אחד הזיכרונות שלי מיצחק רבין הוא לאחר כישלון חילוצו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. רבין טעה לדעתי במקרה זה, ובכל מקרה היינו כולם מעדיפים שזה יגמר אחרת. אך בניגוד למנהיגים היום, הוא התייצב מול המצלמות באותו הערב והסביר לעם ישראל הדומע את שיקוליו לפעולה. לא התחבא מאחורי ספינים ויועצי תקשורת. לא חיכה מספר ימים לראות את כותרות העיתונים ולחוש את כיוון הרוח הציבורית, אלא הגיע בעצמו ושידר "אני אחראי". כך גם עשה כשחתם על הסכמי אוסלו וראה את הטרור שנמשך למרות ההסכם. עמד והסביר. בקול ברור. כאדם הנותן דיווח לאלו ששלחו אותו למשימה. גם שבכהונתו הראשונה נחשף חשבון בנק על שם אשתו בחו"ל ובו סכומי כסף קטנים שהרוויח ביושר ופשוט לא סגר אותו, הוא הודיע בקולו, בטלוויזיה, על התפטרותו בשל כך. כיום שראש המפלגה המפוארת בה הוא עמד פעם בראשה, מעסיק ביודעין עובדת לא חוקית, אין הוא טורח אפילו להתייחס לנושא, כמובן שהתפטרות על רקע הדבר הזניח הזה שנקרא "יושר ציבורי" כלל אינו על הפרק. אין אחראי, אין אדם שמשמש דוגמא, אדם שבשבילו מוכנים אנשים לצאת לרחובות, אדם שיודעים שאם הוא מבטיח, הוא גם ינסה לקיים, ואם לא יצליח אז לפחות יסביר לנו למה. כיתומים היינו בני ישראל, ובימים הללו אין מלך, כל איש הישר בעיניו יעשה.
לא חייבים להסכים עם דעותיו של רבין כדי להודות שהוא היה מנהיג ראוי, שמשמש דוגמא לעם, לא אחד שאנחנו מתביישים בו. אלו שביקרו את דעותיו ועשו זאת בהגינות ואולי אף בצדק מבחינתם, ראויים הם וחשוב שקולות הביקורת ישמעו. כל המטומטמים שקראו לו בוגד ושיכור ושכחו מי פיקד על כיבוש השטחים המכונים בפיהם "שלנו" ובשמם קראו לרצח, קיבלו עכשיו במקומו של רבין גנבי מזומנים, מקבלי שוחד, אנסים או סתם מטרידים, נהנתנים שגרים במגדלים מבוצרים, מעל העם, שמחזיקים במכוניתם תא מיוחד בעלות של עשרות אלפי שקלים על חשבוננו לשימור אחוזי הלחות של הסיגרים. רבין ודאי היה מחזיק את סיגריות הפרלמנט הפשוטות שלו בכיס או במגירה רגילה. רבין היה גר בבניין דירות רגיל ברמת אביב. לא בצינעה כמו בן גוריון, אבל מבלי לנקר עיניים. מנהיגות היא בראש ובראשונה דוגמא אישית.
כשרבין דיבר באחריות ואומץ על אפשרות של ויתור על חלק מהשטחים הכבושים, אנשים הפגינו נגדו, כי האמינו ברצינות שלו ובאחריות שהוא ייקח על עצמו לביצוע המהלך שנראה לו הכרחי. היום אין מפגינים בכזו עוצמה נגד הצעות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא כי העם הבין שיש להגיע לפשרה, אלא כי פשוט לא מאמינים שראש הממשלה הנוכחי מתכוון באמת להגיע לפשרה כזו. הוא רק מנסה להרוויח זמן להישאר ראש ממשלה. אם כוונתו הייתה אמיתית הוא לא היה מתווכח על הקפאה, ועל דרישה מיותרת של הכרה בישראל כמדינה יהודית (כאילו ישראל צריכה את ההכרה שלהם, זה מה שיציל אותנו), אלא פשוט מפסיק להשקיע בבנייה באזורים אותם הוא מתכוון לפנות אם וכאשר יהיה הסכם. ב-2002 החלו לבנות מחלף ליהודים בלבד (אפרטהייד בשם הביטחון) בתוך רצועת עזה, בדרך לגוש קטיף. עלות של מאות מיליוני דולרים שהושקעו לטובת עשרות בודדות של משפחות, והשארנו אותו לעזתים הנחמדים לאחר ארבע שנים. מנהיגות אחראית הייתה מודיעה בקול ברור שיש אזורים שאולי יועברו ולכן אין טעם להשקיע במשהו שייהרס, ומצד שני לחזק את הבנייה באזורים שחשובים לנו יותר, בירושלים וסביבתה ובעוד אזורים שיוגדרו כחשובים על פי החלטות ממשלה. כך מנהלים משא ומתן, גם במעשים ולא רק בדיבורי סרק, במס שפתיים לכל הכיוונים, מס שמיועד להישרדות בשלטון בלבד. כך מנהיג צריך לקחת אחריות על מעשיו, לשדר רצינות ויסודיות, להסביר בקולו את מטרותיו ותוכניתו. ולקחת אחריות על המעשים.
חוסר האמון של העם במנהיגיו וחוסר האמון של אויבינו במנהיגינו גורם לקיפאון מדיני, לתחושות של מה שהיה הוא שיהיה. בסופו של דבר הזמן פועל לרעת המדינה היהודית. אם מנהיגי המדינה לא יובילו לפתרון, אז הם יובלו אליו בכורח המציאות, ובלחץ העולם. אם לא נשדר רצינות ואחריות, העולם ילחץ לכפות עלינו פתרון פחות נוח. אם בזמן של שקט יחסי באזור הגדה המערבית אנחנו לא משנים בצורה משמעותית את המציאות, השקט לא ימשך. ומעל הכל הצל האיראני ממזרח ושלוחותיו בלבנון ובעזה. חסרה הנהגה שתבין את סדרי העדיפויות ולא תעסוק בהישרדות פוליטית. היו לרבין חסרונות, היו טעויות, אבל התחושה בתקופתו הייתה שמישהו דואג לנו ופועל בניסיון להביא לטובתנו. מנהיג, אתה חסר.
היכולת לראות מעבר לגבעה את העתיד להתרחש חסרה גם בנושא החינוך, בבתי הספר ובהשכלה הגבוהה. ההצעות הציניות להקצבות לאברכים בלבד, (סטודנט לא יכול להיות בן 22 ושלושה ילדים, כי אצלו יש צבא לעשות), לא היו מועלות. החינוך הוא הביטחון שלנו, בלעדיו לא נוכל להיות עליונים טכנולוגית ומוסרית על העולם הערבי. ההשקעה בחינוך ירדה ומעבר לכך, לאחר רצח רבין הפוליטיקה הפכה לנושא מאוס אצל הנוער והצעירים. כשאין דוגמא אישית אין חינוך לערכים, וההפגנות היחידות שמעניינות את רוב הצעירים הן כאלו שיש בהם הדחה בסוף הערב. הבינוניות שולטת. ומי ילחם למען המדינה? האברכים? הקדוש ברוך הוא? או שפשוט נשלח S M S לבחירת החייל המצטיין.
הפוליטיקה הפכה למקומם של הקומבינטורים. עם ציבור אדיש והנהגה שחלקה הגדול רקוב, אנחנו בדרך למטה. חסרה האופטימיות של תקופת רבין. למרות הקשיים הייתה אופטימיות, שאולי יום אחד יהיה כאן קצת יותר טוב. גם אם השלום היה אשליה, לפחות הייתה סיבה לעשות דברים למען המדינה. האכפתיות התחלפה באפאטיות. העניין של הציבור מופנה למה אכל ולבש סלב שכל כישוריו מצטמצמים בלהראות את פרצופו, או קצת יותר מרק פרצופו בטלויוזיה, גדול יותר מענייני מדיניות או חינוך. מספיק לראות את כותרות רוב אתרי האינטרנט וכמות הכניסות לכתבות לפי נושאים אלו. זו תוצאה של אדישות לגורל המדינה. אחוזי ההצבעה יורדים בכל מערכת בחירות, למרות שכמות הבעיות גדלה. רבין טען שאין לעם היהודי מדינה "ספייר". היום אין מי שיזכיר לנו זאת. להפך, ניתן לבזבז את כספי המדינה ומשאביה כאילו יש לנו ארץ אחרת.
ואנחנו האנשים הפשוטים ממתינים למישהו שינער כאן את המערכות, ויכניס קצת רוח עשייה ואופטימיות למדינה המבולבלת הזו. שנדע לאן אנחנו הולכים. ההיסטוריה מוכיחה שההישארות במקום היא תחילת שקיעתה של כל אימפריה. אנחנו לא אימפריה ולכן הסכנה שנשקע מהר יותר גדולה. מחפשים. כרגע אין אדם או רעיון ששווה לצאת בגללו לרחובות. מחפשים ומגיעים פעם בשנה ללב התל אביביות לזכור, אבל בעיקר לשיר, כי זה מה שנשאר, לאור התוצאות העגומות של החיפושים אחר הנהגה ראויה. שרים בכיכר איפה ישנם עוד אנשים... אנחנו כנראה הערבות הבוכיות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה