"אוזני פיל" עם גבינה, תרד ועגבניות מיובשות וגם כמה מילים על הקניין הרוחני

ובכן, אתמול זה קרה. מרגע שפתחתי את הבלוג שלי ידעתי שזה יקרה יום אחד, רק תהיתי איך, מי ומתי. גיליתי את התמונות שלי מסתובבות להן ברשת. ללא קישור, בוודאי. ללא איזכור של הבלוג שלי, בוודאי. ואפילו משויכות למתכון שלא קשור בכלל לתמונה. מתכון לעוגה על בסיס "היער השחור" הידוע, אותו פרסמתי כשהבלוג שלי היה ממש בחיתוליו, בשבועיים הראשונים של חייו. עוגה טעימה כל כך, אני עוד חשבתי שפרסמתי את המתכון מוקדם מדי, כשהבלוג עוד לא היה מוכר לאף אחד ולכן העוגה לא זכתה לכבוד הראוי לה. העוגה אולי לא זכתה, אבל התמונה מסתבר שכן, רק שזכתה לכבוד הלא ראוי... העיבוד ל"יער השחור" לא שלי, אני התבססתי על הבלוג ברוסית שאני מאוד אוהבת, ולמרות שהבלוג ברוסית, טרחתי לציין ברשומה שלי את הקישור למתכון. אך כידוע לכולם, קניין רוחני באינטרנט זה דבר בעייתי...

אז איך הגבתי? בשניה הראשונה שראיתי את התמונה שלי באתר אחר - ממש שפשפתי עיניים, לא האמנתי. אחר כך לכמה דקות כעסתי ממש. איזו חוצפה, באיזו זכות!! ואז התחלתי לצחוק. כנראה שעכשיו אני משחקת באמת במגרש של גדולים, אמרתי לעצמי. התקבלתי למועדון הבלוגים הטובים והמוצלחים. הסתכלתי שוב על התמונה, וואלה, היא באמת לא רעה. למרות שאני מצלמת לרוב עם פלאש (כי עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה). למרות שאין לי ציוד מקצועי, מצלמה דיגיטלית פשוטה שיעדה העיקרי לתעד את הרגעים היפים של הילדים שלנו. למרות שהתמונות צולמו במטבח הצנוע שלי. כל זה ויש אנשים שחושבים שהתמונה שלי כל כך יפה שהם בחיים לא יצליחו לצלם משהו באותה הרמה. אז הם פשוט גונבים. אנשים מסכנים עם אגו פגוע. וזאת בדיוק התגובה שכתבתי באתר ההוא - אתם אנשים קטנים ומסכנים.

לפני כשלוש שנים ניסו לגנוב את האוטו שלנו. אז היינו עם גולף שנת 95, מי צריך לגנוב את הרכב הזה?! אז כנראה שכן. לא באמצע הלילה ולא באמצע הרחוב. חנינו בחניון תת קרקעי במרכז העיר, עלינו לארוחת ערב של יום שישי אצל חמי. כשעתיים אחרי ירדנו לחניון החשוך, נכנסנו לאוטו. ישר הרגשתי משהו מוזר. אמרתי לבעלי, משהו לא טוב עם האוטו, משהו השתנה (האינסטינקטים שלי טובים :)). ואז בעלי מנסה להניע, מנסה להכניס את המפתח לסוויץ', אבל המפתח לא נכנס. מסתכלים - אין סוויץ'. הכל נעקר ממקומו, כל בית ההגה הרוס. כנראה גנב לא כל כך מוצלח (בכל מקצוע חייב להיות מקצועי...) ניסה לגנוב וכשלא הצליח, שבר את הכל מהעצבים. הגשנו תביעה לביטוח, שילמנו השתתפות עצמית (פה אמרתי - חבל שלא הצליחו לגנוב, בגניבה אין השתתפות עצמית...). אבל לא האלף שקלים זה מה שכאב הכי הרבה. כאב שנכנסו לתוך הרכוש הפרטי שלנו, האוטו הישן והאהוב שלנו (שמאז התיקון ההוא, לצערנו, כבר לא חזר לתפקד כמו שצריך, אחרי כמה תיקונים נוספים ועוד אלפי שקלים שעברו לטובת המוסך נאלצנו למכור אותו במחיר "רצפה"...). הרגשתי כאילו נכנסו עם נעליים מלאות בוץ לשטח הפרטי שלי. ועוד השוטרים צחקו על התמימות שלנו כששאלנו אם הם מקווים לתפוס את הפורץ...

אבל זה במציאות. עכשיו, מה קורה במציאות הווירטואלית? עם הגדרה כל כך לא מוגדרת של קניין רוחני בעולם החסר גבולות של האינטרנט?.. לא אגיד שלא נפגעתי, אחרת לא הייתי מקדישה לזה פוסט כרגע. בוודאי שנפגעתי. לקחו משהו שלי. נכון שזה לא פטנט עליו עבדתי שלוש שנים. אבל בכל זאת. זה שלי. ומעל הכל התהייה - למה? באמת, למה? או קיי, אני מבינה למה הגנב רצה את הגולף הטובה והישנה שלנו. אבל לגנוב תמונה של עוגה? מה זה נותן למי שגונב תמונות? האם באמת עושה להם טוב לשמוע את החברים לפורום מחמיאים על משהו שלא עשו? לדעתי זה אמור לגרום לאדם להרגיש קטן עוד יותר.... אך התופעה ידועה באינטרנט ולא לי לנתח את המניעים הפסיכולוגיים העומדים מאחורי המעשה המטופש וחסר הכבוד הזה. חוסר כבוד עצמי בעיקר.

לנסות לעצור גניבת תכנים באינטרנט - לדעתי כמו לנסות לעצור צונאמי עם מטרייה. מלחמה אבודה מראש, חבל על העצבים. בעקבות המקרה אולי אוסיף לוגוטיפ לתמונות שלי, חשבתי על זה עוד הרבה לפני. לא שזה יעצור את הגנבים, ממש לא. כמו ששום מערכת איתור ברכב, משוכללת ככל שתהיה, לא תעצור גנב מקצועי. אני עובדת בביטוח, אני יודעת את זה טוב מאוד. אבל אולי מחיקת הלוגו מהתמונה לפחות תעסיק אותם לכמה דקות, לפחות שיעשו משהו ולא רק להעתיק תמונות. אז שיהיה לגנב בתאבון עם העוגה הוירטואלית שלי, כי לטעום אותה במציאות הוא לא יזכה. הקלוריות (ובעוגה הזאת יש לא מעט קלוריות...) והיכולות שלי נשארות אצלי. אני עושה את מה שאני עושה בשביל לפנק את המשפחה שלי. משתפת גם את החברים שלי בבלוג. מאושרת מכל מנוי נוסף שמצטרף לבלוג שלי. כל תגובת פרגון חמה לרשומה שלי גורמת לי לחיוך. וכל זה למה? כי זה שלי. אולי פחות יפה, פחות מקצועי. אבל שלי. ככה אני יודעת לעשות וככה טוב לי. ואני גם משתדלת מאוד, למרות שאני משנה כל מתכון, לפעמים גם ללא היכר, לציין תמיד את המקור ששימש לי להשראה.

בשביל לא לסיים את הרשומה עם טעם רע, הנה מתכון של הרבה טעם טוב. עוד מתכון קליל וטעים והמראה המתוחכם ממש לא פרופורציונלי להשקעה. בקיצור, בדיוק מה שצריך לעוד אירוח מושלם.

מצרכים:

1 חבילה (1 ק"ג) בצק עלים מרודד, מופשר לפי ההוראות
500 גרם תרד טחון מוקפא (של סנפרוסט), מופשר וסחוט
4 כפות ממרח עגבניות מיובשות ואגוזים (של אוליביה)
200 גרם גבינה בולגרית או פטה, מפוררת
תיבול: מלח, פלפל שחור
1 ביצה טרופה עם מעט מים, להברשה

הכנה:

לתבל את התרד. לפרוס את הצבק המרודד על השולחן, לחלק לשני מלבנים בגודל כ-25X35 ס"מ. למרוח לאורך מחצית כל מלבן את התרד, ולאורך המחצית השנייה את ממרח העגבניות, להשאיר ביניהם פס בצק נקי ברוחב 2 ס"מ. לפזר על החלקים המרוחים את הגבינה המפוררת.

לגלגל כל מחצית בצק לכיוון המרכז, זה מול זה, מהודק ככל האפשר. מומלץ בשלב זה לעטוף בנייר אפייה ולשמור כשעה במקרר ע"מ להקל על פריסת ה"רולדה".

לפרוס את גלילות הבצק לעובי 1 ס"מ, ולהניח בתבנית התנור מרופדת בנייר אפיה עם רווחים של 2 ס"מ ביניהם. להבריש בביצה (אפשר לפז גם קצת שומשום מעל) ולאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-35 דקות עד ש"האוזניים" שחומות ופריכות.

הכי טעים מיד כשהמאפה יוצא מהתנור. אפשר לשמור את הגלילות המוכנות במקפיא ולאפות לפי הצורך. ניתן להפוך גם לפרווה, פשוט לא להוסיף גבינה.

קישור למקור, מתכון של "מעדנות"