הטרגדיה הנוראית שהתרחשה בבסיס הטירונים ליד ערד צריכה להעלות מחדש את הדיון על היחס לו זוכים חיילים המתלוננים על קושי בריאותי. הסיפור בקצרה הוא על טירון ביחידה מובחרת- שלד"ג, שהתלונן על חולשה במשך מספר ימים, וסבל מחום גבוה מאוד. רק בשבת קראו לאביו לפנותו מהבסיס לבית החולים(נגמרו האמבולנסים לצה"ל? בוזבז עוד זמן יקר) כשפונה לבית החולים היה מאוחר מדי והוא נפטר.
ביחידות הקרביות קשה לקבל חיילים חולים. כל חייל חולה הוא חשוד פוטנציאלי להתחזות. כל חייל הסובל מבעיה זכה בתקופתי לכינוי "נצנץ" כלומר סטיקלייט המשמש לסימון בלילה. אמפטיה הוא לא קיבל. במקרה שלי בשירותי הצבאי התלוננתי על כאבי ראש חזקים וקשיי נשימה. מכיוון שהיינו במוצב בתוך לבנון, לפני פעילות מבצעית לא היה למפקד המוצב אינטרס לפנות אותי. לא זכיתי לבדיקה או טיפול במשך יום שלם בתקוה שהחולשה תעבור מעצמה. מפקד המוצב אף הורה לחובש לא למדוד לי חום. יום למחרת החובש גילה יושרה מקצועית וחברית וערך לי בדיקה ראשונית שהעלתה חום 39.8 ודופק מעל מאה במצב מנוחה. מפקד המוצב איים לשלוח את שנינו לכלא על הפרת פקודה והתעקש שנצא לפעילות המבצעית שכללה 48 שעות, רצופות בשטח, בתוך לבנון בחודש ינואר. הוא טען שאני מפונק ו"הכל בראש" ועוד משפטים כאלו של מפקדי טירונים.
הסוף צפוי. כשהעמיסו עלינו את הציוד למבצע קיבלתי התקף קוצר נשימה ואיבדתי הכרה למספר שניות. המבצע בוטל. בתחקיר המפקד ניסה לטייח ואמר שלא היה מודע לחומרת מצבי הרפואי, תרץ זאת בכך שכבר התלוננתי מספר פעמים בטירונות על קשיי נשימה, שאני חייל חלש וחסר מוטיבציה שכל הזמן מתלונן על בעיות ולכן כבר לא האמין לי. הכחיש שדיווחנו לו על חום גבוה ושמנע ממני בדיקה רפואית. הצבא שלח אותי לבדיקות א.ק.ג שגילו שהכל תקין. בינתיים הבראתי והכל חזר למסלולו. חוץ מהמלצה שלא קיבלתי לקצונה... סוף דבר בגיל שלושים בביתי עברתי אירוע דומה, הובהלתי למרפאה ולאחר סדרת בדיקות מקיפה התברר כי אני סובל מאסטמה מולדת הנובעת מנתיבי נשימה צרים מהרגיל, שמתפרצת במקרה של צינון או שפעת.
לאחר כחודש התלונן חייל אחר על כאבי ראש תמידיים. גם כאן חשדו בו בהתחזות ולקח מספר שבועות עד שהפנו אותו לבדיקות מקיפות. במקרה שלו הסוף הוא טרגי. הבדיקות גילו גידול סרטני במוח שהתגלה בשלב מאוחר מדי על מנת שיוכלו להציל אותו. גם לאחר מקרה זה כל האחראיים המשיכו בתפקידם. התמימות של בני ה-18 לפני עידן הטלפונים הניידים, המוטיבציה הגבוהה ביחידות המובחרות, שיכרון הכוח של ילדים בני 21 ממיטב בחורינו ,החושבים שהם שליחי האל עלי אדמות, מוביל לתוצאות טראגיות. הטיוחים בתחקירים והישנות המקרים פעם אחר פעם מציגים מציאות בעייתית.
להיות חולה זה לא גברי, לא מצ'ואיסטי, לא מתאים לחבורה של לוחמים. לוחם טוב יתגבר לבדו על חולשותיו הגופניות. לא יתלונן, כי הרי אם כל פעם שכואב לו הוא יוותר הוא לא יתחזק פיזית ונפשית. מפקד טוב מוציא מחייליו את מלוא יכולתיהם הפיזיות והנפשיות, לא מוותר לחייליו גם כשקשה וכואב. זהו האופי שצריך להיות לחיילים ולמפקדים ביחידות הלוחמות. אבל בכל זאת כיצד ניתן למנוע חזרה של מקרים כאלו? להגביר מודעות לסימפטומים מסוכנים כמו חום מעל ל39 יותר משתים עשרה שעות מצריך פינוי מיידי לבית החולים. להגביר מודעות של מפקדים למקרים שהתרחשו, ובעיקר להפסיק את הנורמות הנהוגות ביחידות ומוכתבות מהסגל הנמוך- מ"כים וסמלי מחלקות, לגבי חיילים המדווחים על סימפטומים הקשורים בחום, כאבי ראש, נשימה וקצב לב.עם הבעיות האורטופדיות שסוחבים חלק מהחיילים לאורך כל חייהם עוד ניתן לחיות...
ואנחנו, נמשיך לקוות שעד שהילד יהיה גדול כבר לא נצטרך צבא (כן, בטח, תוך 11 שנים יהיה שלום עולמי) ונתלבט האם כשהוא מתלונן שכואבת לו הבטן או הראש זה בגלל שהוא רוצה עוד תשומת לב, לא רוצה ללכת לבית הספר כי המורה שלו מעצבנת, או שבאמת הצטנן המסכן וקיבל נזלת....
בברכת תנחומים למשפחת מור על הטרגדיה הנוספת שפקדה אותם, מותו של דביר ז"ל, מן השמיים תנוחמו (כי בני אדם לא יכולים לנחם על כזה אובדן) ותנחומים לעם ישראל כולו על אובדן בן יקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה