את השאלה בכותרת הציג לי בני הבכור לפני כשבוע. וכמו יהודי טוב עניתי בשאלה- מאיפה הבאת את השאלה הזו? על אחד הדיונים בנושא כתבתי לפני כשנה וחצי. ובכל פעם שעולה הנושא אני משתדל לעורר אצלו סוג של ספקנות, סוג של הססנות מחשבתית, שהרי הקיצוניות והמוחלטות עלולות להוביל למעשים קיצוניים בשם האל או בשם מתנגדיו. ועדיין לדעת מחקרים רבים (ואבא שלי) ילד בגיל שבע צריך עוגנים יציבים(אבא שלי השתמש ב-לא צריך יותר מדי שאלות בנושא, ככה עושים יהודים וזהו). לדעתי אלוהים לא צריך להיות אחד מהם. יש לו אמא ואבא.
הילד אמר שבכיתה לימדו על ההבדלים בין עובדה לדעה, והוא טען שאלוהים זו דעה. ואז הילדים בכיתה התחילו להתווכח האם אלוהים זה דעה או עובדה(בלי לשים לב שאם יש ויכוח אז זה דעה). כמובן שהויכוח עבר למי מאמין באלוהים ומי לא. ואז הגיע הילד הכי מופרע בכיתה (כמובן עם כיסוי על הראש) ודחף ילד שאמר שאלוהים זה המצאה והוא קרא בספר על המפץ הגדול (למה יש קורלציה בין כיפה ואלימות, בתקופתי זה היה להפך). כאן המורה התערבה ואמרה שאסור להיגרר לאלימות והילד שלי הוסיף שאת זה אומר גם אלוהים" ואהבת לרעך כמוך". עד כאן סיפור מפי בני הבכור.
מה אתה חושב? שאלתי. אני חושב שאולי הייתי צריך להתערב ולא לתת לילד לדחוף את החבר הטוב שלי. עשית טוב שלא התערבת, זה התפקיד של המורה, ומה אתה חושב בקשר לדעה או עובדה? הילד שתק לרגע. שאלתי את סבא, והוא אמר לי שאלוהים זה עובדה ומי שיהודי צריך להאמין באלוהים, ואני כבר לא בטוח אם זה נכון, כי אני יהודי אבל לא כל כך מאמין לאלוהים, בטוח שלא בסיפורים על גן עדן, כי זה כמו סיפורים לילדים קטנים. אל תדאג, אמרתי לו, אתה יהודי כי ככה נולדת, בלי קשר לדברים שאתה מאמין בהם. אבל אל תדבר עם סבא על הנושא הזה, יש לו דעה אחרת ובגיל שלו כבר לא משנים דעות. יש לך הרבה דברים אחרים לדבר איתו.
וכאילו שהנושא סרב לעזוב אותי, לאחר יומיים בשיעור הסטוריה לכיתות י' ציינתי שהמוסלמים מאמינים שירושלים היא קדושה להם. תארתי את הסיפור על הסוס עם הכנפיים של מוחמד ועל ההתגלות האלוהית שחווה בהר הבית. איך יכול להיות שהמוסלמים חושבים שירושלים שלהם אם היא לא מופיעה אפילו פעם אחת בקוראן, שאל תלמיד. עניתי שהעובדות אינן חשובות, האמת היא שולית, מה שקובע הוא מה שאנשים מאמינים שזה נכון. כמובן שקיבלתי הערה מתלמיד אחר - איזה דפוקים הערבים האלה, מאמינים בסוס עם כנפיים. כמובן שהחזרתי ששאר הדתות לא טובות יותר, ובכל דת יש סיפורים לא הגיוניים. מיד זכיתי לחיזוק מאחד התלמידים חילוניים בגלל זה אני לא מאמין בכלל באלוהים כי הדתיים מנצלים אותו לטובתם. כמובן שהתקיפו אותו (מילולית, אבל התקיפו) מספר תלמידים שבעצמם לא בדיוק דתיים אך כנראה הנושא אצלם הוא טאבו. ושוב הכנסתי את עצמי לרעש בכיתה. התיישבתי, הרי אין טעם לנסות להשתיק את הרוחות הסוערות. השגחתי שהכול בשליטה, ונתתי להם קצת להתווכח...
אתה מאמין באלוהים? שאלה תלמידה והצליחה לגרום לכיתה לחזור להקשיב. יופי יש שקט בואו נמשיך בשיעור, עניתי. אל תתחמק, היא כעסה, עשית כאן בלאגן אז לפחות תתן תשובה. הילדה צודקת. חשבתי. הרי בעצמי אני לא סגור עד הסוף בשאלה הזו. קשה לי לקבל את הפרשנויות שנותנים לאלוהים. עניתי בהתחמקות. אנשים משתמשים באלוהים להצדקת מעשיהם - טובים או רעים, וזה מסוכן. הרי אי אפשר להתווכח עם אלוהים אלא רק עם הפרשנויות שלו, ולכן הגעתי עוד מזמן למסקנה שאין לי טעם לדון בשאלה הזו יותר. נראה היה שהתשובה ריצתה את כולם כי היה שקט, והמשכתי בשיעור (יותר נכון בשתי הדקות שנותרו ממנו).
מה יש באלוהים שמוציא את האמוציות הכי גדולות גם מבני אדם צעירים ולא רק ממבוגרים שהתקלקלו? בכל גיל הדיונים על הנושא הם אמוציונליים וחסרי כל היגיון. ויכוח א-סימטרי בו כל צד מציג טענות שלא ניתנות להפרכה. פעילי ימין אומרים שהם מתכננים לעלות להר הבית (לא שמעו שאלוהים נמצא בכל מקום?) וישר המוסלמים בהר מפגינים באלימות, מתוך ידיעה שזה יוביל למותם. אנשים נאבקים למען הדת, או בשם הדת, יותר מאשר הם נאבקים למען חירויותיהם וזכויותיהם. אולי עדיף היה לו היו עוזבים בני האדם את אלוהים בשקט כמו שהוא, כך נדמה, כבר מזמן עזב אותנו בשקט, ונתן לנו את התבונה (לפעמים נדמה לי שלא לכולם...) והזכות לבחור בדרך חיינו המתאימה לנו, מבלי לפגוע באחר.
ואנחנו, ננסה להימנע ממסקנות נחרצות וחדות בנושא. לפחות כך אני מחנך את ילדיי. לנסות לראות דברים יותר כדעות ולא כעובדות. לדעות יש זכות קיום, גם שלך וגם אחרות. עובדות ניתנות להפרכה, דעות נשארות. דעות קשורות גם לתחושות. עם תחושות בטוח שאי אפשר להתווכח. אפשר לנסות להבין, אפשר לדבר, אפשר לשכנע לשנות. כך יוצרים בני אדם חושבים. אנשים שלא מאמינים לכל דבר, שרואים מורכב ולא פשטני. כך מונעים מהם להפוך לעדר ולבצע מעשים נוראיים שגורמים לך לאבד את האמונה באלוהים. ועדיין טוב לדעת שיש היגיון בדברים, שמישהו למעלה מסדר את העניינים בהיגיון מסוים. בעיקר שנתקלים בכניסה או יציאה מעולמנו. דברים שלא תלויים בנו. אלוהים כנראה הוא צורך פסיכולוגי, ואם הוא לא ממש קיים אז צריך להמציא אותו.
בברכת מעשים טובים רבים בין בני האדם- ציווי אלוהי ואנושי כאחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה