יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. רשמים מהמסע לפולין חלק ראשון בינתיים.

כבר עבר יותר משבוע מאז חזרתי מהמסע בפולין. עדיין לא כתבתי כלום על הנושא, למרות שיש הרבה מה לכתוב. אולי זו הבעיה שמפריעה לי לכתוב. מניח שבהדרגה , ממרחק הזמן, יצוצו תובנות שברורות יותר מקלישאות כמו איך במקום כזה יפה (באמת יפה שם) נעשו מעשים כאלו נוראיים, או הכמות של הנרצחים נתפסת רק כשרואים את שרידיהם, ועוד.
בינתיים אכתוב את מה שאמרתי (לא במדויק, אלא לפי נקודות שרשמתי במהלך המסע לקראת הטקס בבירקנאו בו ביקשתי לדבר) לתלמידי חברי המשלחת מול שרידי המשרפות בבירקנאו:
חברי משלחת יקרים. אנו נמצאים במקום הנמוך בעולם מבחינה אנושית, מבחינה מוסרית. במקום בו נרצחו מעל מיליון בני אדם, מבני עמנו. ניצבים המומים לנוכח גודל האסון. מכאן אנחנו צריכים לצאת עם מסרים כלשהם, אבל מול גודל הכאב קשה להבין בבהירות עם מה בדיוק. אשתמש בקטע שכתב אדם, אסיר במחנה זה, פרימו לוי: " מבקר! ראה את שרידי המחנה הזה והרהר:   מכל ארץ שממנה אתה בא- אתה אינך זר.  עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך- על מנת שמותנו לא יהיה חסר ערך.   עבורך ועבור ילדיך, יהיה האפר של אושוויץ להתראה: עשה שהפרי הנורא של שנאה, אשר את עקבותיו ראית כאן,  לא ינביט זרע חדש, לא מחר ולא לעולם".
בקטע יש שני מסרים. הראשון - החשיבות של מדינה משלנו בה איננו זרים. החשיבות של שמירה על המדינה היחידה שיש לעם שלנו, ושמירה על היותה חזקה על מנת שתוכל להגן על כל יהודי בעולם. מדינתנו ועצמאותנו אינם מובנים מאליהם. העובדה שאנו נושאים את דגלי ישראל בגאווה, בביטחון, אינה ברורה מאליה. על המסר הזה דיברו המורים האחרים בהזדמנויות שונות במסע.
אבל יש מסר נוסף, שברצוני להדגיש דווקא כאן, במקום הנמוך ביותר בעולם: הסכנה בשנאה. השנאה היא שבנתה את המחנה הזה. הנאצים היו בני אדם. הם בחרו להפוך למפלצות בעקבות השנאה. אבל הם היו בני אדם. להגיד שהם לא היו בני אדם זה לפטור אותם מאחריות למעשי הזוועה שביצעו. הם היו בני אדם אכולי שנאה. ושרידי המשרפות ממולנו, הם עדות למה שהשנאה שלהם יצרה.
אנחנו, במיוחד אנחנו, קורבנות השנאה, צריכים לדעת את הסכנה שבשנאה. להבין ששנאה בונה מחנות מוות ואילו אהבה, שהיא ההפך משנאה בונה מדינת מופת כמו המדינה שלנו. מדינה שהיא גאוותנו. עלינו לזכור כי הכוח שצברנו בעזרת האהבה למדינתנו נועד על מנת לשמור עליה, על המדינה האהובה שלנו. עלינו להבטיח כאן, במקום הזה, שכוחנו לא יופנה לשנאה לעולם.
אני מצפה מכם, דור העתיד, לאהוב יותר. לשמוח יותר על כך שאינכם יודעים טעמה של זרות, טעמו של פחד מעצם היותך יהודי. להמשיך ולבנות את מדינתנו מתוך אהבה, אחד כלפי השני, ואהבת אדם באשר הוא אדם. גם מול אויבנו המרים ביותר עלינו להזהר שלא לפעול משנאה. מהגנה כן, מהרתעה כן, מסיכול פעולות אלימות המופנות נגדנו כן, אך לא משנאת אדם. עלינו להזהר משילוב של כוח ושנאה.
מול הר האפר הנורא במחנה מיידנק, לפני מספר ימים, שמעתי את הרב שלי ז"ל בניגון שהיה מזמר בכל קבלת שבת. ניגון שמלווה אותי גם כאן: "אמר רבי עקיבא, אמר רבי חנינא. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בנייך לימודי אדונייך ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך. יהי שלום בחילך שלוה בארמונותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך"
אנחנו שבים מחר לארצנו האהובה והיקרה. ארץ שלמרות הבעיות בה היא ארצנו אהובתנו, ואנחנו גאים בה. נשוב אליה מהמקום המקולל הזה בני אדם טובים יותר, חזקים יותר ומרבים אהבה בעולם...
כבר ירד החושך כשסיימתי. עמדנו ושרנו את התקוה. מסביבי שמעתי את התלמידים שרים בכוונה מלאה "להיות עם חופשי בארצנו" הבנתי שלפחות לרגע זה, הגשמנו חלק ממטרות המסע.
ואנחנו, צעדנו בחושך, בשקט, על המסילה, לעבר השער. כמאה יהודים צעדנו, עם דגלי ישראל שהלובן שלהם נראה גם בחושך. ויצאנו מהמקום בו מיליון וחצי בני אדם לא יצאו בחיים.
בברכת שבת שלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה