יום שבת, 21 בספטמבר 2013

בבית ספר ממלכתי לא צריך ממ"ד. על הפער בין חינוך למסורת ובין כפיה דתית

חזרתי ממסיבת סיום כיתה א' של הילד. היה לא משהו אבל זה לא הנושא... ניגשה אליי שותפתי לועד ההורים. "שמעת שהם מתפללים כל בוקר כבר חודש?" מה זאת אומרת מתפללים? "כן, מאז שבועות שהיה טקס מתן תורה בבית הכנסת, חילקו להם סידורים והם כבר חודש מתפללים שחרית כל בוקר בשעה הראשונה. כבר דיברתי עם המורה והמנהלת היא אמרה שיפסיקו, וכששאלתי את הילד הוא אמר שעכשיו הם רק אומרים מודה אני וקריאת שמע, ואני ביקשתי שיפסיקו לגמרי". לקחתי אויר. לא שלחתי את הילד לבית ספר דתי, הילדים בכיתתו חילוניים, לא ראיתי גם הורים עם כיפה. אין שום סיבה שהילד יתפלל כל בוקר. אם הייתי רוצה בזאת הייתי שולח אותו למסגרת מתאימה.
בתחילת השנה שמחתי שהמנהלת דתיה. בחלק גדול מהמקרים המורות הדתיות ביסודי הן בעלות ערכים ,מוסר עבודה גבוה, ותחושת שליחות חברתית. הילד שלי היה כבר כמה פעמים בבתי כנסת. באירועים משפחתיים וחגים לפעמים. אין לי את מה שראיתי שיש לאמא שדיווחה לי על הנושא - אנטי דת. היא הגדירה דת כאמונות תפלות. אני מגדיר זאת כצורך אנושי, וכשמירה על מסורת. שמחתי כשלקחו אותם לבית הכנסת בחג השבועות והסבירו להם על מתן התורה. זה יפה, אנחנו מדינה יהודית, וקצת מסורת לא תזיק. נכון שהיו לי השגות על כמה מהדברים שהילד סיפר לי על הטקס (עדיין אירגנו את זה מיסיונרים של חב"ד, עם החסרונות בגישתם) אבל שוחחתי איתו על התורה ועל התפילות ושמתי את הסידור שקיבלו בספריה, בין ספר התנ"ך ל"1984" של אורוול. כשהוא אמר שהמורה ביקשה להחזיר את הסידור התאכזבתי. חשבתי שכנראה בית הכנסת חילק רק לשם הטקס. רציתי שלילד יהיה סידור משלו.
אז למה הכעס? מה שהכעיס זה הכפיה והחשאיות. אי אפשר להכריח ילד במסגרת ממלכתית להתפלל כל בוקר. אפשר להציג תכנים מסורתיים בטקס רלוונטי, לחנך למסורת יהודית והיסטוריה יהודית, אך לא להפוך את זה לסדר יום. כשהחליטו לקיים כל חודש עברי טקס ראש חודש אפילו קצת שמחתי. רעיון יפה. אבל כפי שכבר ציינתי, אם הייתי רוצה בכך יש בעירי מספיק מסגרות ממלכתיות דתיות וחרדיות. בית ספר זה ללימוד, לחינוך וערכים, ומי שירצה להתפלל יש בית כנסת. הילד שייך להוריו ולא למורה. כל הורה יחנך את ילדיו לפי השקפתו, כל עוד הוא לא פוגע באחר. זה עקרון ראשון. זכות לחינוך, זכות לשיויון, חופש דת וחופש מדת. אלו עקרונות בסיסיים בדמוקרטיה שכל אזרח אמור להכיר.
מה שיותר הכעיס זה החשאיות. לא הודיעו להורים כמו שהודיעו למשל על טקס ראש חודש או מבחנים לחוג מצוינות במתמטיקה. יש אתר לבית הספר, יש ישיבות ועד. כלום. לא הודיעו לי על מקצוע חדש שיהיה בכל יום - מקצוע תפילה, כמו שהודיעו על שיעורי מוזיקה. נכון שכבר חודשיים מאז פסח מחפשים איך להעביר את הזמן ומורידים דפי צביעה מהאינטרנט ברמה של גן טרום חובה. אפילו הילד כבר מתלונן שבית הספר כמו גן. אבל לקחת את הילדים וללא ידיעת הוריהם להטיף להם לשנות את אורח חייהם. מה אני אמור לעשות בחופש הגדול, לקחת אותו כל בוקר לבית הכנסת? עוד מעט יגידו לילדים שצריך להגיד להורים להפריד כלים חלביים ובשריים, ומי שלא עושה את זה יקבל עונש מאלוהים.
בערב כשחזרנו שאלתי את הילד על הנושא. כן, הוא אמר ולא הבין על מה המהומה. המורה אמרה שאם נתפלל כל יום טוב טוב זה יחזיר הביתה את גלעד שליט, ואני מאוד רוצה שהוא יחזור. אני כבר יודע את התפילה בעל פה ואפילו לא צריך ספר. אמר והדגים. חייב לצין שכמעט בכיתי מהתרגשות כשאמר את כל קריאת שמע בעל פה. הזכיר לי שבגיל חמש סבא שלי לימד אותי. לפני המסיבה הייתי באזכרה שלו, מה שתפס אותי יותר במצב רוח רגשני. וכאן ההבדל. אני באתי ממשפחה מסורתית. הורי רצו שאלמד במסגרת ממלכתית ולא דתית. סיבותיהם עמם. בבית קיבלתי חינוך דתי יותר. הם החליטו איזו מידה של דת ואילו ערכים של דת להעביר לילדיהם.
להאמין שאם כל ילד יתפלל כל יום אז גלעד שליט יחזור זו לא יהדות. זו סחיטה רגשית של הילדים. זה אמצעי פסול לחינוך לדת. אחרי שסיימתי להתרגש מהילד כעסתי עוד יותר על הנושא. שוב הופכים את הדת למה שהיא לא אמורה להיות. הילד הרגיע אותי. "אבא, נכון שאלוהים זה רק אגדה שכבר נגמרה?" לא עניתי, והוא המשיך(אוהב לחפור יותר מאבא שלו). אם אלוהים היה רוצה הוא כבר היה מחזיר את גלעד שליט הביתה, וזה בכלל לא קשור. אולי אפילו אלוהים זו המצאה של המורות כדי שהילדים יתפללו ויהיו יותר בשקט. אבל לא רציתי להגיד למורה כדי שהיא לא תכעס עליי ולא תעלב אז התפללתי. כבר ניהלנו מספר דיונים בנושא אלוהים ואף כתבתי על כך ברשומה. הילד כנראה הרגיש שאנחנו נסערים מהנושא ורצה להתנצל. אמרנו לו שהוא מתוק. סיפרתי לו שאני גאה בו איך שהוא מתפלל ואותי סבא לימד להתפלל. "ולא בבית ספר כי שם לומדים ולא מתפללים". הוסיף הילדון.  נכון. חמוד, עכשיו להתקלח ולישון.  הילד שלי כרגיל חכם יותר מהמבוגרים.
ולכן הכעס. כי ילדים הם דבר תמים ומקסים. למורים יש סמכות לעצב אותם. את הסמכות נותן משרד החינוך ונותנים ההורים ששולחים את ילדיהם בוקר בוקר, וסומכים על המורים שילמדו לפי תכנית הלימודים. בכיתה אני כמורה לילדים גדולים וספקניים יותר מילדים בכיתה א', אני נזהר מלהביע דעות פוליטיות שנויות במחלוקת, או דעות על דת. נצמד לערכים של דמוקרטיה ומוסר. משתדל בויכוח להציג את שני הצדדים. גם כששואלים אותי לדעתי אני מבקש לא לענות ומסביר שאני לא רוצה להשפיע. "הכי חשוב שתהיו בני אדם סובלניים, הדעות הן משניות" אני תמיד אומר. כשהצוות החינוכי בבית הספר חורג מהמנדט שניתן לו הוא עובר עבירה מוסרית קשה. לא נתתי להם זכות לנסות להפוך את הילד שלי לדתי. זהו סוג של אונס - כפיה על אדם לבצע פעולה בניגוד לרצונו, ולרצון הוריו, שלא במסגרת סמכותו. ובנוסף לא ליידע את ההורים.
ואנחנו, מה נעשה? כמורה אני אוהב הורים מעורבים ולא מתערבים, אך כאן הרגשתי צורך להתערב, כמו במקרה אלימות. ממש לא משווה תפילה לאלימות, אבל משווה את החריגה מתפקידו של בית הספר וניסיון לשטיפת המוחות כפעולה אלימה וניצול סמכות שלא לצורך. כאן יש מקום להתערב. האמא שסיפרה לי אמרה שהיא כבר כעסה על המנהלת, ואיימה לפנות למשרד החינוך. רציתי לעשות אותו דבר אבל חשבתי על הילד. הרעש כבר נעשה וגם כך תפסתי מספר פעמים את תפקיד האופוזיציה ואז המורה שמה את הילד שלי תחת זכוכית מגדלת. גם כך יוצאים לחופש. אם בשנה הבאה הדבר יחזור אז אדאג לפרסום בעיתונות וכמובן תלונה מאורגנת למשרד החינוך. לדעתי הדבר לא יחזור בשנה הבאה. בלי קשר הילד שלי פיתח מספיק ביקורתיות בנושא. אז החלטתי לכתוב רשומה, כי חייבים לעשות משהו...
בברכת חופש גדול שעד לסופו (עם או בלי קשר לתפילות) נזכה לראות את גלעד שליט שב לביתו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה