יום שישי, 20 בספטמבר 2013

האינטרנט הרג את מחאת הרחוב?

מה יש לך בלוג? כתבה לי ידידה מאוד טובה(מקווה שאת קוראת), לאחר שהייתה מהיחדות ששלחתי לה קישור בזהותי. המייל הבא היה משהו בסגנון של אתה כותב מאוד מעניין אבל ציפיתי ליותר נימה אישית ופחות עניינים של כולם. בעצם אתה מחליף פעילות ציבורית אקטיבית כמו שליחת מכתבים לאנשי השפעה, ארגון הפגנות וכל מיני כאלה, בישיבה עם כוס קפה, בבית, וכותב לך בכיף. אחר כך הולך לישון בהרגשה שתרמת למדינה מספיק. אני אכתוב רעיון, אנשים יקראו אם בא להם, ואולי מישהו אחר יעשה עם זה משהו. לי טוב בסלון עם התה והלימון (סיימתי את הקפה)והספרים הישנים. וכמובן האישה והילדים. טוב זה לא היה בדיוק ככה. היו יותר מחמאות ופחות ביקורות, אבל הבנתי והפנמתי את הביקורת מבין שורות המסך.
ולמה נזכרתי? כי הנה באה ומתקרבת בצעדי ענק ובצלצול פעמוני הפרה מחאת הקוטג'. כן הגבינה הישראלית עם הבית. כנראה שידעה הגבינה איפה להשקיע...וכבר היו פראפרזות שונות לקשר בין מחיר הקוטג' ומחיר הבית. ואנשים כמובן לייקקו בהמוניהם. הלייקקו הזה נשמע כמו משהו נכלולי, פעולת אגב מזיקה במעט כמו זריקת מסטיק מחלון מכונית נוסעת. משהו כמו "לייקקו ותהנו". הצליל הזה לא בא לי טוב באוזן. לייקקנו על מחיר הקוטג', על המחיר לבוב דילן(הורידו בסוף?) ועל החזרת גלעד שליט.אפילו רובנו שכחנו שזה עצבן אותנו. האגודלים מצביעים והשיירה עוברת. מחאת המאה ה-21, של החברה השבעה והמפונקת. ממש כיכר תחריר וירטואלית. לחיצה אחת ובעיות העולם נפתרו, כאן ועכשיו.
ובכן האמנם? ואולי להפך? אולי המחאה החברתית נכנסת לסלון ביתנו. אולי בעזרת הרשתות החברתיות והבלוגים אנחנו מפתחים יותר מודעות חברתית לעוולות שונות המופיעות בין תמונות החברים, הפרסומות, הרכיליות והמתכונים. אולי אדם מגלה פתאום שיש אלפים החושבים כמוהו. אולי הרגשת בטחון ושותפות גורל תוביל למעשים. אולי הניכור והאנונימיות ברשת יביאו למהפכות גדולות וחשובות כמו שתהליך העיור הביא לדמוקרטיזציה במאה ה-19. במדינה דמוקרטית כל לייק הוא מצביע פוטנציאלי. במדינה בה העם הוא הריבון כל לייק הוא עוד נזיפה מהבוס בעובדיו- עובדי הציבור ובראשם ראש הממשלה, שריו ומקורביו. אולי מהפכות הרחוב האלימות אינן נחוצות במדינה דמוקרטית וטכנולוגית. במקום להביא 400,000 איש לכיכר מלכי ישראל(ולאחר כמה שנים עוד כמה עשרות אלפים שיהיו עדים להפיכתה לכיכר רבין) נביא שלושה מיליון אגודלים כחולים ונחליף באלגנטיות את השלטון.
ואולי זה מה שגורם לאדישות. הרי רוב המלייקקים לא יצאו להפגין, ובספק אם ילכו להצביע לפי אחוזי ההצבעה היורדים. ואולי זה אחד הגורמים לאדישות. ואולי (כמאמר המשוררת שבקרוב על השטר) לא היו הדברים מעולם. והכל וירטואלי .כל המחאות הללו שלא יצא מהם הרבה. לפחות ככה חושבים מקבלי ההחלטות. אז ארגנו מחאה ועצרנו לחמש דקות. גלעד עדיין בעזה. אלו שמחליטים את הדברים החשובים לא הכי שמים עלינו, מסיבות כאלו ואחרות. כי גם כך לאחר הבחירות הם יהיו שם באזור האמיתי והמחליט.
ואנחנו... אנחנו נישאר וירטואלים. כבר מאוחר ומחר יום מאוד קשה בעבודה. גם ככה בזבזתי רבע שעה לכתוב את כל זה, יכלתי לבדוק עוד מבחן. עדיין לא חופש גדול...לפחות הקדשתי כמה דקות למחאה, זה דרגה מעל אלו שעושים לייק בשנייה.
בברכת בתאבון רב. אם אין קוטג' תוכלו אשל...

אין תגובות:

פרסום תגובה