יום שני, 9 בספטמבר 2013

שלום לבן דודי?

תהליך השלום מת. זהו, סגור, סופי, אין עם מי לדבר. קולות ודעות כאלו מתרבים בתקשורת ובין אנשים איתם אני משוחח. מת. לא יעזור לכם אם תבכו או תעשו שמיניות באוויר, או תגידו את כל ספר תהילים שבע פעמים יומם ולילה. מת. גם כשאנשים קרובים אליי מתו שום דבר שהם עשו או אני עשיתי, לא עזר להם. גם אם הם היו אנשים טובים יותר ממני. הם שם ואני עדיין כאן. התהליך מת. שום דבר לא יעזור. גם אם ראש הממשלה ושליחיו הגלויים והנסתרים עושים קולות של כאילו אנחנו מדברים, זה מת. כל כך סופני. כל כך מוחלט.
ואנחנו... מחכים, או מתעלמים. או מדחיקים. יהיו השלכות, ודאי שיהיו. הרי הייתי שם כשהיו השלכות. כמעט הושלכתי בעצמי מספר פעמים. אם במסוקים שחלק מחבריי לטירונות עלו ואני לא, אם בפצמ"ר שפספס אותי בעשרה מטרים, אם באוטובוס שלא עליתי והתפוצץ כעבור שלוש דקות, או במסעדה שלא אכלתי כי הייתי רעב ואכלתי מחוץ לאוניברסיטה, או בטיל שנחת ללא התראה בשכונה סמוכה, כשאני ובני שיחקנו בחוץ. אבל אנחנו לא מתעסקים בזה. טוב לנו עכשיו, שקט יחסית, אז למה לשנות.
ממתינים להחלטות, לחוסר החלטות, לחורף, לגורלנו בשנה הבאה. מתפללים כי התרגלנו. השנה מתחילה באמצע ספטמבר. לא סתם... מחכים לגשם או לאלימות שתפרוץ. אז מתפללים להיטיב עם גורלנו... מי באש ומי במים. מי בלבנון ומי בירושלים. מחכים אולי ישתנה משהו. אולי אחרי פרוץ האלימות בסתיו, או בתחילת החורף. אולי רק אחרי סיבוב קשה של אלימות יואילו בני הדודים להתפייס. כמו אז בסתיו 73,  שרק לאחריו החל לזוז משהו שמריח כמו שלום, אבל לא יותר. אז בינתיים עדיף לבקר בסוכות בתל אביב, כי לך תדע מה יהיה השבוע בירושלים. אפשר לנסוע, אנחנו אוהבים את העיר, אבל הטראומות מהזמן שגרנו שם, והילדים. עדיף תל אביב, בתל אביב אין סתיו... כל המזהה שירים המסתתרים בפיסקה יקבל צב. 8. עם שיריון נגד טילים.
ואנחנו... מה כבר אפשר לעשות. נתגלגל, נזרום, ניתן למקבלי ההחלטות לא להחליט בשבילנו. אולי בסוף לא יקרה כלום. נתכונן, נמשיך לבנות איפה שאנחנו רוצים, כי אנחנו יכולים. כי צריך לתפוס כל גרגר של חול, כדי שיהיה לנו מקום עליו או מתחתיו, בסוף... אנחנו גם ננצח כעם, רובנו, יהיו כמה שיפסידו, אבל אנחנו ננצח. בינתיים אנחנו חזקים וחכמים יותר. בינתיים, כי החינוך כבר לא משהו, והתלמידים של היום הם החיילים והמדענים של מחר. אולי שם לפחות נשנה? שם יש סיכוי, או שגם שם זה מת? גם בני הדודים עייפים... אולי זה יעבור לידינו או מולנו. אולי יותר עדיף לנו להיזהר ממחלות, או תאונות, גם זה מסוכן. כי כאן בנושא השלום,אין מה לעשות. תהליך השלום מת. לא יעזור אין עם מי לדבר. נחכה. מה הטעם להתעסק בנושא. הנה בעמוד הראשי עוד רשומה על נולדים או שורדים, או משהו כזה. כאן לפחות יש לנו מה לעשות ואיך להשפיע. נשלח SMS.
בברכת שנה טובה. שנת בריאות ושלום. כי בכל זאת אנחנו אופטימיים...

אין תגובות:

פרסום תגובה