יום שישי, 20 בספטמבר 2013

מרוב צדק לא רואים שלום. מחשבות על אירועי הנכבה

אז מה באמת קרה במאי 1948? תלוי את מי שואלים. תלוי באיזה צד היית. תלוי במה האמנת. אין אמת שהיא אובייקטיבית ולאירוע יש הרבה צדדים. כל אחד שטוען שהאמת כולה נמצאת אצלו, טועה ומטעה. כמובן שכיהודי הייתי רוצה להאמין שרוב האמת בצד שלי, וללכת לישון שמח וצודק, אבל ההתעקשות של העולם הערבי לציין את אירוע הנכבה מצליחה לעצבן או להפחיד, או שניהם, כל ישראלי שנמצא כאן. אנחנו יכולים לצעוק עד מחר שאנחנו צודקים אבל התעקשות זו מראה שהבעיה עדיין קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה.
בואו נדבר על צדק. העם היהודי זכאי למדינה יהודית בארץ ישראל. זוהי מולדתו ההיסטורית היחידה, ואין לעם היהודי ארץ אחרת. מגילת העצמאות בחלקה ההיסטורי מסבירה זאת היטב לכל אדם שרוצה להבין זאת. מימי התנ"ך, החשמונאים, הגלות הארוכה והכמיהה לשיבת ציון שמוכחת בכתובים רבים לאורך כל ימי הביניים בכל גלויות ישראל, ועד לימי העולים לקראת סופה של המאה ה-19, שהפריחו ארץ שוממה והתיישבו בשטחים ריקים שנקנו כחוק. מספיק לראות צילומים מסוף המאה ה-19 או לקרוא את רשמיו של הסופר מארק טווין על ביקורו בארץ ולהבין זאת. בעבודה קשה החזרנו לנו את הזכות להתקיים כאן. השואה הנוראה רק הגבירה את הדחיפות בצורך במדינה יהודית אצל העולם, אך לא בזכותה אנחנו זכאים להיות כאן. השואה רק הראתה, ומראה לעולם כל עוד נזכור ונזכיר, למה היהודים לא יכולים להתקיים בלי מדינה.
בואו נמשיך לדבר על צדק. ארץ ישראל הייתה מיושבת בערבים לפני העליות היהודיות המודרניות. חלק גדול מהערבים שהיו בארץ מצויים כיום ביחד עם משפחותיהם לא בנחלתם המקורית אלא במחנות פליטים. חלקם עזבו מפחד המלחמה, חלקם גורשו על ידי צבאות ערביים וחלקם גורשו על ידינו. על יפו, לוד, דיר יאסין וסאפורי יש עדויות מוצקות לגירוש הערבים בכוח בידי היהודים. מבחינתם זהו היום בו איבדו את נחלתם, והפכו לפליטים. אם בעזה, בירדן, לבנון או סוריה. מבחינתם זוהי התחלת גלותם. כל ניסיון יהודי כמו הניסיון הפאתטי של "אם תרצו" (מציע להם לקרוא את דבריו של הרצל בנוגע לערבים לפני שמצטטים אותו, הוא חשב קצת אחרת מאלו המתיימרים להיות ממשיכיו) להתייחס לנכבה כאל שקר מוחלט הוא במקרה הטוב פגיעה בצדק, במקרה הרע נוטף מגזענות. להגיד שהערבים עזבו כאן חמור ומזרן מלא כינים, מזכיר לי אירופה. לא הקלאסית. אירופה במובן האנטישמי של המילה...
"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" כתב מוקי. לדעתי הבעיה בהתייחסות לנושא הנכבה הוא הפוך. כולם מדברים על צדק עד ששוכחים את השלום. אם נחפש צדק בסכסוך הערבי ישראלי לא נמצא. שני הצדדים צודקים, שני הצדדים טועים. אם נדבר על שלום אולי יהיה אפשר למצוא פתרון. אם נמשיך כל צד להציג את עמדתו ולחזור על אותם טיעונים צודקים, נישאר עם שורות של קברים. אם נמשיך לחפור על צדק, נמשיך גם לחפור קברים...
אז בואו נדבר על שלום. החזרת הפליטים לתחומי מדינת ישראל לפי גבולות 67 היא סיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. סיפוח השטחים למדינת ישראל ללא מתן זכויות שוות לתושביה הערבים היא סיום ישראל כמדינה דמוקרטית והתחלה של פרק שחור מאוד בתולדות העם היהודי. בסופו נתבייש בעצמנו, אולי לא כמו גרמניה אבל לפחות כמו דרום אפריקה. זו תהיה גם סופה של המדינה היהודית כי נאבד את כל התמיכה בעולם, כולל בארה"ב. מדינת ישראל לא עשירה בנפט כמו איראן או לוב. לבד, ללא קשרי כלכלה לא נוכל להיות עליונים צבאית על כל מדינות ערב. אז החולמים על פתרונות אלו, הערבים והיהודים, מוזמנים לרדת מהגג.
הפתרון ידוע. חלוקה כואבת של האזור לשניים. הגבולות ידועים מראש. על ירושלים ניתן להתפשר לפי שכונות ערביות ויהודיות, למרות שסיבכנו את המציאות עם כמה שכונות בתוך השטח שלהם. על העיר העתיקה ניתן להגיע להסדרי ביקורים, לפי ימים וחגים. הסדר שיוויוני. העולם יציע תמריצים כלכליים כי גם להם נמאס מהסכסוך הזה, כדי שכל צד יכבד את ההסדר. היהודים והערבים צרכים לרדת מהחלום על צדק לפשרה כואבת אבל הכרחית.
בואו נדבר על מציאות. לצערי אינני רואה שהחברה הערבית ובעיקר הנהגתה בנויים להסדר שכזה. שולטת שם תרבות הכוח. שולטת שם הדה-לגיטימציה למדינה יהודית בכל הסדר טריטוריאלי. ההנהגות של מדינות ערב שולטות בעם כמו בשק תפוחי אדמה - כמה שמרביצים לו הוא מקבל את הצורה של המכה (ותודה לקארל מרקס על המטפורה על ההמונים). זה לא מקרי שבסוריה הנשיא מסיט את תשומת הלב מההפגנות נגדו להפגנות נגד ישראל. זה לא מקרי שדווקא בשנה זו של רעידת אדמה פוליטית בעולם הערבי,נושא ההפגנות בנכבה היה עוצמתי יותר מכל השנים האחרות. המנהיגים מפנים את הזעם והתסכול כלפי ישראל כשעיר לעזאזל. כל דיקטטור צריך אויב חיצוני כדי להישאר בשלטון. כל מי שקרא את ג'ורג' אורוול ב"1984" יבין זאת.
למרות זאת מדינת ישראל חייבת להתעקש על הפתרון של חלוקת הארץ. להראות לערבים שיש היגיון בצד השני, שיש תקווה להסדר כלשהו לאחר שישים סוף לסכסוך. להתעקש במעשים ולא בדיבורים. כלומר להכריז על השטחים שמיועדים להחזרה כשטחים שאין לנו רצון לגור בהם, והם מחכים לעם הערבי שירד מהעץ של הנכבה וזכות השיבה. להתעקש גם אם זה נראה לא מציאותי. להתעורר מהחלום של ארץ ישראל השלמה היהודית ויום אחד הערבים יעלמו במפתיע ולא ירצו לחזור עוד. כשמישהו מתעורר מהחלום ועושה רעש, בסוף הוא מעיר את השני שישן לידו. לפחות ככה זה עובד אצל שני הילדים שלי... בעידן התקשורת והאינטרנט ניתן לעשות זאת טוב יותר.
ואנחנו, אנחנו נמשיך לחכות. אנחנו כבר מחכים 63 שנים. לחכות ולהעביר את הזמן בין ויכוח לויכוח. בין טיל לפיגוע. בין הרוג להרוג. כמו ראשי הממשלה שלנו. נעביר את הזמן עד הבחירות הבאות, ללא מחשבה על שינוי כלשהו. כמו חייל ותיק שכבר נמאס לו להשקיע בצבא, והוא עושה את המינימום כי הפז"ם דופק.  ממשיכים לקוות שהעושה שלום במרומיו יעשה סוף סוף שלום עלינו.
בברכת שלום, במהרה בימינו. אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה