (ועמוסה) לפי שעות. יש מפות, יש תמונות, יש טקסים שהכנו והמסע נראה מציאותי יותר. ועדיין השאלה למה? יש בראשי מספר מחשבות אבל כתבה אחת קטנה שנתקלתי בה במקרה חידדה לי כיוון מחשבה אחד. אסוסיאציה ראשונה, אזהרה של ישעיהו ליבוביץ בנושא הכיבוש. מילה קשה. לכתוב או לא לכתוב? נכתוב למרות שזה קשה - יודונאצים. יהודיה המצטלמת בדרום תל אביב על רקע שלושה גברים אפריקאים, כותרת האלבום שלה היא "ביקור בספארי". כותבת שלא היה שלט שאסור להאכיל את החיות. טורחת לתייג אות בשמות סטראוטיפיים אפריקאים (כן, גם נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלה וגיליתי הרבה דברים מעוררי בחילה) ומצטלמת לידם כמו ילד שמצטלם ליד הכלוב של הפיל, אין לי מילה אחרת.
ב-1938 יצא חוק בגרמניה המחייב כל יהודי להוסיף לשמו ישראל או שרה צעד שנועד לבטל את האנושיות, את הייחודיות של כל אדם יהודי. שלטי הרחוב הבדילו בין יהודים לשאר בני האדם. היהודים הוגדרו כתת-גזע, מחוץ להגדרתם של שאר הגזעים האנושיים. הקריאה הייתה לסלק אותם כי הם אונסים את הבנות הטהורות הגרמניות, ולוקחים מקומות עבודה לגרמנים הטהורים. אעצור כאן את ההשוואה למרות שיש עוד הרבה קווי דמיון מבהילים.
מיד יגידו המתגוננים שזה לא אותו הדבר. הרי היהודים לא פגעו בכלכלת גרמניה, לא הפחידו אנשים ברחוב, הם היו אזרחים לפי חוק ולא מסתננים, וגם כמובן הטיעון המנצח - אתה לא פוחד להסתובב בדרום תל אביב? (והתשובה היא כן , זה באמת לא נעים). אפשר לטעון טיעונים כאלו, זה לגיטימי. אפשר לקרוא לעצור את גל ההסתננות, להגביר את האכיפה. להחזיר אותם לארץ מוצאם כי זו מדינה יהודית. הכל לגיטימי (לא מסכים עם חלק מהטענות אבל הן לגיטימיות). הלגיטימיות מסתיימת בשלילת האנושיות מבני האדם.
תשובה ראשונה וברורה לשאלת מטרת המסע לפולין. לראות בעיניים שזה אמיתי. שרצח עם, העם שלי במקרה זה, אכן התרחש. לראות את המקום, את שרידי הארובות, להריח את המוות מהאדמה, להבין באמת שזה לא סיפור אימה. לראות לאן מובילה תפיסה גזענית מהסוג המגעיל ביותר, הרואה באנשים בעלי מוצא אתני או צבע עור שונה לא אנשים, אלא סוג של חיות טרף מסוכנות. זה לא עניין של פוליטיקה, זה לא ימין ושמאל, זה לא ערבים יהודים או חרדים חילוניים. זה עניין של ערכים אוניברסליים שמקורם בתורת ישראל, ביהדות שאותה יודונאצית טוענת בלבושה החיצוני שהיא נציגתה האמיתית. רק שתי תזכורות מני רבות מהתורה בנוגע לנושא: בצלם אלוהים נברא האדם (לשים לב, לא הדתי, לא היהודי, לא האדם הלבן, אלא האדם) תזכורת שנייה - כי גר היית בארץ מצרים. ההתייחסות לגרים, ל"עובדים הזרים" כאל בני אדם, אסור להונות אותם, יש לשלם להם על עבודתם, יש לאפשר להם לנוח בשבת, להתחתן, להוליד ילדים, ואף בתנאים מסויימים להתגייר.
לא רציתי להתחיל כך את הנושא. אבל העבודה שלנו, הרוב הדומם והשפוי עוד רבה. בחוברת ההכנה למסע שערכתי הבאתי בראשיתה ציטוט של פרימו לוי, ניצול מחנה אושוויץ: " מבקר! ראה את שרידי המחנה הזה והרהר: מכל ארץ ממנה אתה בא אתה אינך זר. עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך על מנת שמותנו לא יהיה חסר ערך. יהיה האפר של אושוויץ להתראה עבורך ועבור ילדיך. עשה שהפרי הנורא של שנאה, אשר את עקבותיו ראית כאן, לא ינביט זרע חדש. לא מחר ולא לעולם."
ואנחנו נזכור שהרעים באמת הם מעטים. אבל הרוע מתרחש כשהרוב שותק. מסיבותיו שאולי מוצדקות, אבל עדיין שותק. תפקידנו כבני אדם הוא להתריע מפני החברה ללכת בדרך היכולה להוביל אל מחנות המוות. ללכת אחרי הרוע, אחרי השנאה. "לו הבנו לאן מובילה הדרך אולי היינו מחליטים אחרת" כתב הנס פאלאדה בגרמניה בשנת 1944 כשהחלום הנאצי החל להתנפץ, בספרו "בארצי הזרה לי". תפקידנו להציב תמרורי אזהרה. זו אחת ממטרות הנסיעה.
בברכת גמר חתימה טובה. בקשות סליחה וכד'... הכל מכוונה אמיתית ונקיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה