בין תרד לעיסאוויה

טעות קטנה בניווט באזור קמפוס הר-הצופים כמעט עלתה ביוקר לקבוצת צעירים מהמרכז וחברתם האוסטרלית, שהיו בדרכם לבילוי במדרחוב בן-יהודה. כשזוהו כישראלים בשכונת עיסאוויה, נקלעו למארב אלים ומתוכנן היטב. "עשרות צעירים זרקו עלינו מקלות ואבנים. ידעתי שאם נצא מהמכונית - לא יהיה לנו סיכוי"

פתחתי את האינטרנט, הגעתי ל-ynet שהוא עמוד הבית שלי, קראתי את הכותרת וקפאתי במקום. (הקישור לכתבה המלאה ) קוראת ולא מאמינה. לא מתיישב לי בראש איך ולמה הגענו למצב הזה. בדיוק עשר שנים אחורה. חבר שלי (שעכשיו בעלי) ואני למדנו באוניברסיטה העברית, גרנו במעונות בהר הצופים. אחיו הגדול של בעלי יצא למילואים ואנחנו - איזה אושר! - קיבלנו לשלושה שבועות את הרכב שלו לשימושנו. איזה כיף להיות סטודנט עם רכב. פתאום אתה כבר לא חייב לעשות את הקניות בסופר היקר (עד מאוד - עושים כסף על הסטודנטים...) בגבעה הצרפתית הצמודה למעונות אלא אפשר לנסוע לתלפיות ולעשות קניות בחצי מחיר ובלי לחשוב איך סוחבים את השקיות אחר כך. בערב אחרי הלימודים והעבודה אפשר לנסוע לאחד הפאבים הירושלמים הטובים ולא לרעוד מקור ב-12 בלילה בקינג ג'ורג' בהמתנה לאוטובוס הליילי האחרון. חיים אחרים ממש, מדהים מה פיאט אונו שנת 1995 יכולה לעשות (זה היה 10 שנים אחורה, כמעט מהניילונים :)). וסוף שבוע - אפשר לנסוע בשבת לטייל, אז לקחנו את האוטו ונסענו לים המלח ליום של כיף.

נחנו, נהננו, ובדרך חזרה פתאום הרכב לא הניע. ככה, לא בא לו, כנראה העבדנו אותו קשה מדי בשבועות אלה, הוא לא היה רגיל וזעק למנוחה. שכנענו אותו שכדאי לו בכל זאת - בעזרת הכבלים ושני בחורים נחמדים שעזרו לנו להניע את הרכב. התחלנו את הנסיעה חזרה ובדרך לקחנו שתי טרמפיסטיות - סטודנטיות אמריקאיות שרצו להגיע לירושלים. אז זה המצב - חבר שלי, אני, שתי תיירות מאחורה, השעה תשע בערב, חושך והשילוט הבעייתי עד מאוד באזור ואנחנו לוקחים פניה לא נכונה. הכיוון הוא נכון, הר הצופים, רק שהכביש עובר דרך עיסאוויה. ושם, באמצע העלייה הגדולה, הרכב שלנו אומר את דברו. ונעצר. לא יכל למצוא לו מקום מוצלח יותר. מנסים להניע - הרכב עונה לנו ב"חרחרחר" ולא מוכן לזוז. שלושת הבנות יורדות מהרכב ומתחילות לנסות ולדחוף אותו במעלה ההר, חבר שלי מנסה להניע - לא כי הוא פמיניסט ונתן לבנות לבצע את העבודה הקשה אלא כי הוא היה היחידי עם רישיון בינינו.

בינתיים מתחיל להתאסף סביבנו קהל של ילדים - הצגנו להם מחזה לא שגרתי אני מניחה... הסתכלו כמה שניות עלינו ואז אחד צועק - "רגע, אני אביא עזרה!". רץ וחוזר אחרי כמה שניות עם כמה חברה מבוגרים וכולם, כולל עשרים ילדים, מנסים לעזור לנו ולדחוף את האוטו אך ללא הצלחה. "אתה צריך לנסות להניע אותו בירידה - אומר לנו אחד המבוגרים - בוא נעזור לך לסובב את הרכב ונדחוף אותו בירידה ואז תנסה להניע". בינתיים המשיכו להתאסף סביבנו עוד ועוד אנשים ועזרו לנו לסובב את הרכב - וזה לא היה קל בסמטה הקטנה ובעליה מאוד חדה. "עכשיו תכנס לרכב ותנסה להניע, אנחנו נדחוף, סע עד למטה, תסתובב שם ותחזור" - אומר המבוגר האחראי על המבצע. חבר שלי מסתכל עליי, מסתכל על האוטו, מסתכל עליי ושוב על האוטו. דילמה באמת לא קלה - לתת לזר מוחלט מפתחות של הרכב של אחיו ולהסתכן בלא לראות את הרכב יותר לעולם או לנסוע ברכב ולהסתכן בלא לראות אותי לעולם... למזלו הרב, חבר שלי החליט נכון ובחר בי (לכן הוא בעלי עכשיו :)) ונתן את המפתחות של הרכב לאותו הבחור. ההוא התיישב ברכב, אחרים דחפו בירידה ופתאום איזה פלא! הרכב מניע ודוהר למטה את הירידה. אנחנו מסתכלים עליו בעין עצובה ובתוך ליבנו מנפנפים לו לשלום ולא להתראות... ואז, שתי דקות אחרי, רעש של מנוע מתקרב והנה, הנה פיאט אונו הגאה שלנו מופיע במעלה הרחוב. וכל הכפר, כמו אחרי נחיתה של מטוס, מוחא כפיים וצועק משמחה שהמבצע הצליח. אנחנו והתיירות האמריקאיות נכנסים לרכב, אומרים יפה תודה לכולם וממשיכים בדרכנו להר הצופים.

הזוי? לא מציאותי? אבל זה בדיוק מה שקרה ורק עשר שנים אחורה! ועכשיו תקראו את הכתבה ב- ynet ומצאו את ההבדלים בין שני הסיפורים. עשר שנים ואיפה בדיוק, באיזו נקודת זמן בשנים האלה חצינו את הקו של אין חזור? או שיש עדיין חזור. אני כבר לא יודעת. מי אשם גם לא ברור לי אבל אני יודעת מי הקורבן. שנינו, שני הצדדים, בני דודים שיכלו לחיות אחד ליד השני ועכשיו כבר לא. או שכן? גם את זה אני לא יודעת.

ובמעבר חד לנושא אחר. לפחות לאוכל מלחמת התרבויות עדיין לא הגיעה. ולמרות המשבר עם מי שהייתה פעם שכנינו הטובה, אנחנו עדיין יכולים להפריד בין פוליטיקה לחיי היום יום וליהנות מאוכל טורקי טעים. בטורקיה הייתי פעמיים, רק חבל שלא הספקתי לבקר באיסטנבול שכל כך רציתי. מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות...

תבשיל עוף עם אורז ותרד

מצרכים:

8 כרעי עוף או עוף מחולק
1 בצל גדול קצוץ
1 חבילת תרד קפוא (של סנפרוסט) - מופשר וסחוט מהנוזלים
2 כפות רסק עגבניות
400 גר' עגבניות מרוסקות
1 כוס אורז
2 כוסות מרק עוף (אפשרי מאבקת מרק)
מיץ מלימון אחד
תיבול: מלח, פלפל שחור, 1 כפית סוכר, 1 כפית פפריקה אדומה מתוקה, 1/2 כפית פפריקה אדומה חריפה, חצי כפית כורכום

הכנה:

לחמם כ-3 כפות שמן בסיר עמוק. להוסיף חצי מכמות הבצל ולטגן להזהבה. להוסיף תרד, רסק עגבניות ועגבניות מרוסקות. לתבל במלח, פלפל, סוכר ומיץ לימון. לבשל יחד כ-10 דק'.

לטגן את שאר הבצל בסיר אחר, להוסיף את העוף ולטגן משני הצדדים. להוסיף מלח, פפריקות, כורכום ו-1/2 כוס מים. להביא לרתיחה, להנמיך את האש ולבשל כחצי שעה.

להעביר את תערובת העוף והבצל אל הסיר עם התרד. להוסיף את האורז ומרק עוף. להביא לרתיחה, לכסות, להנמיך את האש ולבשל על אש נמוכה כ-20 דק'. להסיר מהאש ולהמתין כ-10 דק' נוספות ע"מ לתת לאורז לספוג את הטעמים.

מקור: רות אוליבר, מתוך הספר "עוף"