בבתי הספר היסודיים התפתח לו מנהג של שבוע פורים. למי שלא מעודכן שבוע לפני פורים מבקשים מהילדים לבוא בכל יום מחופשים למשהו אחר.פעם יום פיג'מות, פעם יום הפכים מגדריים (בנים לבנות ולהפך), יום כדורגל, וכל מיני המצאות במשך שבוע שלם, עד ליום התחפושות הרשמי בו סוף סוף יכול הילד להתחפש למה שהוא בחר (או שדורסני השיווק בחרו, נושא אחר...) הילד היה חולה במהלך השבוע אז נחסך מאיתנו חלק מהקרנבל. היום הוא הלך עם בנדנה, לפי יום תחפושות מהשנה שעברה (אז הוא התחפש לפיראט), ומחר יש יום מהאגדות והכיתה שלו מתחפשת לשלגיה ושבעת הגמדים. לאחר שהילד הכריז שהוא מסרב להתחפש לגמד (ובטוח שלא לשלגייה), החלטתי שזו ההזדמנות לפתוח במרד.
כבר שבוע ההורים רצים מחנות אביזרים אחת לשניה כדי למלא אחר המשימה היומית. במקום תחפושת אחת לילד בכל שנה יש לפחות חמש תחפושות שונות. מעבר לעלות הכספית באמת שאין סבלנות וזמן לארגן בכל יום כחצי שעה את הילד, כשצריך להגיע לעבודה בזמן, לארגן גם תיק שלנו ושלו, להלביש את הקטנה, להחליף לה ולארגן אותה לגן, חורף אז יש הרבה שכבות לבוש, להכין סנדויצ'ים, ועוד בלי להזכיר שגם אנחנו הורים צריכים להתארגן. יום אחד זה בסדר ונחמד, שבוע? למה? בשביל מה? בשביל מי?
כמובן שהילדים גם לחוצים. הם לא רוצים להגיע רק עם כובע כשיש ילדים שמשקיעים בכל יום בשבוע (אולי ההורים לא עובדים?אולי יש להם מקורות אנרגיה שלנו אין?). גם אנחנו לא רוצים שיחשבו בטעות שאנחנו לא משקיעים, ורוצים כמובן שהילד יהיה הכי מוצלח. כל ההורים נכנסים לסחרור הזה בלי שמישהו יעז להגיד שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם הקרקס הזה. הילדים לרוב לא נהנים מזה. פורים מאבד את הייחוד וכך גם התחפושת הנבחרת. המורה (שכבר סיפרתי על החוכמות שלה) איימה שחובה על כולם להתחפש בכל יום (או לפחות כך הילד תפס את דבריה והילד די חשש כשאמרתי לו שאם מישהו יכעס הוא מוזמן להגיד שאמא ואבא עובדים קשה, עסוקים ואין להם זמן כל יום להכין תחפושת אחרת. יש יום אחד שמתחפשים וזהו. אם רוצים שיאפשרו לילדים להגיע עם קצת איפור או כובע מצחיק וזהו. אני קורא מעל מקלדת זו לכל ההורים ביסודי להציב גבול לתעלול המתמשך. עוד לא הזכרתי את העובדה שכבר שבוע הם בקושי לומדים (עוד פחות מהרגיל) והופכים את בית הספר במשך שבוע לגן ילדים.
זה מצטרף לתרבות החגיגות שהשתלטה על החברה בשנים האחרונות. חגיגות ללא גבול וללא פרופורציה. כל יום הולדת חמש הופך להפקה. כל בת/בר מצוה לפרק טלויזיוני של ריאליטי-טראש. מסיבת סיום תיכון לנשף בפאר של טקס האוסקר. על חתונות אין מה לדבר - רצף של חגיגות הזויות כמו בהרמון ביזנטי - מסיבת מקווה, רווקים/רווקות, חינה באולם אירועים, חתונה עם עשרים נגנים, חמש מצלמות ומסך וידאו ענק, קליפ חתונה של כל החברים באולפן, שלוש שמלות כלה, אפטר פארטי כל הלילה, ושבוע חגיגות לאחר מכן. ממש משתה אחשוורוש, רק שאנחנו לא עשירים כמו מלכים, וצריכים גם לעבוד לפעמים. כשאני התחתנתי (בשבוע הבא עשר שנים, לא עבר הרבה זמן) נערך אירוע אחד, עם פחות ממאתיים משתתפים, רק משפחה וחברים קרובים. לשאר מכרינו הודענו שזו חתונה מצומצמת והזמנו אותם לדירת החדר שלנו באוניברסיטה לארוחה קטנה וביתית. אם היו כאלו שנעלבו (לא זכור לי) אז הם כנראה לא ממש חברים שלנו. החתונה זכורה כאירוע משמח, ולא הורגש מחסור בשופרות, זיקוקים או מפלי מים סינתטיים. חיי המשפחה מאושרים גם ללא כל אלו. בכלל דעתי היא שככל שהחתונה מפוארת יותר אז יש יותר צורך לטשטש בעיות בזוגיות או במשפחה.וחזרה לנושא הפותח גם לא זכור לי שבוע תחפושות שונות ביסודי, אלא יום תחפושות אחד מאושר במיוחד, לו חיכינו כל השנה.
לא יודע מהיכן הגיעה כל התופעה הזו, של תרבות החגיגות המוגזמת. יודע רק זה חור בראש וחור בכיס. ההרגשה שהתחילו עם זה אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך והשאר כמו אבני דומינו, נופלים. כמו עדר מתיישרים כל פעם לפי הסטנדרט מבלי לעצור את ההגזמה הזו. על הנזקים הפסיכולוגיים מעדיף לא להרחיב. יש, והרבה. נרקסיזם, ריקנות, פינוק, חוסר יכולת בדחיית סיפוקים, תחרות שגורמת לקנאה, ובעיקר התעסקות בתפל ולא בעיקר. חוסר יכולת להנות מהרגע ויותר התעסקות באיך הרגע ייראה.
ואנחנו, נראה מחר בבוקר מה נעשה עם הילד. הרי לנהל את המאבק העקרוני שלנו על כתפיו הקטנות בגיל שבע זה לא חכם ולא הוגן כלפיו. מצד שני כך ימשיך ללמוד לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. מה שבטוח ביום שלישי, יום התחפושות מחכה לו תחפושת נחמדה של קאובוי. הקטנה מתחפשת לפיית תותים. את היכולות המדהימות שלו יראה בערכים ובציונים, לא בפלסטיק ריקני.
בברכת חג פורים שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה